עברייני הווליום, נאמני השבת

מיטל משיח


בן זוגי ואני גרים בשכונת בית הכרם שבעיר ירושלים. מעבר לוואדי נמצאת שכונה חרדית – שמה הר נוף. בכל שישי, כשעה לפני שקיעת החמה, מתחילה להתנגן בדיוק משם, מעבר לוואדי, מוסיקה חזקה ובלתי מעניינת, משעממת, וסנטימנטלית המושמעת בקולי קולות ובביטחה אין קץ. מוסיקת כניסת שבת.

זוהי מעין קריאה (קריאת אזהרה?) למאמינים הטובים – להזכיר להם שהנה עוד מעט, עוד רגע, תנחת עליהם הקדושה. הנה עוד מעט, עוד רגע, דירבאלק, תבוא שבת, התכוננו, האזינו, הכינו נפשותיכם למלאכים, לקדוש ברוך הוא, לשכינה, אלוהים יודע למה. צריך שעה בשביל זה, כנראה.

אין הרבה דברים השנואים עליי יותר מהרעש הזה הבוקע בקולי קולות מהרמקולים הארורים של שכניי החרדים שמעבר לוואדי.

למה הם עושים זאת? האם הם חושבים שבכך הם מסייעים ל"קירוב לבבות" (הביטוי הכל-ישראלי האולטימטיבי)? אני מבקשת להודיע להם שההיפך המוחלט הוא הנכון.

גסות הרוח של המנגנים החרוצים, שבזמן האחרון מאופיינת בשירים בעלי אופי "מזרחי" מעורבים עם איזה ניגון חסידי, לעולם לא תסייע למישהו שאינו נמנה גם כך עם עולמם הצר להטות אוזן, או לב. ההיפך הגמור – הלב נאטם. מדוע הם צריכים לחדור למרחב הכללי?בשם מה הם רואים לנכון להחריב שעה מזמני, ולא לאפשר לי שקט בביתי, אפילו כשכל חלונותיו סגורים?

לפני שהתחלתי לכתוב את המילים האלה, ישבתי בביתי, בחוץ ירד גשם שקט, ליטף לי את החלון, החתולה ישנה, התינוק למעלה חלם חלומות, והזקנה מלמטה נחרה בשלווה. באיזו זכות הם, מפעילי הרמקול האדוקים, מקלקלים לי כל זאת ביום שישי אחר הצהריים? זכות קדושים כנראה.

אני מניחה שמתחסדים שונים ישוו את הדבר למואזין, אבל אין בהשוואה זאת ממש, משום שהשירים האלו מושמעים בכוונה להשתלט על המרחב במעין אזהרה כאמור כי הנה מגיעה השבת. המואזין קורא לאנשים לתפילות כחלק ממנהג התפילות מימים ימימה, דבר שאינו נמשך שעה שלמה בדרך כלל. עם זאת – גם אני מתנגדת לרמקולים האדירים והמוגזמים לחלוטין שבהם מצטיידים המואזין.

לעומת המואזין, שירי השבת הסנטימנטליים שמתעקשים להשמיע בכמה אזורים בעיר, הם טרנד חדש יחסית, מהעשור האחרון (אולי שני עשורים), והם עוד שלב בהשתלטות הכפויה של הדת במרחב הכללי. חפצה נפשכם במוסיקה חסרת מעוף ועניין? אדרבא! בין כותליכם השמיעו אותה ככל שתרצו. רק דאגו להנמיך את עוצמת הדציבלים כך שהיא לא תחדור גם לבין קירותיי.

בסוף, דרך אגב, יש גם צפירה. צפירה של שבת.

נראה שמדינת ישראל זקוקה למחשבה מחדש בכל הנוגע לרעש המותר במרחב הציבורי. אותו הדבר אמור לגבי רכבי הנח-נח-נחמן המרבים טמטום בעולם עם המוסיקה השמחה שלהם, כי מוכרחים, מוכרחים, פשוט מוכרחים להיות שמח, כל הזמן, ועדיף גם לא לחשוב, שמא לא תהיו שמחים חלילה.

במקרה דנן, אולי מה שצריך לעשות הוא להעמיד זוג רמקולים אדירים בצד שלנו של הוואדי ולהשמיע את שרית חדד או מריה קאלאס במשך כל אותה שעת הסנטימנטליות הנכפית עלינו משכונת הר נוף. אולי כך שכנינו החביבים יבינו כי ככל שהם לא יכבדו את המרחב שלנו, כך גם אנו לא נכבד את המרחב שלהם.

מודעות פרסומת

פיליבסטר אמנים נגד מדיניות הממשלה – הזמנה!

15.10, פתיחת מושב החורף של הכנסת, כיכר יק"א, ירושלים, 9:00–19:00

עשר שעות של רכבת אמנים מול הכנסת במחאה על מדיניותה הלאומנית של הממשלה הנוכחית

מתחילים בתשע בבוקר, מסיימים בשבע בערב

 ארוע בפייסבוק

אתר הארוע הרשמי


כרזה- דוד רוזנברג - פיליבסטר כנסת 2018.jpg


ה-15.10 הוא היום הפעיל הראשון במושב החורף של הכנסת, ואנחנו נהיה שם כדי להצהיר

שאנחנו מתנגדים למדיניות הממשלה הנוכחית.

למה בדיוק אנחנו מתנגדים?

אנחנו מתנגדים ללאומנות שדומה כי מאיימת על כל פינה בחיינו, מתנגדים להעדפת הלאום על פני האדם, ה"אחדות" המדומה על פני חופש הביטוי, אנו מתנגדים לדרכם של ראש ממשלת ישראל ושותפיו לנצל את הפערים הקיימים בחברה הישראלית לרעת האזרחים ולטובתם הפוליטית. אנחנו מתנגדים לדמוניזציה של ארגוני השמאל, ארגוני זכויות האדם, דמוניזציה של מבקרים פוליטיים, דמוניזציה של הפלסטינים, ולשימוש פסול בכוח האדיר שניתן לנבחרי הציבור בנאמנות.

ביום החגיגי של פתיחת מושב הכנסת נגיע כדי להתנגד לכל אלה.

זוהי ממשלה שהעבירה חוקים מפלים כמו "חוק הלאום", רפורמות אנטי-דמוקרטיות כמו "נאמנות בתרבות", חוק המכפיף את הרשויות המקומיות לתפיסות הלכתיות צרות, כמו "חוק המרכולים". זוהי ממשלה שעומדת לצד תפיסות מסוכנות, אנטי-דמוקרטיות, הדוגלות בקדושת הארץ ולא בקדושת האדם, שלפי תפיסות אלה מקדמת מה שרבים מכנים "סיפוח זוחל", באמצעות נסיונות "הסדרת" שטחים כבושים, ובאמצעות חוקים אשר נועדו להקשות על עתירות פלסטינים נגד מדינת ישראל בבג"ץ.

לרוח הלאומנית ולמדיניות זאת של הממשלה, אשר פסקה לראות מולה את האדם, אנו מתנגדים.

פיליבסטר הוא פעולת התנגדות פרלמנטרית נגד הצעת חוק. מדובר ברצף של העלאת התנגדויות, במטרה לעכב הצבעה על חוק, על ידי נאומים על פני זמן ממושך.
קראנו לארוע "פיליבסטר", משום שממש כמו פיליבסטר, גם אנו נבקש לעצור את הזמן באמצעות 10 שעות של רכבת אמנים, מוסיקאים, משוררים, סופרים, ואנשי רוח,שיביעו את התנגדותם, איש איש בדרכו.

לאור הנצחון הזמני של רעיון הלאומנות בישראל ובמקומות רבים אחרים בעולם, נילחם ברעיון באמצעות רעיון – מול הלאום והקדושה נציב את האדם והחופש.

בסופו של דבר מה שחשוב הוא האדם.

הצטרפו אלינו! הנוכחות חשובה. יהיה שמח, יהיה מתסכל, יהיה מעניין, יהיה ארוך, ותהיה תקווה.

זוהי התארגנות פרטית לחלוטין, וציבור האנשים הפרטיים מוזמן להביע את קולו במחאה נגד המתרחש במדינת ישראל ובחסותה.

נקבל בברכה כל עזרה מהצד הלוגיסטי וההפקתי.

רשימת אמנים ומשתתפים אחרים תתפרסם בהמשך.

לפרטים נוספים, והצעות, אפשר לפנות ל: filibuster.omanim@gmail.com

ארוע בפייסבוק


מיקום:

'וכשהיא מגלה את חרפתה, יש בזה הומור'

שני שירים חדשים מאת עינה ארדל 


white

מי שירחק מלשון הפרדוקסים

תבוא ירושלים ותעמיד אותו נגד הקיר

או שהוא עיוור גמור או שהוא מודה בשגיאותיו

ויגיד: גם אני כבשתי והרסתי.

נדמה לכם שאתם יכולים להיות

שמאלנים, טבעונים ופמיניסטיים

וכך לשון הארץ תרקע ודבר לא ידביר

ציפורים פורחות מלשון הארץ

אבל בעזובות של שכונת פת במבואות בית-צפאפא

בכל זאת בוחרים בערבית או עברית

אין לנו שלטון זר זולתנו

חדר המדרגות ריק ודלוח.

הבן שלך לובש חגור ומכסה מתניו בכדורי רובים

הבת שלך מכסה ראשה במטפחת הצדק

וכל דבר שנדמה חף בכל-זאת נבזז ונלקח.

והאם אפשר להיפך?

אני לא יודעת

כי תמימות אפשר לראות גם במחוזות של רוע

ערסיות באה מלבביות

וניפוץ מרוב תשוקה

אם את מאמינה.

מנוחה בצהריים - נחום גוטמן - מתוך המחר של אתמול - מאת אלבוים דרור

נחום גוטמן, מנוחה בצהריים, 1926


להמשיך לקרוא

על "מצעד השרמוטות", אתמול, מחר ובכל מקום

מערכת אשפתון


לפני כשבועיים, ב-18 במאי (יום שישי), צעדו נשים, גברים, נערים ונערות ברחבי העיר ירושלים במה שנקרא "צעדת השרמוטות".

מהי "צעדת השרמוטות"? צעדה המוחה על היחס הכללי בחברה שבה אנו חיים לנשים. שהרי, בכל תחומי החיים, עדיין מתייחסים אל נשים כאובייקט אסתטי או מיני (באופן בוטה הרבה יותר מן היחס ממנו נהנים גברים), עדיין יש פערים ניכרים בהנחות היסוד באשר לגבר לעומת אישה, וכל זה ממשיך להוביל לעיוותים רבים בשלל תחומים בחיינו.

וכך מסבירות מארגנות הצעדה בירושלים את הבחירה בשם המצעד:

"מהי שרמוטה? אישה ששוכבת עם מי שהיא רוצה, שמתלבשת איך שהיא רוצה, בקיצור, עושה מה שבא לה. אבל זה רלוונטי רק לנשים – כי כשגבר מתנהג בדיוק אותו הדבר, הוא גבר-גבר. אין מילה מקבילה לגבר שמביישת אותו ומצדיקה אלימות כלפיו. כשאתם קוראים לי שרמוטה ומצדיקים במילה זו את האלימות שחוויתי אתם אומרים לי שנפגעתי מינית בגלל מה שלבשתי, בגלל איך שהתנהגתי. אתם מנסים להחזיר אליי את האשמה על הפגיעה שאני עברתי. אבל יש רק אשם אחד באונס: האנס" (ראו אירוע המצעד בפייסבוק)

היום שבו התרחש המצעד בירושלים היה יום בהיר וחם. הצעדה אמורה הייתה להתחיל בעשר, אך בפועל התחילה כשעה לאחר מכן. מסלול המצעד החל בכיכר ספרא והסתיים בבר התקליט, במרכז העיר, ירושלים. ההתאספות הייתה אטית, אך לא מייגעת. המארגנות הציעו למכירה מיני פריטים הקשורים במצעד – סיכות, תיקים, סטיקרים ועוד. בזמן הזה, המשתתפות והמשתתפים גם בחרו לעצמם שלטים, והייתה אווירת פסטיבל. היו מעט כלי תקשורת.

תורמים מיוחדים לרוח החג היו מעגל מתופפים, שעמדו יחסית בצד, ונתנו את הקצב לכל המתרחש.

למרבה השמחה, לא היינו עדים להתפרצויות אלימות כלפי הצועדות והצועדים, וזאת אף על פי הלבוש החושפני והפרובוקטיבי ביותר שלהן (למעט מקרה אחד, שבו גבר חרדי נצפה על ידינו עומד בצידי ההתקהלות בבר התקליט ומאונן – אבל המקרה טופל מיידית על ידי המשטרה).

מטרת הלבוש הפרובוקטיבי של הנשים היא העמידה על זכות האישה על גופה, בכל הקשר, ובכל מצב, גם אם היא מתלבשת כמו זונה, וגם אם היא מתלבשת כמו חשפנית, שהרי גם לזונה וחשפנית יש כמובן זכות מלאה על גופן. בחברה שלנו אלו הן טענות שעוד צריך לעמוד עליהן.

לטובת אלה שלא היו, וכדי לציין את הצלחתו המסחררת של המצעד, שבו צעדו מאות נשים וגברים מכיכר ספרא ועד למרכז העיר, דרך כיכר ציון, בלבוש חושפני, ובקריאות פמיניסטיות, הכנו גלריית תמונות משלנו.

ביום שישי, ה-7.6.2018 (מחר!), מתוכננת צעדה דומה בבאר שבע.

באר-שבעים – צאו לרחובות והביעו תמיכה בחברה שאותה הייתם רוצים לראות סביבכם: חברה פתוחה, שוויונית, ובטוחה לכולם.

מחר יתקיים גם מצעד הגאווה בתל אביב. אז צאו ושמחו על גופכם, על כבודכם, ועל זכויותיכם כבני אדם חופשיים, מצפון עד דרום, ואל תתנו לאף נמוך-מצח או גְּבַהּ-גַּבָּה להוריד אתכם.

20180518_101035

אביזרים למכירה, בתחילת המצעד בכיכר ספרא


להמשיך לקרוא

כיכר פריז נגד השחיתות השלטונית

בתיה גלילי מדווחת מהדרכים


"מה זה כל הצעקות האלה, אבא?"

"סתם, אנשים צועקים סתם, מפגינים סתם."

כך קיבלה אותי כיכר פריז בירושלים  במוצ"ש (10.12.17) כשהתקרבתי אליה בהליכה מרחוב רמב"ם, מעט אחרי תחילת ההתרחשות.

אבל האנשים הצועקים לא צעקו סתם, אלא כי הרגישו שעובדים עליהם ושנמאס עליהם, שיש יותר מדי הילה של עולם תחתון בכנסת ושנמאס להם, ושהם לא מוכנים שחבורת אנשים שמכרה את נשמתם לאלוהי הממון והכוח ימשיכו לקבל החלטות יומיומיות שמשפיעות על החיים שלהם ושל ילדיהם.

במקומות אחרים כבר שמו לב לפרופיל יוצא הדופן של המפגינים בהפגנות מהסוג הזה נגד השחיתות השלטונית בישראל, וציינו את העובדה שבינתיים, לא מהפכנים צעירים ונרגשים רואים בהמוניהם בהפגנות אלה (לפחות אלה שבמרכז הארץ), אלא דווקא הרבה מהבורגנות הנינוחה בדרך כלל. אבל בירושלים, כמו בירושלים, הכל מעט אחר.

להמשיך לקרוא

יום כיפור בסביבות ירושלים

מאת בתיה גלילי


white

ביום כיפור השנה הייתי עדה לראשונה בחיי הבוגרים למקבץ מעשי בריונות, של חבורת נערים מקרית נגד נערה אחת מקרית גם היא. נקרא לה הנערה ה'.

בזמן שרכבתי ביחד עם ידידי בשני זוגות אופנינו במורד הכביש, כנהוג ביום כיפור אצל החילונים שאינם מאמינים ואינם צמים, מצאתי עצמי סמוך למרכז המושב בית זית. בית זית הוא מושב שכמה מתושביו הם אמידים למדי, עם בתי מידות מפוארים למדי, ונחלות עצומות.

שם קרה המקרה וראיתי פתאום, לא רחוק מהמרכז, נערה שעומדת בצד הדרך, אופניה הוורדרדים שכובים על הצד על המדרכה, כשלידה עוברת חבורת נערים צעירים בני גילה על אופניים, צועקת לכיוונה דברים שלא הבנתי את כולם.

בכל אופן הבנתי בוודאות שהסיטואציה אינה בדיוק שוחרת טוב, והחלטתי לא להמשיך בנסיעה מיד. המתנתי במרחק מה מהמתרחש. ידידי המתין לי במורד הכביש, כמה מטרים הלאה, ולאחר כמה רגעים חזר אחורה מצטרף אף הוא לפוזיציית המעקב בה עמדתי.

להמשיך לקרוא

סמל, מציאות וכל העומד בדרכנו אל חיים טובים יותר

ארבע הערות קצרות 

מאת רונה ברנס


1.

ראש ממשלת ישראל, מר בנימין נתניהו, הציג לאחרונה אבולוציה מסויימת במחשבתו, כאשר דיבר בישיבת "מרכז הרב" בנאום מצולם, שאת חלקו העלה לפייסבוק:

בנאום אמר נתניהו כי "אין קיום לעם היהודי בלי מדינת ישראל בארץ ישראל." והוסיף – "על זה אני מופקד כראש הממשלה, בעזרת השם ובעזרתכם. אני לא שוכח את זה אפילו לשבריר של שנייה."

בכך ממשיך נתניהו מסורת מלכים ארוכה, אשר טענו כי תוקף מלכותם ניתן מכוח האל, שהוא זה שמשח אותם לתפקידם הנאצל, הובלת העם.

לא כוח הזרוע, לא מניפולציות, לא מזל או כשרון בין-אישי ואסטרטגי – לא כל אלה. זהו כוח האל שהניח בראשינו את מנהיגינו, נתניהו ירום הודו. ואמרו אמן, או לפחות – תנו בלייק.

ושימו לב כי נתניהו מכתיר את עצמו מכוח האל לא רק כמלך על ישראל – המדינה גופא, כי אם על ישראל, העם על כל תפוצותיו. שהרי אין קיום לעם היהודי בלי מדינת ישראל – ועל זה (כלומר על הנהגת סלע קיומו של העם היהודי כולו) הוא מופקד, כאמור, "בעזרת השם ובעזרתכם."

bibi-merkaz-harav.png

צילום מסך

2.

עוד בעניין הפייסבוק: הפייסבוק הוא דבר טיפשי מאוד.

משתמשים בו ככל שמתלוננים עליו, ומשתוקקים אליו ככל ששונאים אותו. התרופה הברורה עבורי להיפטר מן העיסוק במה שאומרים אנשים אחרים ברשת החברתית, היא עבודה על מסך גדול בחדר שאני קוראת לו "סטודיו".

אולי גם אתם תסכימו איתי כי הרבה דברים נראים טיפשים מאוד כשהם מרוחים על מסך גדול. במצב דברים זה, עדיף לפתוח דף ריק במעבד התמלילים ולהתחיל לכתוב.

3.

אגב כתיבה ודברים אחרים שעשויים להציל מטימטום מנוון:

אם אתם יכולים, כדאי ללכת להפגנה היום בתל אביב, ולהזכיר לעצמכם ולאזרחי המדינה כי החתירה להסכם עם הפלסטינים היא הדרך היחידה להמשיך לחיות כאן, והדרך היחידה למנוע את המשך צניחתנו המוסרית פנימה.

הפגנה היא איננה פתרון, אבל היא חלק חשוב במארג החיים שלנו כאן בארץ. לכו להפגנה, קראו וכתבו מאמרים, דברו עם חברים על פוליטיקה ועל דרכים לא להיות מטומטמים, ואולי בסוף נביא את השלום.

4.

בכל זאת, שמלתה של מירי רגב:

שמלתה מביעה את ההתבהמות הטוטאלית, האורגזמה המוחלטת עד כדי שיבוש הדעת, החוש, והאנושיות, נוכח הסמל שקם והיה למציאות, הלא הוא הר הבית בירושלים.

השמלה של רגב ביקשה ל"סמל" את השמחה הלאומית האקסטטית המפומפמת לנו, אזרחי ישראל, דרך תקציבי עתק של מליוני שקלים. הדרך שנבחרה כדי לעשות זאת הייתה באמצעות התמונה הפלקטית ביותר בנמצא של עיר הבירה שלנו, זו הכוללת את הנוף עם כיפת הזהב המוסלמית, שקמה כמובן על חורבות מקומו ההיסטורי והאגדי של בית המקדש. אפשר היה לצפות, לאור כל הכסף העומד לרשותה, ליותר מזה.

אנחנו רוצים להזכיר כי ירושלים אינה עיר שמחה. היא העיר הענייה ביותר בישראל, הערבים בה מושפלים בכל מיני דרכים, על בסיס יומיומי, והכוחנות החרדית והדתית זוכה תדיר לתמיכת הממסד על חשבון התרבות ההומאנית, ואין זה משנה כלל כמה פסטיבלים יציג בפנינו לראווה אדון ראש העיר. התרפסותו של ניר ברקת אל מול כוחניות הממסד הדתי האנטי-דמוקרטי והאנטי-מערבי וחוסר נכונותו לחיזוק המעמד החילוני בירושלים ברורה מאוד. גם אנחנו אוהבים את ירושלים – והנה זה פלא, אף גרים בה, אבל לא נוכל להיות שותפים לשמחה הלאומנית, נוטפת הזחיחות והשכרון, שאליה מנסים לדחוף אותנו כמעט כל מנגנוני הכוח של המדינה.

לפני חג השבועות זוהי הזדמנות טובה לומר: דרוש תיקון, ואחרי חמישים שנים, בלי ספק הגיעה השעה.

מעוכבים ערבים ירושלים מאי 2017 .jpg

מחזה שגרתי בשוק מחנה יהודה בירושלים: שלוש שוטרות מג"ב מעכבות ערבים פלסטינים לבדיקה. מאי, 2017 (צילום: ר"ב)

רכבת חמישים שנים ירושלים .jpg

רכבת ההפתעות – החוגגת 50 שנים למלחמת ששת הימים ול"איחוד" העיר, מאי, 2017 (צילום: ר"ב)

- צילום אלי סבתי דרך מעריב - מירי רגב שמלה ירושלים 2017

צילום : אלי סבתי – צילום מסך מאתר מעריב