שגיון הכוח והדמוניזציה בידי הפחדנים

מיטל משיח


לאחרונה, זכה דוידי בן ציון, סגן וממלא מקום ראש המועצה האזורית חברון, לפרסום. למה? כי הוא כתב בפייסבוק שלו שיש למחוק כפרים פלסטינים שלמים:

"מה צריך לקרות?" הוא שואל ועונה לאחר רצח הלל יפה אריאל– "פשוט מאד, לא רק בית המחבל צריך להמחק אלא כל הכפר כולו!! שמעת נתניהו? ליברמן תקשיב! אנחנו דורשים מחיקת כפרים. זה נשמע קיצוני? מתלהם? תחשוב שוב. הדם רותח. אל תשטפו אותו כל כך מהר. נמאס לנו למות סתם."

מדוע הוא אמר זאת? לכאורה כי הוא חושב, ובצדק באופן בסיסי, כי לאדם במדינה מגיע לחיות חיים שקטים ובטוחים בחסות המדינה. אלא שהוא מתעלם מהעובדה כי חברון, וההתנחלויות האחרות שבהן לאחרונה נרצחים יותר ויותר יהודים בסביבת ביתם על ידי פלסטינים, אינן נמצאות בתחומי המדינה, ואינן מוכרות כמדינת ישראל, לא רק על ידי "האומות" אלא גם על ידי רבים מאוד מאזרחי מדינת ישראל היהודים.

נדמה לי שלו הייתי עכשיו נוסעת ותוקעת יתד בשטחה של סוריה, בטענה שכאן, בדיוק כאן, חיו אבות אבותיי, שבטי המקורי והתנכ"י, שאני מרגישה את דמו זורם בעורקיי ההיסטוריים, לא הייתי יכולה להתלונן בפני איש כי בטחוני נפגע עקב כך. זוהי ההחלטה שלי, להתיישב במקום הידוע לי כמסוכן ביותר, ואשר אני יודעת כי המדינה אינה שולטת בו כפי שהיא שולטת בתחומיה, אפילו אם (למשל) היו מקצים יחידה שלמה רק כדי להגן עליי ועל אוהלי הדל (שהרי אחרי הכל בכל זאת, מדובר ביהודייה היושבת על "אדמת אבות").

אבל כל זה לא מעניין אנשים כמו דוידי בן ציון. איך אני יודעת? בגלל ציטוטים כאלה:

"חיות [הפלסטינים]. זהו, לא אנשים, לא אדם. עם של חיות. הערבי שרצח הבוקר את הלל הי"ד בקרית ארבע, דקר אותה בשנתה עשרות פעמים. זה לא נתפס, כי בטעות אנחנו שוכחים מדי פעם שהאויב מולנו אינו כמונו. להם, אין רגש אנושי, אין לב, אין כלום."

זהו המפתח: "האויב מולנו אינו כמונו. להם, אין רגש אנושי, אין לב, אין כלום." הם ואנחנו זה שני מינים שונים.  בין אם נרצה ובין אם לא, ככל שהזמן חולף במצב הקיים שבו לערבים ויהודים אין שפה משותפת, וכל צד מתבצר בבורות של עצמו לגבי הצד השני, כך ימשיכו התפיסות האלה לחלחל.

רק אזכיר כי חלק גדול מהערבים מאמין גם כי היהודים אינם אנושיים כמוהם. לאורך כל ההיסטוריה טענו על היהודים שהם אינם אנושיים, שהם נזונים מדם, שהם תאבי רצח ומה לא.

כן, יש הבדל: הנער הרוצח שרצח את הלל יפה בשנתה במיטתה אינו ראוי להיקרא אדם גם לדידי, אבל הוא, כלומר הרוצח, אינו שווה לכל בני עמו.

האם אני רוצחת שפלה, תאבת רצח, רק משום שכמה מבני עמי שרפו תינוק בשנתו במיטתו (בדומא)? שרפו ילד חי כנקמה (מוחמד אבו חדיר שלאחרונה מלאו שנתיים לרציחתו)?

אז מה בכל זאת אפשר לעשות? מהם גבולות הכוח ומהו גבול השליטה באנשים שסביבך? זוהי תמיד צריכה להיות השאלה הבסיסית כאשר עוסקים בבטחון.

הציפייה להגנה הרמטית מצד המדינה היא תמיד חסרת בסיס, והיא חסרת בסיס על אחת כמה וכמה כאשר אתה חי בשטח עוין, שבו מתגוררת אוכלוסיה של בני אדם (לא חיות – בני אדם) שמרגישה מקופחת, מנושלת, מדוכאת ונרמסת, שאין לה תקווה, ואין לה צנורות להשכלה הקרובים בכלל למה שהאוכלוסיה היהודית נהנית ממנו.

לא, אינני מצדיקה את מעשי הרוצחים, אבל יש להבין כי מעשים אלו אינם נוצרים בוואקום שכולו טוב. הילדים הפלסטינים חיים ברובם בתנאים ירודים באופן משמעותי מן התנאים המוכרים לנו בארץ, אופק האפשרויות שלהם מצומצמם הרבה יותר ממה שרובינו יכול לדמיין.

המנסים להסביר את מעשי הרוצחים הפלסטינים על ידי הגדרתם כחיות, הם שקרנים, גזענים ובעיקר פחדנים ששכחו מה פירוש להיות יהודי בעולם.

אכן, נראה כי הדרך היחידה ליצור מצב של הגנה הקרובה להיות מושלמת היא לכלוא את כל האוכלוסייה העוינת בפוטנציה לאוכלוסיה היהודית-ישראלית (קרי הפלסטינים), ולא לאפשר להם כל תנועה או פעילות בלא אישור השלטונות, כמו בבית כלא לכל דבר.

ואכן, יהיו אנשים בישראל שיאמרו- נו, אם אין ברירה, אין ברירה. בן ציון מרשה לעצמו להציע מחיקת כפרים ערבים כי "אין ברירה" כביכול, ומתעקש כי אין כאן התלהמות (על אף שמיד הוא סותר את עצמו בתארו את מצב הרוח בו הוא נתון באמצעות המילים "הדם רותח"). באווירה הציבורית של היום דבריו, דברי עובד ציבור שאחראי גם על תיק החינוך במועצה, הם דברים המשתתפים בשיח הלגיטימי כ"דעה" שיש להתחשב בה. עבור רבים מדי בציבור הישראלי, האופציה הזו נשמעת כאופציה לגיטימית.

בן ציון הוא רק דוגמה אחת. דברים דומים לאלו שהוא כתב אני שומעת במקום עבודתי, בשוק, ובמקומות אחרים. המבט שלנו על  שכנינו הערבים הולך ומתעוות תחת הפחד. במקום להישיר מבט, חלקים נרחבים בציבור הישראלי בוחרים להתקפל אל תוך עצמם ולברוח לצד השני, תוך צעקות "מפלצות, מפלצות!"

אבל העומדים מולנו אינם מפלצות ברובם, ושוב דבר שנעשה לא יגרום להם להיעלם. רק התייחסות רצינית אל הצד השני כאל צד שני באמת  ולא כאל עדר חיות רעות שיש להשתלט עליו, תוכל להביא לצעדים קדימה בפתרון המצב הקיים.

הדמוניזציה של הצד השני, והצורך להכחיש את אנושיותו -דבר שהעם היהודי הוא הראשון שצריך להיזהר ממנו – היא ההיפך מכל פתרון בר קיימא.


_DSC0024_s

מודעות פרסומת

על הגדר – כמה הסתייגויות

whiteתגובה לפולמוס על ספרה של דורית רביניאן "גדר חיה"

מאת: עינה ארדל

white


white

הסתייגות ראשונה

הספר של דורית רביניאן "גדר חיה" הרתיע אותי משך כל זמן קריאתו, ומסיבות הפוכות לאלו של אנשי השר. אני זוכרת את הציפיה וההתרגשות לקראת הספר הזה, את האופן בו קניתי אותו כדי לקרוא אותו בזמן הנסיעה לחופשה בקנדה, ואת ההסתייגות שעורר בי חרף המתח שגרם לי להמשיך ולקרוא אותו עד תומו. כמה הצטערתי, בימים האלו בוונקובר, שלא הבאתי איתי ספר נוסף שיחייה את נפשי! אבל כמובן, עמדה לרשותי ספרייתו המצומצמת של אחי, ממנה בחרתי את רומן המכתבים של רות אלמוג "באהבה, נטליה".

אנשי השר מסתייגים מ"גדר חיה" משום שהוא מעודד התבוללות. תנוח דעתם! הספר הזה משאיר את החרדה של היהודים מן הערבים על אש קטנה, והיא בוערת כל הזמן, מאיימת ומחלחלת לנפשות הקוראים. תנוח דעתם! הספר משקף את המציאות הישראלית באופן מדוייק כל-כך, עד שצעירה יהודיה-ישראלית שחיה בניו-יורק ופוגשת צעיר פלסטיני שהיא אוהבת באמת ובתמים, אינה יכולה לתת לאהבה הזו להשפיע על נפשה באופן שלם, והחרדה והגזענות מפכים בה כל העת.

להמשיך לקרוא

"רק בגלל שהם יהודים"

רונה ברנס

הדברים הבאים פורסמו במקור באתר שיחה מקומית


אני מבינה פטריוטיות בעתות צרה, אני אפילו מכבדת פטריוטיות בעתות צרה. אני אפילו חוטאת בוודאי בסנטימנטליות פטריוטית בעתות צרה. אני מודה. אבל לעולם לא אכבד שקרים פטריוטיים בעתות צרה.

שקר פטריוטי שכזה הוא השקר שיהודים ישראלים נרצחים ונתקפים על ידי פלסטינים "רק בגלל שהם יהודים".

מאיפה זה מצלצל לי מוכר?

אה כן! שיעורי תולדות השואה והאנטישמיות שלמדתי בשיעורי ההיסטוריה בבית הספר התיכון. רק בגלל שהם יהודים נרצחו יהודים על אדמת אירופה במאה העשרים, וגם במאה התשע-עשרה ולכל אורך השנים.

למען האמת, צריך לומר שאפילו במקרים הנוראיים הללו הרציחות והתקיפות לא התרחשו רק בגלל שהם יהודים, אלא גם בגלל הסתה, וגם בגלל מצבים והקשרים פוליטיים כאלה ואחרים שהובילו לתוצאות הרצחניות והשפֵלות. הפחד מהאחר החי בקרבך, שאותו ואת תרבותו אינך מכיר הוא כמובן מרכיב קריטי בכל זה, אבל אפילו שם הוא אינו המרכיב היחיד.

האם במקרה של הקונפליקט הישראלי-פלסטיני, יהודים נתקפים רק בגלל שהם יהודים?

נראה שמי שאומר כך מכחיש למעשה את ההקשר ההיסטורי שבתוכו אנחנו חיים, תוך שהוא מזלזל כמובן באינטליגנציה של ציבור שומעיו. במילים אחרות, הרבה אנשים חושבים שאנחנו מטומטמים.

מי שאומר שפלסטינים תוקפים יהודים רק בגלל שאלו האחרונים הם יהודים מכחיש שנים של מלחמה בין שני הצדדים, על פיסת האדמה שעליה אנו חיים.

זהו קודם כל קונפליקט פוליטי. ובתוכו אנו חיים.

P1490840

הר הבית, ירושלים, מבט מבפנים 2014

להמשיך לקרוא

על המרחב בירושלים

בתיה גלילי

אחרי שהשתתפתי בהפגנה שהתקיימה הערב בירושלים (10.10.15) נגד אלימות ונגד פעילויות נקמה, ברחבת המשביר הישן, על פינת קינג ג'ורג'-בן יהודה, שאלתי את עצמי –

האם איננו מפקירים את המרחב?

מולנו , בגן הסוס הקטן עמד קומץ זניח אך רועש של אנשים, עם דגלים, וססמאות. לעתים מוות למחבלים, לעתים מוות לערבים, לעתים מוות לשמאלנים, ולעתים מוות לבוגדים.

כמובן, שבין היתר נשלחנו – כל מי שעמד מולם ולא הצטרף למופע השטנה – לעזה.

מי שהלך אחרי ההפגנה במורד מדרחוב בן יהודה אל כיכר ציון יכול היה לראות עוד קומץ, שוב התקהלות של דגלים, מדי פעם מוות לערבים, למחבלים, מדי פעם קריאות תמיכה נלהבות בברוך גולדשטיין ועוד ועוד.

עבורי היה זה ביקור ראשון בעיר לאחר הפסקה של כמה חודשים.

חזרתי בדיוק עם גל הפיגועים האחרון בסוכות, ונעצבתי לגלות כי דבר כמעט לא השתנה מאז שעזבתי.

להמשיך לקרוא

קיטש, בני אדם והבחירה בחופש

(תמיד לקראת בחירות)

רונה ברנס

דומה שאחד הצווים ההכרחיים לקראת הבחירות המתקרבות הוא ההתנגדות לקיטש: ההתנגדות לקיטש הפוליטי, האסתטי, המוסרי.

בעולם האולטרה-קפיטליסטי, הצבוע בכל צבעי הקשת, שבו יש לנו תמיד מה לאכול, בו בר רפאלי מבטיחה לנו את האושר מכל פינה, "סיפורים מרגשים" מתרחשים בכל יום, ו"ניסים גלויים" (כדבריו של צבי יחזקאלי בסרטון על 'צוק איתן') נופלים עלינו בכל מלחמה מחדש, "האדם החופשי" מקבל משמעות שונה.

שהרי בתוך כל השפע הנפלא הזה נראה שאחד הדברים הקשים ביותר לעשות הוא ההבדלה של היחיד. ההבדלה של היחיד מכל ההבטחות, הצבעים, והשלמות נטולת הרבב. מעשה זה של התנגדות אינטנסיבית ואינסופית קשה כשם שהוא חשוב.

ימים אלה, ימי הבחירות וההבטחות העליזות, טובים הם במיוחד כדי להיזכר שוב באנושיותנו הקטנה, העלובה, וכן- גם החביבה והטובה כל כך. כדאי להזכיר לעצמנו שלא רק שאנחנו לא צריכים להתבייש בכך שאנחנו לא אלילי היופי והצדק, האדמה וההקרבה העצמית- אלא גם שאנחנו לא צריכים להתבייש בכך שאין בנו אפילו שאיפה להיות כל הדברים האלה.

אנחנו בני אדם, וכמו שג'ורג' אורוול אמר פעם – הקדושה היא דבר שבני אדם חייבים להימנע ממנו.

להמשיך לקרוא

עד מתי יאחז ישראל בשני קצות החבל?

רונה ברנס

[המאמר הבא הוא אחיו של מאמר שפורסם בנושאים קרובים  ב'שיחה מקומית']

מקרי האלימות הגזענית והאלימה מתקרבים בזמן האחרון יותר ויותר אל עדשת המצלמה. הגזענות "השקטה", הישנה והמוכרת – זו של העדפת היהודים בחינוך, בקרקעות, בהקצאת משאבים, ובהתייחסות הכללית באוכלוסיה, מקבלת בחודשיים האחרונים, כך נראה,  צבע חדש- צח ואדום ודגול מרבבה.

בתגובה לאווירה האלימה, רווית השנאה, שהלכה והתגברה במרחב הציבורי בקיץ האחרון, הכריז שר החינוך שהחינוך לסובלנות יקבל דגש מיוחד השנה, ונשיא המדינה הודיע אף הוא על תכניותיו לצמצום הגזענות. אבל כדי שההתנגדות למעשי גזענות ושנאה תהיה אפקטיבית עליה להיות מקובלת על מרבית הציבור; על הציבור להתנגד; על הציבור להתקומם נגד העוולות, על הציבור לדעת שהוא לא רוצה ששנאה, דיכוי, השפלה, מכות, ורצח על רקע גזעני יהיו חלק מהחברה שלו.

להמשיך לקרוא

שי שטרן מראיין את "בני דודינו" – או – הצצה אקראית בערוץ 10 בימי לחימה בעזה

רונה ברנס

רק "בני דודים"  נוסעים עכשיו לטורקיה, שי שטרן הבטיח באחת מתכניות-המלחמה של ערוץ 10 (27.7.2014), ששודרה מיד אחרי מהדורת החדשות המרכזית, בתוך ימי "מבצע צוק איתן".

שטרן הבטיח ושטרן אף קיים.

בתקופה בה הקרע שבין ערבים ויהודים במדינת ישראל חריף ומסוכן כפי שלא היה זה זמן רב, בחר ערוץ 10 להלעיט את צופיו בעוד כתבה שכל כולה מכוונת להעמקת האיבה, ובעיקר להעמקת  צדקת הדרך היהודית הישראלית, של  "אנחנו מולם".

ומי זה מולם  – "בני הדודים" כמובן – כפי ששטרן כינה את מרואייניו (שאותם הוא כנראה לא רואה כחלק בקהל שאליו הוא פונה בדבריו אלו) ערבים, פלסטינים,  אזרחי מדינת ישראל.

להמשיך לקרוא