מיטל משיח
לאחרונה, זכה דוידי בן ציון, סגן וממלא מקום ראש המועצה האזורית חברון, לפרסום. למה? כי הוא כתב בפייסבוק שלו שיש למחוק כפרים פלסטינים שלמים:
"מה צריך לקרות?" הוא שואל ועונה לאחר רצח הלל יפה אריאל– "פשוט מאד, לא רק בית המחבל צריך להמחק אלא כל הכפר כולו!! שמעת נתניהו? ליברמן תקשיב! אנחנו דורשים מחיקת כפרים. זה נשמע קיצוני? מתלהם? תחשוב שוב. הדם רותח. אל תשטפו אותו כל כך מהר. נמאס לנו למות סתם."
מדוע הוא אמר זאת? לכאורה כי הוא חושב, ובצדק באופן בסיסי, כי לאדם במדינה מגיע לחיות חיים שקטים ובטוחים בחסות המדינה. אלא שהוא מתעלם מהעובדה כי חברון, וההתנחלויות האחרות שבהן לאחרונה נרצחים יותר ויותר יהודים בסביבת ביתם על ידי פלסטינים, אינן נמצאות בתחומי המדינה, ואינן מוכרות כמדינת ישראל, לא רק על ידי "האומות" אלא גם על ידי רבים מאוד מאזרחי מדינת ישראל היהודים.
נדמה לי שלו הייתי עכשיו נוסעת ותוקעת יתד בשטחה של סוריה, בטענה שכאן, בדיוק כאן, חיו אבות אבותיי, שבטי המקורי והתנכ"י, שאני מרגישה את דמו זורם בעורקיי ההיסטוריים, לא הייתי יכולה להתלונן בפני איש כי בטחוני נפגע עקב כך. זוהי ההחלטה שלי, להתיישב במקום הידוע לי כמסוכן ביותר, ואשר אני יודעת כי המדינה אינה שולטת בו כפי שהיא שולטת בתחומיה, אפילו אם (למשל) היו מקצים יחידה שלמה רק כדי להגן עליי ועל אוהלי הדל (שהרי אחרי הכל בכל זאת, מדובר ביהודייה היושבת על "אדמת אבות").
אבל כל זה לא מעניין אנשים כמו דוידי בן ציון. איך אני יודעת? בגלל ציטוטים כאלה:
"חיות [הפלסטינים]. זהו, לא אנשים, לא אדם. עם של חיות. הערבי שרצח הבוקר את הלל הי"ד בקרית ארבע, דקר אותה בשנתה עשרות פעמים. זה לא נתפס, כי בטעות אנחנו שוכחים מדי פעם שהאויב מולנו אינו כמונו. להם, אין רגש אנושי, אין לב, אין כלום."
זהו המפתח: "האויב מולנו אינו כמונו. להם, אין רגש אנושי, אין לב, אין כלום." הם ואנחנו זה שני מינים שונים. בין אם נרצה ובין אם לא, ככל שהזמן חולף במצב הקיים שבו לערבים ויהודים אין שפה משותפת, וכל צד מתבצר בבורות של עצמו לגבי הצד השני, כך ימשיכו התפיסות האלה לחלחל.
רק אזכיר כי חלק גדול מהערבים מאמין גם כי היהודים אינם אנושיים כמוהם. לאורך כל ההיסטוריה טענו על היהודים שהם אינם אנושיים, שהם נזונים מדם, שהם תאבי רצח ומה לא.
כן, יש הבדל: הנער הרוצח שרצח את הלל יפה בשנתה במיטתה אינו ראוי להיקרא אדם גם לדידי, אבל הוא, כלומר הרוצח, אינו שווה לכל בני עמו.
האם אני רוצחת שפלה, תאבת רצח, רק משום שכמה מבני עמי שרפו תינוק בשנתו במיטתו (בדומא)? שרפו ילד חי כנקמה (מוחמד אבו חדיר שלאחרונה מלאו שנתיים לרציחתו)?
אז מה בכל זאת אפשר לעשות? מהם גבולות הכוח ומהו גבול השליטה באנשים שסביבך? זוהי תמיד צריכה להיות השאלה הבסיסית כאשר עוסקים בבטחון.
הציפייה להגנה הרמטית מצד המדינה היא תמיד חסרת בסיס, והיא חסרת בסיס על אחת כמה וכמה כאשר אתה חי בשטח עוין, שבו מתגוררת אוכלוסיה של בני אדם (לא חיות – בני אדם) שמרגישה מקופחת, מנושלת, מדוכאת ונרמסת, שאין לה תקווה, ואין לה צנורות להשכלה הקרובים בכלל למה שהאוכלוסיה היהודית נהנית ממנו.
לא, אינני מצדיקה את מעשי הרוצחים, אבל יש להבין כי מעשים אלו אינם נוצרים בוואקום שכולו טוב. הילדים הפלסטינים חיים ברובם בתנאים ירודים באופן משמעותי מן התנאים המוכרים לנו בארץ, אופק האפשרויות שלהם מצומצמם הרבה יותר ממה שרובינו יכול לדמיין.
המנסים להסביר את מעשי הרוצחים הפלסטינים על ידי הגדרתם כחיות, הם שקרנים, גזענים ובעיקר פחדנים ששכחו מה פירוש להיות יהודי בעולם.
אכן, נראה כי הדרך היחידה ליצור מצב של הגנה הקרובה להיות מושלמת היא לכלוא את כל האוכלוסייה העוינת בפוטנציה לאוכלוסיה היהודית-ישראלית (קרי הפלסטינים), ולא לאפשר להם כל תנועה או פעילות בלא אישור השלטונות, כמו בבית כלא לכל דבר.
ואכן, יהיו אנשים בישראל שיאמרו- נו, אם אין ברירה, אין ברירה. בן ציון מרשה לעצמו להציע מחיקת כפרים ערבים כי "אין ברירה" כביכול, ומתעקש כי אין כאן התלהמות (על אף שמיד הוא סותר את עצמו בתארו את מצב הרוח בו הוא נתון באמצעות המילים "הדם רותח"). באווירה הציבורית של היום דבריו, דברי עובד ציבור שאחראי גם על תיק החינוך במועצה, הם דברים המשתתפים בשיח הלגיטימי כ"דעה" שיש להתחשב בה. עבור רבים מדי בציבור הישראלי, האופציה הזו נשמעת כאופציה לגיטימית.
בן ציון הוא רק דוגמה אחת. דברים דומים לאלו שהוא כתב אני שומעת במקום עבודתי, בשוק, ובמקומות אחרים. המבט שלנו על שכנינו הערבים הולך ומתעוות תחת הפחד. במקום להישיר מבט, חלקים נרחבים בציבור הישראלי בוחרים להתקפל אל תוך עצמם ולברוח לצד השני, תוך צעקות "מפלצות, מפלצות!"
אבל העומדים מולנו אינם מפלצות ברובם, ושוב דבר שנעשה לא יגרום להם להיעלם. רק התייחסות רצינית אל הצד השני כאל צד שני באמת ולא כאל עדר חיות רעות שיש להשתלט עליו, תוכל להביא לצעדים קדימה בפתרון המצב הקיים.
הדמוניזציה של הצד השני, והצורך להכחיש את אנושיותו -דבר שהעם היהודי הוא הראשון שצריך להיזהר ממנו – היא ההיפך מכל פתרון בר קיימא.
תגובה לפולמוס על ספרה של דורית רביניאן "גדר חיה"
אשפתון להמון 