'וכשהיא מגלה את חרפתה, יש בזה הומור'

שני שירים חדשים מאת עינה ארדל 


white

מי שירחק מלשון הפרדוקסים

תבוא ירושלים ותעמיד אותו נגד הקיר

או שהוא עיוור גמור או שהוא מודה בשגיאותיו

ויגיד: גם אני כבשתי והרסתי.

נדמה לכם שאתם יכולים להיות

שמאלנים, טבעונים ופמיניסטיים

וכך לשון הארץ תרקע ודבר לא ידביר

ציפורים פורחות מלשון הארץ

אבל בעזובות של שכונת פת במבואות בית-צפאפא

בכל זאת בוחרים בערבית או עברית

אין לנו שלטון זר זולתנו

חדר המדרגות ריק ודלוח.

הבן שלך לובש חגור ומכסה מתניו בכדורי רובים

הבת שלך מכסה ראשה במטפחת הצדק

וכל דבר שנדמה חף בכל-זאת נבזז ונלקח.

והאם אפשר להיפך?

אני לא יודעת

כי תמימות אפשר לראות גם במחוזות של רוע

ערסיות באה מלבביות

וניפוץ מרוב תשוקה

אם את מאמינה.

מנוחה בצהריים - נחום גוטמן - מתוך המחר של אתמול - מאת אלבוים דרור

נחום גוטמן, מנוחה בצהריים, 1926


להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

על "מצעד השרמוטות", אתמול, מחר ובכל מקום

מערכת אשפתון


לפני כשבועיים, ב-18 במאי (יום שישי), צעדו נשים, גברים, נערים ונערות ברחבי העיר ירושלים במה שנקרא "צעדת השרמוטות".

מהי "צעדת השרמוטות"? צעדה המוחה על היחס הכללי בחברה שבה אנו חיים לנשים. שהרי, בכל תחומי החיים, עדיין מתייחסים אל נשים כאובייקט אסתטי או מיני (באופן בוטה הרבה יותר מן היחס ממנו נהנים גברים), עדיין יש פערים ניכרים בהנחות היסוד באשר לגבר לעומת אישה, וכל זה ממשיך להוביל לעיוותים רבים בשלל תחומים בחיינו.

וכך מסבירות מארגנות הצעדה בירושלים את הבחירה בשם המצעד:

"מהי שרמוטה? אישה ששוכבת עם מי שהיא רוצה, שמתלבשת איך שהיא רוצה, בקיצור, עושה מה שבא לה. אבל זה רלוונטי רק לנשים – כי כשגבר מתנהג בדיוק אותו הדבר, הוא גבר-גבר. אין מילה מקבילה לגבר שמביישת אותו ומצדיקה אלימות כלפיו. כשאתם קוראים לי שרמוטה ומצדיקים במילה זו את האלימות שחוויתי אתם אומרים לי שנפגעתי מינית בגלל מה שלבשתי, בגלל איך שהתנהגתי. אתם מנסים להחזיר אליי את האשמה על הפגיעה שאני עברתי. אבל יש רק אשם אחד באונס: האנס" (ראו אירוע המצעד בפייסבוק)

היום שבו התרחש המצעד בירושלים היה יום בהיר וחם. הצעדה אמורה הייתה להתחיל בעשר, אך בפועל התחילה כשעה לאחר מכן. מסלול המצעד החל בכיכר ספרא והסתיים בבר התקליט, במרכז העיר, ירושלים. ההתאספות הייתה אטית, אך לא מייגעת. המארגנות הציעו למכירה מיני פריטים הקשורים במצעד – סיכות, תיקים, סטיקרים ועוד. בזמן הזה, המשתתפות והמשתתפים גם בחרו לעצמם שלטים, והייתה אווירת פסטיבל. היו מעט כלי תקשורת.

תורמים מיוחדים לרוח החג היו מעגל מתופפים, שעמדו יחסית בצד, ונתנו את הקצב לכל המתרחש.

למרבה השמחה, לא היינו עדים להתפרצויות אלימות כלפי הצועדות והצועדים, וזאת אף על פי הלבוש החושפני והפרובוקטיבי ביותר שלהן (למעט מקרה אחד, שבו גבר חרדי נצפה על ידינו עומד בצידי ההתקהלות בבר התקליט ומאונן – אבל המקרה טופל מיידית על ידי המשטרה).

מטרת הלבוש הפרובוקטיבי של הנשים היא העמידה על זכות האישה על גופה, בכל הקשר, ובכל מצב, גם אם היא מתלבשת כמו זונה, וגם אם היא מתלבשת כמו חשפנית, שהרי גם לזונה וחשפנית יש כמובן זכות מלאה על גופן. בחברה שלנו אלו הן טענות שעוד צריך לעמוד עליהן.

לטובת אלה שלא היו, וכדי לציין את הצלחתו המסחררת של המצעד, שבו צעדו מאות נשים וגברים מכיכר ספרא ועד למרכז העיר, דרך כיכר ציון, בלבוש חושפני, ובקריאות פמיניסטיות, הכנו גלריית תמונות משלנו.

ביום שישי, ה-7.6.2018 (מחר!), מתוכננת צעדה דומה בבאר שבע.

באר-שבעים – צאו לרחובות והביעו תמיכה בחברה שאותה הייתם רוצים לראות סביבכם: חברה פתוחה, שוויונית, ובטוחה לכולם.

מחר יתקיים גם מצעד הגאווה בתל אביב. אז צאו ושמחו על גופכם, על כבודכם, ועל זכויותיכם כבני אדם חופשיים, מצפון עד דרום, ואל תתנו לאף נמוך-מצח או גְּבַהּ-גַּבָּה להוריד אתכם.

20180518_101035

אביזרים למכירה, בתחילת המצעד בכיכר ספרא


להמשיך לקרוא

כיכר פריז נגד השחיתות השלטונית

בתיה גלילי מדווחת מהדרכים


"מה זה כל הצעקות האלה, אבא?"

"סתם, אנשים צועקים סתם, מפגינים סתם."

כך קיבלה אותי כיכר פריז בירושלים  במוצ"ש (10.12.17) כשהתקרבתי אליה בהליכה מרחוב רמב"ם, מעט אחרי תחילת ההתרחשות.

אבל האנשים הצועקים לא צעקו סתם, אלא כי הרגישו שעובדים עליהם ושנמאס עליהם, שיש יותר מדי הילה של עולם תחתון בכנסת ושנמאס להם, ושהם לא מוכנים שחבורת אנשים שמכרה את נשמתם לאלוהי הממון והכוח ימשיכו לקבל החלטות יומיומיות שמשפיעות על החיים שלהם ושל ילדיהם.

במקומות אחרים כבר שמו לב לפרופיל יוצא הדופן של המפגינים בהפגנות מהסוג הזה נגד השחיתות השלטונית בישראל, וציינו את העובדה שבינתיים, לא מהפכנים צעירים ונרגשים רואים בהמוניהם בהפגנות אלה (לפחות אלה שבמרכז הארץ), אלא דווקא הרבה מהבורגנות הנינוחה בדרך כלל. אבל בירושלים, כמו בירושלים, הכל מעט אחר.

להמשיך לקרוא

יום כיפור בסביבות ירושלים

מאת בתיה גלילי


white

ביום כיפור השנה הייתי עדה לראשונה בחיי הבוגרים למקבץ מעשי בריונות, של חבורת נערים מקרית נגד נערה אחת מקרית גם היא. נקרא לה הנערה ה'.

בזמן שרכבתי ביחד עם ידידי בשני זוגות אופנינו במורד הכביש, כנהוג ביום כיפור אצל החילונים שאינם מאמינים ואינם צמים, מצאתי עצמי סמוך למרכז המושב בית זית. בית זית הוא מושב שכמה מתושביו הם אמידים למדי, עם בתי מידות מפוארים למדי, ונחלות עצומות.

שם קרה המקרה וראיתי פתאום, לא רחוק מהמרכז, נערה שעומדת בצד הדרך, אופניה הוורדרדים שכובים על הצד על המדרכה, כשלידה עוברת חבורת נערים צעירים בני גילה על אופניים, צועקת לכיוונה דברים שלא הבנתי את כולם.

בכל אופן הבנתי בוודאות שהסיטואציה אינה בדיוק שוחרת טוב, והחלטתי לא להמשיך בנסיעה מיד. המתנתי במרחק מה מהמתרחש. ידידי המתין לי במורד הכביש, כמה מטרים הלאה, ולאחר כמה רגעים חזר אחורה מצטרף אף הוא לפוזיציית המעקב בה עמדתי.

להמשיך לקרוא

סמל, מציאות וכל העומד בדרכנו אל חיים טובים יותר

ארבע הערות קצרות 

מאת רונה ברנס


1.

ראש ממשלת ישראל, מר בנימין נתניהו, הציג לאחרונה אבולוציה מסויימת במחשבתו, כאשר דיבר בישיבת "מרכז הרב" בנאום מצולם, שאת חלקו העלה לפייסבוק:

בנאום אמר נתניהו כי "אין קיום לעם היהודי בלי מדינת ישראל בארץ ישראל." והוסיף – "על זה אני מופקד כראש הממשלה, בעזרת השם ובעזרתכם. אני לא שוכח את זה אפילו לשבריר של שנייה."

בכך ממשיך נתניהו מסורת מלכים ארוכה, אשר טענו כי תוקף מלכותם ניתן מכוח האל, שהוא זה שמשח אותם לתפקידם הנאצל, הובלת העם.

לא כוח הזרוע, לא מניפולציות, לא מזל או כשרון בין-אישי ואסטרטגי – לא כל אלה. זהו כוח האל שהניח בראשינו את מנהיגינו, נתניהו ירום הודו. ואמרו אמן, או לפחות – תנו בלייק.

ושימו לב כי נתניהו מכתיר את עצמו מכוח האל לא רק כמלך על ישראל – המדינה גופא, כי אם על ישראל, העם על כל תפוצותיו. שהרי אין קיום לעם היהודי בלי מדינת ישראל – ועל זה (כלומר על הנהגת סלע קיומו של העם היהודי כולו) הוא מופקד, כאמור, "בעזרת השם ובעזרתכם."

bibi-merkaz-harav.png

צילום מסך

2.

עוד בעניין הפייסבוק: הפייסבוק הוא דבר טיפשי מאוד.

משתמשים בו ככל שמתלוננים עליו, ומשתוקקים אליו ככל ששונאים אותו. התרופה הברורה עבורי להיפטר מן העיסוק במה שאומרים אנשים אחרים ברשת החברתית, היא עבודה על מסך גדול בחדר שאני קוראת לו "סטודיו".

אולי גם אתם תסכימו איתי כי הרבה דברים נראים טיפשים מאוד כשהם מרוחים על מסך גדול. במצב דברים זה, עדיף לפתוח דף ריק במעבד התמלילים ולהתחיל לכתוב.

3.

אגב כתיבה ודברים אחרים שעשויים להציל מטימטום מנוון:

אם אתם יכולים, כדאי ללכת להפגנה היום בתל אביב, ולהזכיר לעצמכם ולאזרחי המדינה כי החתירה להסכם עם הפלסטינים היא הדרך היחידה להמשיך לחיות כאן, והדרך היחידה למנוע את המשך צניחתנו המוסרית פנימה.

הפגנה היא איננה פתרון, אבל היא חלק חשוב במארג החיים שלנו כאן בארץ. לכו להפגנה, קראו וכתבו מאמרים, דברו עם חברים על פוליטיקה ועל דרכים לא להיות מטומטמים, ואולי בסוף נביא את השלום.

4.

בכל זאת, שמלתה של מירי רגב:

שמלתה מביעה את ההתבהמות הטוטאלית, האורגזמה המוחלטת עד כדי שיבוש הדעת, החוש, והאנושיות, נוכח הסמל שקם והיה למציאות, הלא הוא הר הבית בירושלים.

השמלה של רגב ביקשה ל"סמל" את השמחה הלאומית האקסטטית המפומפמת לנו, אזרחי ישראל, דרך תקציבי עתק של מליוני שקלים. הדרך שנבחרה כדי לעשות זאת הייתה באמצעות התמונה הפלקטית ביותר בנמצא של עיר הבירה שלנו, זו הכוללת את הנוף עם כיפת הזהב המוסלמית, שקמה כמובן על חורבות מקומו ההיסטורי והאגדי של בית המקדש. אפשר היה לצפות, לאור כל הכסף העומד לרשותה, ליותר מזה.

אנחנו רוצים להזכיר כי ירושלים אינה עיר שמחה. היא העיר הענייה ביותר בישראל, הערבים בה מושפלים בכל מיני דרכים, על בסיס יומיומי, והכוחנות החרדית והדתית זוכה תדיר לתמיכת הממסד על חשבון התרבות ההומאנית, ואין זה משנה כלל כמה פסטיבלים יציג בפנינו לראווה אדון ראש העיר. התרפסותו של ניר ברקת אל מול כוחניות הממסד הדתי האנטי-דמוקרטי והאנטי-מערבי וחוסר נכונותו לחיזוק המעמד החילוני בירושלים ברורה מאוד. גם אנחנו אוהבים את ירושלים – והנה זה פלא, אף גרים בה, אבל לא נוכל להיות שותפים לשמחה הלאומנית, נוטפת הזחיחות והשכרון, שאליה מנסים לדחוף אותנו כמעט כל מנגנוני הכוח של המדינה.

לפני חג השבועות זוהי הזדמנות טובה לומר: דרוש תיקון, ואחרי חמישים שנים, בלי ספק הגיעה השעה.

מעוכבים ערבים ירושלים מאי 2017 .jpg

מחזה שגרתי בשוק מחנה יהודה בירושלים: שלוש שוטרות מג"ב מעכבות ערבים פלסטינים לבדיקה. מאי, 2017 (צילום: ר"ב)

רכבת חמישים שנים ירושלים .jpg

רכבת ההפתעות – החוגגת 50 שנים למלחמת ששת הימים ול"איחוד" העיר, מאי, 2017 (צילום: ר"ב)

- צילום אלי סבתי דרך מעריב - מירי רגב שמלה ירושלים 2017

צילום : אלי סבתי – צילום מסך מאתר מעריב

איך ברוך מרזל כמעט הציל אותי מלהב"ה

מאת בתיה גלילי


היה זה הערב (8.2.17), בהפגנה ליד גלריית ברבור בנחלאות בירושלים. הגענו כדי לחזק נוכחות, לאחר שלהב"ה הודיעו שהם יפגינו נגד ארוע של שוברים שתיקה שהתנהל במקום, שבגלל קיומו שם שרת התרבות מירי רגב אף הודיעה שהיא תפעל לסגירתו.

בגיבוי מוסווה של העירייה (במחדל וגם בעידוד מילולי), הופיעו מיטב הפשיסטים היהודים שמטיפים לטוהר הדם היהודי, בשכונת נחלאות היפה. אלא שאני שמחה לדווח שאיך שהגענו למקום גילינו שאנו מצטרפים לחבורה גדולה מאוד של אנשים  שוחרי שלום, והודפי שנאה, אל מול קומץ פצפון של נוער שטוף שנאה, וכמה רועים, ובראשם בנצי גופשטיין, איתמר בן גביר שתמיד שש אלי קרב, וברוך מרזל, שהצטרף אחר כך.

"יאללה יאללה, להב"ה, צאו לנו מהשכונה",  ו"בנצי בנצי אל ייאוש, עוד נגמור עם הכיבוש" נשמעו לאוזנינו כמוסיקה ערבה מאוד. ירושלים הוציאה מתוכה הרבה צעירים שהתגודדו בלילה הקר מאוד של העיר כדי לא לתת לחבורת פשיסטים משיחיים להשחיר את פניה.

ובכל זאת הסתקרנתי, וכדרכי בקודש, השתחלתי לצד השני של ההפגנה, כדי לראות מקרוב את פני המפגינים.

מאחר ולא יכולתי לסתום את הפה, ומצאתי את עצמי יחסית מהר מדברת עם אחד המפגינים הסימפטיים יותר, (שהיה כמו רוב האנשים שעמדו בצד של להב"ה – עוברי אורח סקרנים, מצביעי ימין), יחסית מהר מצאתי עצמי גם מסתבכת. דיברתי איתו שיחה נעימה בסך הכל, והסתקרנתי לשמוע את דעותיו, שנראו לא מתלהמות במיוחד, כאשר לפתע אחד מבחורי להב"ה הנלהבים קלט אותי, והתקרב אליי בתנועות מאיימות.

"מה אתה מדבר עם הזבלה הזה?" הוא אמר לבן שיחי החביב.

"אני מדבר, אולי היא תחשוב על הדברים, אני מכיר את האמת שלי", אמר חברי לשיחה לבחור.

"איזה תחשוב על הדברים? הזבל הזה,"  ענה בחור להב"ה, וביטל בתנועת יד את קיומי, מתקרב אליי, כאילו התכוון למנוע ממני לזוז, דבר שעד מהירה התברר ככוונתו המדוייקת.

"זאתי יש לה שיער לבן – איך תחשוב על הדברים?"

עכשיו, זה מעניין.

כי תמיד בוחרים להעליב אותי. הרבה פעמים קראו לי כוניפה, הרבה פעמים בשמות אחרים, אבל אני – בת ה-29, מצאתי עצמי מעט מבולבלת כשהאשימו אותי בסך הכל בשיער שיבה. שזה בסך הכל לא מעליב כלל.

הבחור של להב"ה התקרב אליי יותר ויותר, ולחץ את גופו אליי, שוב באופן מאיים.

ביקשתי ממנו לזוז ממני, אבל הוא לא זז, ורק נלחץ יותר.

בינתיים אחת מבחורות להב"ה החרוצות, הגיעה אף היא אליי והטיחה בפניי שאני שונאת אותה, "מה את עושה פה?" היא צעקה בפניי, "את שונאת אותי!" את הכחשותיי היא ביטלה בבוז.

אחר כך אראה אותה שרה בגאון את הג'ינגל הקליט "ארץ ישראל לעם ישראל" תחת דגלו השחור של להב"ה.

בחורה אחרת, נשואה, הביאה איתה שוטרת, כדי להתלונן עליי, וכדי שתרחיק אותי מהמקום.

אבל אני לא רציתי ללכת.

הסברתי שאני באמצע שיחה עם האדון החביב, והצבעתי על בן שיחי, שדווקא שיתף פעולה. אמרתי שאני כרגע לא מפגינה – דבר שהיה אמת לאמיתה – אלא מדברת, ושמותר לי כי זה רחוב ושטח ציבורי.

"זה לא סלון פה!" התעקשה הבחורה, ומשכה בשרוול השוטרת, כאילו הייתה ילדה קטנה המתחננת לאמה שתקח אותי מכאן.

השוטרת ביקשה שאלך, אבל לא חיכתה לראות אם אני אכן עושה את מה שאומרים לי והתחילה להסתלק חזרה לתפקידה כחוצץ אנושי בין שני צדי המפגינים.

"היא לא שמה עלייך!" צעקה אחת הנערות לעבר גבה המתרחק של השוטרת.

אבל השוטרת לא שיתפה פעולה והמשיכה להתרחק מאתנו.

בינתיים, אותו הבחור מקודם לא הרפה והמשיך לדחוק אותי, הלאה והלאה,

"אל תגע בי!" צעקתי עליו לבסוף, "תן לי לצאת!"

בידיים שלובות על חזהו הוא לא זז, והביט בי בעיניים שלא הייתה בהן שנאה, ולא הייתה בהן אהבה. "תן לי לצאת", אמרתי שוב אל הבחור האטום שמולי, כאשר לפתע מעבר לכתפו, אני רואה מפציע זקנו המוכר של  מי-אם-לא – – – ברוך מרזל!

כן! מרזל שנצפה לוחץ את ידו של אלאור אזריה לאחר הירי בפלסטיני בחברון, ומברך אותו.

"אתה יכול לעזור לי?" פניתי אליו, כאילו היה אביר שנשלח אליי מהשמיים.

"מה הבעיה?" אמר מרזל לבחור, אמנם לא בפה מלא – ובכל זאת. "תן לה לצאת," הוא תבע בשפה רפה.

אבל הבחור שלי דווקא לא הרפה, והפעם הוסיף קצת כוח, עד שנאלצתי להגן על עצמי, ותוך כדי שאני עושה כן הרגשתי עצמי נהדפת מיד על ידי השוטרת שהייתה שם קודם ועתה חזרה כנראה במיוחד כדי לדחוף אותי אחר כבוד אל הצד "שלי" של ההפגנה, לקול שריקות וקללות.

"שמאלנית בוגדת", "זבל", נשמע מאחוריי.

בפינה אחת שני ילדים עמדו מסתודדים,  "אולי נזרוק עליהם אבנים" שמעתי אחד מהם אומר. נער אחר, מבוגר יותר, שגם הוא שמע את השיחה, הניא אותם מכוונתם, באמרו שזה בדיוק מה שהתקשורת רוצה.

המילה "בוגדים" נשמעה מכל עבר, בדקות שבהן עמדתי בשקט, לפני זיהויי כגיס חמישי.

זה  נכון שגם בצד השמאלי של המפה הפוליטית נשמעו הרבה קללות, עם הרבה אנשים שקיללו את הצד השני.

"אני שונא אותך" אמר למשל אחד המפגינים לבחור צעיר שהילל את המשיח ואמר שבקרוב הוא (המשיח) יבוא לשחוט את כולנו (השמאלנים שעמדו מולו).

ובכל זאת, הייתה זאת אחת הפעמים, שבה לכל אדם הגון צריך היה להיות ברור לאיזה צד הוא רוצה להשתייך.

עוד נשמעו שם מילים כמו "זבל", וש"צריך לשחוט את כולם."

הנערים נראו מאוד מרוצים מהמצב, והחיוכים נשפכו מכל פינה. בנצי דווקא נראה יחסית מהורהר לעתים, אבל בסופו של דבר גם הוא היה מרוצה. אחרי הכל הוא יודע, שבקרב ההתשה הזה הוא הצליח להשיג הישגים נאים למדי.

הרי הוא, בנצי גופשטיין, מנהיג להב"ה, עמד למעשה באותו הצד של שרת התרבות של ישראל, מירי רגב, שיצאה נגד גלריית ברבור, ובצד של ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת שתמך בביטול הארוע בגלריה, ואשר בסופו של דבר הודיע על סגירת הגלריה כליל.

והנה עוד דוגמא להשפעת הימין הקיצוני על פוליטיקת המיינסטרים במדינה.

כשהצד של ניר ברקת, המהוגן והבורגני מיוצג על ידי להב"ה, כפי שהיה הערב הזה בנחלאות – הקהל הרחב צריך לדאוג.

20170208_211022

בקרוב המשיח יבוא וישחוט את כולנו? כך, בכל אופן, לפי הבחור המהורהר הנראה כאן  מתבונן במפגינים שהתייצבו נגד להב"ה ובעד זכותם של "שוברים שתיקה" לקיים את הרצאתם בגלרייה ברבור בנחלאות.

אד נפש

שיר מתוך ספרו החדש של אמיר מנשהוף 'קום', בהוצאת מקום לשירה

הוֹלֵך בְּתֵלאָבִיב אָמִיר מְנַשֶּׁה (שֶׁבָּא מִירוּשָׁלַיִם בְּאוֹטוֹבּוּס גָּדוֹל) יְחַבֵּר לָהּ בַּגֶּשֶׁם לְעִיר אֲבוֹתָיו שִׁיר מִמַּתֶּכֶת טוֹבָה

white

עַתָּה יְבַקֵּר אֶת הוֹרָיו
סָחוּף בְּגֶשֶׁם רַב

white

וְכָך
נִגרָר מְסֻפָּרֵנוּ הַלָּה לַעֲמֹד בְּתַחֲנָה
וְהוּא מֵזִיל רַק טִפּוֹת שֶׁל שָׁמַיִם

להמשיך לקרוא