"מדברים בכיכר": לקראת חידוש פני כיכר ציון בירושלים

ראיון עם אסנת שרון, פעילה מרכזית בתנועת "מדברים בכיכר"

מראיינת: רונה ברנס


לאחרונה פורסם כי עיריית ירושלים מתכננת עיצוב אדריכלי מחודש לכיכר ציון הידועה (והידועה לשמצה), ולשם זאת הודיעה העירייה על תחרות אדריכלים. זה היה המניע לפגישתי עם אסנת שרון, בת 32 מירושלים, שהיא אחת הפעילים המרכזיים בתנועה ההתנדבותית של "מדברים בכיכר".

"מדברים בכיכר" היא תנועה של מתנדבים ואקטיביסטים ירושלמים, שמבקשים ליצור שיח ברחוב, שיוכל לנסות ולקדם סובלנות, הבנה ופתיחות בין אנשים. מרכז הפעילות שלהם היא בכיכר ציון עצמה, המקום שהפך אולי יותר מכל לאחד מסמלי האלימות והגזענות היהודית שמאפיינת את ירושלים בשנים האחרונות. ואכן, דומה כי אנשי "מדברים בכיכר" החליטו לצלול היישר לנקודת השריפה הרותחת ביותר, ולנסות דווקא משם להרגיע את הלהבות.

אסנת היא דוקטורנטית לספרות עברית ופולקור יהודי באוניברסיטת חיפה, אבל גרה בירושלים. היא חברה מרכזית בתנועת "מדברים בכיכר" מאז תחילת פעילותה בקיץ 2014, בעקבות רצח שלושת הנערים גיל-עד שער, אייל יפרח ונפתלי פרנקל, ורצח הנער מוחמד אבו חדיר.

החלטנו להיפגש בקמפוס גבעת רם, ביום שמשי וקר.

 black line 21

איך זה התחיל?

אני יכולה להגיד מה קרה לי. אני הגעתי לאיזו הפגנת שמאל בכיכר ציון ומצאתי חוץ מההפגנה, חבורה שיושבת על הריצפה עם נרות  ושלט שכתוב עליו "אף דם אינו הפקר". זה אורגן על ידי אופק בירנהולץ [דוקטור לפיזיקה], שחיפש להביע אֵבֶל באופן לא אלים.

אני גרתי במרכז העיר כשמוחמד אבו חדיר נרצח ושמעתי "מוות לערבים" מתחת לחלון שלי. ככה נראה מרכז העיר באותם ימים.

אופק, שהיה אקטיביסט וותיק, חיפש עם החברים להביע הזדהות עם משפחות הנרצחים, באופן שיכיל את האלימות שהופנתה גם כלפי הפלסטינים. ומה שקרה באותו ערב זה שהקיפו אותנו באופן די אלים ומאיים. אבל אנחנו לא תקפנו בחזרה אלא אמרנו בואו שבו איתנו, ושירו איתנו. אנחנו שרנו גם כל מיני שירים יהודיים כמו "כל העולם כולו גשר צר מאוד". בתגובה הם התחילו לשיר דברים כמו "מי שמאמין לא מפחד" ואנחנו הצטרפנו אליהם. זאת אומרת, זה בילבל אותם. והם התחילו, לפחות חלקם, לשבת ולדבר איתנו.

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

על המרחב בירושלים

בתיה גלילי

אחרי שהשתתפתי בהפגנה שהתקיימה הערב בירושלים (10.10.15) נגד אלימות ונגד פעילויות נקמה, ברחבת המשביר הישן, על פינת קינג ג'ורג'-בן יהודה, שאלתי את עצמי –

האם איננו מפקירים את המרחב?

מולנו , בגן הסוס הקטן עמד קומץ זניח אך רועש של אנשים, עם דגלים, וססמאות. לעתים מוות למחבלים, לעתים מוות לערבים, לעתים מוות לשמאלנים, ולעתים מוות לבוגדים.

כמובן, שבין היתר נשלחנו – כל מי שעמד מולם ולא הצטרף למופע השטנה – לעזה.

מי שהלך אחרי ההפגנה במורד מדרחוב בן יהודה אל כיכר ציון יכול היה לראות עוד קומץ, שוב התקהלות של דגלים, מדי פעם מוות לערבים, למחבלים, מדי פעם קריאות תמיכה נלהבות בברוך גולדשטיין ועוד ועוד.

עבורי היה זה ביקור ראשון בעיר לאחר הפסקה של כמה חודשים.

חזרתי בדיוק עם גל הפיגועים האחרון בסוכות, ונעצבתי לגלות כי דבר כמעט לא השתנה מאז שעזבתי.

להמשיך לקרוא

על הפיתוי לשוחח ועל סכנותיו האפשריות

כמה הערות על האווירה הפוליטית ברחובות ישראל, קיץ 2014

הדברים הבאים פורסמו במקור, ובשינוי מה,  בגליון 71 של המגזין 'ארץ אחרת' (יולי 2014)

רונה ברנס

 

דבר משונה מתרחש עכשיו.  אנשים רוצים לשוחח.  אנשים בישראל באמת רוצים לשוחח. כולם רעבים לשיחה, אמר לי מישהו לא מזמן באחת ההסתובבויות שלי במרכז העיר ירושלים. אולי זה לא נראה ככה מיד. אולי לא כולם מרגישים זאת באותה המידה, אבל נדמה שזהו אחד הדברים הבולטים המתרחשים בתוך השינויים הרבים שקורים בתוך האווירה הציבורית בישראל.

להמשיך לקרוא