מה עושים "שוברים שתיקה"

רונה ברנס


white

"שוברים שתיקה" מדברים על המצב המתמשך שבו חיילי צה"ל, צבא הגנה לישראל, הפכו להיות בפועל הגוף השולט בחיי בני אדם בשטחים רבים, בשם מדינת ישראל.  הם מדברים איתנו, עם החברה ששולחת את החיילים האלה, על המשמעויות של מצב מתמשך זה.

מה קורה כאשר הצבא הוא האחראי על חיי בני האדם (ולא למשל הממשלה)? מה קורה כאשר לבני אדם אין זכויות אזרח? ואיך זה נראה?

ככה למשל חייל ששירת באזור רמאללה ואל בירה ב-2002 מעיד:

זה פשוט היה גועל נפש כל היום הזה. מצאנו את עצמנו רואים את הגמר של המונדיאל- כולם עשו הפסקה והתנחלו בכל מיני בתים- מצאנו את עצמנו רואים את הגמר עם איזו אישה וילדה מסכנות, ישבנו להן בסלון בתוך המחנה פליטים. וכל החוליות התיישבו בכל מיני בתים. ישבנו וראינו את הגמר של המונדיאל בסלון. אני בסוף הייתי מעולף על המדרגות, בכלל לא הייתי.. לא הצצתי אפילו, הייתי גמור. מדברים בקשר, סבבה, גול, פה, שם. סצינה הזויה לגמרי. (ראו עדות מלאה כאן)

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

על הטרגדיות שלנו: אנחנו תלויים בך

וידוי יומרני לחודש חורפי


No doubt alcohol, tobacco, and so forth, are things that a saint must avoid, but sainthood is also a thing that human beings must avoid. (Orwell, Reflections on Gandhi)

סנדריל יעקובי

ובכל הסיפור הזה הטרגדיה היא שאנו תלויים בבני אדם. כל מעשינו תלויים בבני אדם. ואף על פי שהיינו רוצים להיות טובים, אנו תמיד תלויים בבני אדם. גם אם תבקש מנוח, תמיד תהיה תלוי בבני אדם. והאנשים שסביב אין בהם רחמים, ולרבים בהם אין תשוקה. זה נכון שבמצבים הקשים ביותר תוכל באמת למצוא נחמה במחשבותיך, ועל כן, טוב לקיים מחשבות.

אולי הצרה הגדולה ביותר שלנו היום היא שרבים מהסובבים אותנו מרשים לעצמם בלהט-שוטים להיות מובלים על ידי אנשים שכנראה מעולם לא הרשו לעצמם להיעזר באותן פינות מרוחקות של מחשבה, אשר אדם משכיל ואדם חושב ואדם מרגיש דואג שיהיו שם בשבילו לעת צרה, שתמיד באה בזמן זה או אחר.

להמשיך לקרוא

פסטיבלים: מוסיקה, תיאטרון, שירה, מיצג ועוד

בזמן שאנו מתחבטים בענייני הגז, בענייני מלחמה ומעט מדי בענייני שלום, אספנו עבורכם כמה אירועים משמחים ומעניינים המתרחשים בארצנו עתה ובזמן הקרוב:

white


white

3–12 בדצמבר, תל אביב-חיפה: פסטיבל זז הבינלאומי לאמנות המיצג

8–10 בדצמבר, תל אביב: פסטיבל תל אביב לשירה

8–9 בדצמבר, חיפה: סופגתרון, פסטיבל הצגות ילדים בתיאטרון חיפה

9–10 בדצמבר, ירושלים: פסטיבל "קו סיום" של האקדמיה למוסיקה ומחול

8–10 בדצמבר, תל אביב: פסטיבל הצגות ילדים במוזאון תל אביב

9–12 בדצמבר, חולון: פסטיבל שער לשירה

8–13 בדצמבר, תל אביב: פסטיבל חנוכה במרכז רבין

15–17 בדצמבר, ירושלים: פסטיבל "קולה של המילה"

3–24 בדצמבר, ירושלים: פסטיבל בקצב נשי במוזיאון האסלאם

11–26 בדצמבר, תל אביב-ירושלים: פסטיבל ריקודי חדר

16–21 בדצמבר, ירושלים: פסטיבל הולגאב ליצירה ישראלית- אתיופית

16–24 בדצמבר, באר שבע: ארועי חנוכה מיוחדים!

21–23  בינואר 2016, זכרון יעקב: פסטיבל ימי מוצרט , לציון 260 שנה להולדת המלחין

Jan van Dalen bacchus

יאן ואן דאלן, בכחוס, 1648

"רק בגלל שהם יהודים"

רונה ברנס

הדברים הבאים פורסמו במקור באתר שיחה מקומית


אני מבינה פטריוטיות בעתות צרה, אני אפילו מכבדת פטריוטיות בעתות צרה. אני אפילו חוטאת בוודאי בסנטימנטליות פטריוטית בעתות צרה. אני מודה. אבל לעולם לא אכבד שקרים פטריוטיים בעתות צרה.

שקר פטריוטי שכזה הוא השקר שיהודים ישראלים נרצחים ונתקפים על ידי פלסטינים "רק בגלל שהם יהודים".

מאיפה זה מצלצל לי מוכר?

אה כן! שיעורי תולדות השואה והאנטישמיות שלמדתי בשיעורי ההיסטוריה בבית הספר התיכון. רק בגלל שהם יהודים נרצחו יהודים על אדמת אירופה במאה העשרים, וגם במאה התשע-עשרה ולכל אורך השנים.

למען האמת, צריך לומר שאפילו במקרים הנוראיים הללו הרציחות והתקיפות לא התרחשו רק בגלל שהם יהודים, אלא גם בגלל הסתה, וגם בגלל מצבים והקשרים פוליטיים כאלה ואחרים שהובילו לתוצאות הרצחניות והשפֵלות. הפחד מהאחר החי בקרבך, שאותו ואת תרבותו אינך מכיר הוא כמובן מרכיב קריטי בכל זה, אבל אפילו שם הוא אינו המרכיב היחיד.

האם במקרה של הקונפליקט הישראלי-פלסטיני, יהודים נתקפים רק בגלל שהם יהודים?

נראה שמי שאומר כך מכחיש למעשה את ההקשר ההיסטורי שבתוכו אנחנו חיים, תוך שהוא מזלזל כמובן באינטליגנציה של ציבור שומעיו. במילים אחרות, הרבה אנשים חושבים שאנחנו מטומטמים.

מי שאומר שפלסטינים תוקפים יהודים רק בגלל שאלו האחרונים הם יהודים מכחיש שנים של מלחמה בין שני הצדדים, על פיסת האדמה שעליה אנו חיים.

זהו קודם כל קונפליקט פוליטי. ובתוכו אנו חיים.

P1490840

הר הבית, ירושלים, מבט מבפנים 2014

להמשיך לקרוא

גילוי דעת

רונה ברנס

בעקבות הבחירות אומרים לנו, אנשי גוש השמאל: "אתם" צריכים להכות על חטא, או "אנחנו" צריכים להכות על חטא. דורשים מאיתנו להודות כי טעינו. יש הטוענים כי הסיבה שגוש השמאל ניצח בבחירות אלה הייא בגלל האליטיזם של השמאל. לכן, הם אומרים, השמאל צריך לעשות חשבון נפש. הוא צריך להבין היכן טעה, מה גורם למרבית האנשים לא לשים את מבטחם בגוש השמאל, אלא לבחור לקדנציה רביעית את נתניהו. ירון לונדון התבטא לאחרונה ואמר כי הוא סבור שלא היה דבר שהשמאל יכול לעשות כדי למנוע את התוצאות, מאחר ורוב רובו של העם מורכב מאנשים דתיים שתפישת עולמם אינה מתיישבת עם תפישת עולם המבוססת על התפישה הדמוקרטית-ליברלית במובנים רבים. לכן הוא גם אינו צופה שינוי – גם בעתיד ימשיך לשלוט כאן הימין.

להמשיך לקרוא

אתמול קברנו את הקיבוץ

צביקי לפידות

אתמול קברנו את הקיבוץ.

בעין חרוד קברנו אותו, כשפנֵינו אל הכינרת, מבית הקברות שדומה כאילו הוא יורד אל הַיַּמָּה.

אחר הצהריים קברנו אותו, עומדים במעגל ומחכים במתינות לכל הדוברים השקטים, שייטלו את המיקרופון, את הנייר המוכן, וידברו בנימוס, בנעימות שכזו שלא שמענו שנים. שנים רבות עוד לא נשמע. כמה נעים היה הכל, כשקברנו את הקיבוץ.

כולם עמדו במעגל , לבשו שחור, באלגנט. הנכדות תכולות עיניים, צהובות ראשים, סיפרו על סבן, גיבור מלחמות, לוחם, קצין, פקיד שכולם הכירו אותו, ולבסוף, אחרי הפנסיה, כשהוא כבר יושב בתוך חדרי בית האבות עם הראלה, כיו"ר עמותת חסד זו וזו ברמת השרון. סידרו להם משרד קטן עם שטיח מקיר לקיר, לא רחוק מהמוסד. היה נעים. כמה נעים זה היה.

הוא גם אהב שירים, ובאה אחת לשיר לנו כל הדרך שירים מזמרשת עם גיטרה ושיער קצוץ וקול אלט כמו פעם, פזמונים נשכחים. הלוואי והייתי יכול לספר כאן על כולם. אבל מעולם לא זכרתי שמות של שירים.

היה לו חוש הומור, לקיבוץ. הוא ניגן במנדולינה והפליא בכינור. הוא סחב שקי מלט על הגב, הוא זרק בקבוק מולוטוב לתוך איזה טנק, כמו בדגניה, הוא הבעיר אותו כליל, והוא ניצח בקרב. אתמול קברנו אותו.

היה שם גם רב צבאי, קטן, תימני. לבוש מדי הזית שלו, וזקנו השחור יורד ערש למטה. כל הטקס הוא עמד בצד, מתנועע מתחת לעץ הזית, מתפלל. היה בלתי נעים בכלל. כל הזמן הזה חשבתי שאנו כבר מכוסים, שהוא מבין. אפילו כלתו של הקיבוץ הקריאה קדיש, ולא דַמְעָה אף לא דימעה אחת. הִקְריאה נקי ושיוויוני, פלורליסטי כזה, פמיניסטי. שמתי לב אל הרב שהגביר את ניענועו. היה לא לגמרי נעים. אני לא אוהב את הדברים האלה בדרך כלל, אבל אני מודֶה שהייתי מרוצה.

איש עם ענפים ופרחים שיוצאים לו מהראש

ציור: ענבר הלר אלגזי

אבל בסוף הוא הזדנב לו, התימני הצעיר עם הזקן השחור, ושר את שירו של אל מלא רחמים בנעימה שונה מזו המוכרת. לא היה עצוב מדי. לא היה עצוב ולא היה נוגע ללב. היה בעיקר מביך. פאתטי. היה חבל.

הקיבוץ לא זז. נו, וודאי שהוא לא זז.

הפרחים התביישו והרכינו ראשם. אני התאמצתי להסיט מבט. מאחוריי הכינרת. הרב הצבאי הצעיר נראה מובך בפני קהלו האבל, בפני הנכדות, והכלה המְקָדֶשֶׁת. ענפי הגלאדיולות נעו רק מעט, והקיבוץ כבר היה קבור איזה מטר מתחת לאדמה.

תם. הכל עבר, ושלושת החיילים אספו את עצמם וחזרו אל רכבם הלבן שהמתין להם במעלה חניית העפר.

האוטובוס של בית הזקנים חיכה שם גם הוא. הראלה שכרה אותו כדי לנסוע כל הדרך מן המרכז לכאן וחזרה. כמה ילדים ישבו על שפת המדרכה בשביל ההליכה שליד גן השעשועים, מביטים בכל הזקנים האלה – גם אני הייתי אחד מהם – שהתהלכו מפוזרים מן הקבר אל האוטובוס.

בשביל מה כל זה בעצם? אמר מישהו למישהי אחרת, מכופף, הולך. בשביל לקבור את הקיבוץ? הטקסט היה ארוך מדי, כמה אפשר לקדש בלי קודש? הוא אמר לה בטרוניה על הכלה. קשה להאשים את המתלוננים. היה קשה לעמוד, וכמעט לא היו כיסאות. כל הזקנים עמדו רועדים זמן רב מעל לקבר. גם זה היה בלתי נעים.

הנכדים האחרים של הקיבוץ התנועעו כעשב בינינו, ניסיתי לתפוס אחד מהם לשיחה אבל לא היה לי סיכוי. הבת של הקיבוץ שקראה את כל הספרים שכתב אבי הקיבוץ, עמדה עכשיו מחוייכת, מודה לכל מי שהגיע, מזמינה את כולם לחדר האוכל, שם מגישים מיץ וכריכים, ועוגה שחברתה הטובה אפתה, היא הבטיחה. אבל נדמה שאיש כמעט לא נשאר. הנכדות נראו נעלבות.

ואני, שלא בדיוק מכיר את כל השירים ששרו שם אתמול, יודע שאף על פי כל הנכדות, והנכדים הקטנים, אתמול קברנו את הקיבוץ, ולא יעזרו כל הכלבים. כל קציני המודיעין מהחיל באו לחלוק לו כבוד אחרון, ואני ידעתי שזה באמת הסוף כי איש מהם לא הכיר את הקיבוץ. החיילים אולי עוד לא יודעים, אבל אני כבר יודע. גם הרב הצעיר יודע. ידיעה זו הבדילה אותו מקהלו, ורוממה אותו. רק כך הצליח להעביר את התפילה. זהו הסוף, זהו הסוף באמת.

צל, עצים, ונחמה

בתיה גלילי מדווחת מהדרכים

חיפה

באחת השבתות בקיץ האחרון הלכתי לפגישה בבית קפה עם גברת שהייתי איתה בקשר-מכתבים זה זמן מה. קבענו להיפגש בבית קפה ברחוב מוריה, בחיפה.

אף על פי שבשנים האחרונות אני מתגוררת בירושלים, נולדתי וגדלתי בחיפה, ואני אוהבת את העיר. ודווקא אהבה זו היא שגורמת לי כנראה לשוב ולהסתכל עליה בכל ביקור, בעיניים בוחנות במיוחד.

בפעם האחרונה שכתבתי עליה כאן התפייטתי לא מעט על אסתטיקת הענקים העתידנית שמשתלטת לה על העיר. עתה חשבתי כי ראוי שמישהו סוף סוף יעלה את סוגיית הצל, שהיעדרו מהרחובות הישראלים והחיפאים בפרט לא רק שאינו מוסיף כל עונג לשיטוט העירוני, אלא גם אינה מוצדקת כלל:

כמו בערים רבות בישראל, גם בחיפה עדיין לא הבינו את נפלאות הצל וחשיבותו העירונית הייחודית.

להמשיך לקרוא