על המעשה החלקי

הדברים הבאים פורסמו במקור בקובץ א' של "עירובין" – סדרה לספרות ואמנות, שנת 2013


 

"הם באים בשם החיים. אבל מה זה – חיים?
כלום סוד הוא שלחיים במובן המקובל אין צורך בשום ספרות?
שלחיים במובן המקובל יש צורך רק בשביסים ובשהרונים ובבתי-קפה ובקרקסים?
שספרות-החיים במובן המקובל אינה אלא גליונות-נייר גדולים עם מודעות גדולות
על עסקים גדולים ואכילה ושתיה ומחול?"
("דפים" / י.ח. ברנר, המעורר, ינואר 1906)

white

והרי המעשה, בהכרח ותמיד, בלתי גמור הוא. עם יציאת המילים מן המחשבה מקבלות הן צורה שבאוויר או בדף, וממילא נדונות לשיפוט ערכי מוחלט. על כן, נכון יותר להגדירו, את המעשה, כבלתי גמור ועם זאת כגמור מוחלט, ובעל כורחו. שהרי התפתחותו, שיכלה להימשך עד קץ, מתעצבת באחת, עיצוב כמעט מקרי על רצף הזמן, אך נצחי אף על פי כן.

**

כל המעשים חלקיים הם. וכל מעשה עלוב יותר מן המחשבה שהניבה אותו. על כן גם גדולתו של מעשה (שעולה היא תמיד על גדולתה של מחשבה). במיוחד נכון הדבר היום, כשהאינטלקטואל המבוהל עוטה על עצמו עוד ועוד שריונות-מודעוּת, עוד ועוד ידיעות על אי ידיעותיו, ועל ידיעות האחרים, שמונעים הם כולם את הדיבור החד, הברור, השוטף והעיקש.

האינטלקטואלים גמגמנים הם, שהרי הם מנסים (בכל זאת ואף על פי כן!) לומר את האמת. והאמת היא הדיוק, והדיוק מחייב זהירות. אך רבות הן השאלות האינטלקטואליות העולות היום במוחות צעירים לא זהירים, לא מדויקים בעליל, בורים ובטוחים. שאלות בלתי זהירות אלה דורשות ודאי תשובות בלתי זהירות: אודות – מה עכשיו, ואיך אפשר – – – כך, כך בדיוק – – – איך אפשר? וכבר נראה ששבענו בהחלט ממילים מנופחות של פרופסורים זקופים-מדי על "היופי", כדבר המסביר את עצמו, שכביכול אמור להסביר בדיוק את היותנו כאן ועכשיו, קוראים את המילים, בימינו הספורים. שהרי כבר איננו יכולים להגיע לכיתות מדושני עונג מיושב, דבר שכנראה אפשרי היה אפילו במקומותינו, לכמה רגעים חולפים ומהירים בהיסטוריה.

ואמנם, עדיין רבים הם האנשים "המתעניינים" גם היום, ו"עניינם" נינוח ומוכר. אוהבים, האנשים, לקרוא ספרים. גם רבים למדי הם הסטודנטים בירושלים הנכנסים ובאים לכיתות בהן נלמדים מעט ומהר ניטשה וגתה, עם קריצה זהירה לכיוונו של הגל. ואולם רק תרעד מעט יותר בדברך על אחד מאלה, כך באיזה אופן רציני להפליא, מיד תיחשד רומנטיקן, ודווקא על ידי אותם אלה המתעקשים להגן על טמירותו של היופי. והרי, כידוע, סרו-הסתלקו ימי הרומנטיקה.

אכן, אין צורך לשוב לאחור, ואף לעולם אין אפשרות כזו. אולם הרצינות הבסיסית, הרצינות הבסיסית לאהבת הדבר, הרצינות הבסיסית, היחידה המאפשרת התרגשות כנה, ולא פלפול אינטלקטואלי; היחידה המפרידה בין המשכיל ליודע, נפלה משום מה אף היא, באותה הרשת שבה נפלה הרומנטיקה. והרי אין ההתרגשות, אין רום-הרוח, בבחינת רומנטיקה בלי סייגים. ההתרגשות הכרחית היא להליך הלמידה המדוקדק, הקפדני, המניע עצמו הלאה ועוד. וכיצד תנוע בלא תשוקה רצינית להפליא, מגוחכת ועלובה, מכמירת-לב ופתטית.

כן – בינתיים, האוחזים בה, באותה תשוקת לב רצינית, עוד נדמים לליצנים גרוטסקיים, ומקיפה אותם איזו הילה שמנונית-רכרוכית ידועה, הדורשת, כביכול, מעמד שכבר לא קיים.

ולא כך. נדמים הם לכאלה אך משום חוסר הברירה שמציבה האופנה; הרצינות הכרחית היא בשביל לחמוק מבורותיה הצרים של ההתחכמות, של האינטלקטואליות הצינית אשר מזמן כבר חדרה לספרות ולהבנתה. היופי, מהו זה היופי. ומהי אותה רומנטיקה אשר בשמה מגנים כל שמאלץ וקיטש. אין זאת כי אם קצה קצהָ המאוס של הרומנטיקה.

**

ועוד מספרים לנו כי פס כזב-האחידות. זה, משיירי הנאורות, לפיו יכולה המחשבה להתאחד ולהבין, באופן עקבי וחָלָק, את העולם. לא, לא. שהרי עתה, כך מספרים לנו, כבר איננו שבויים באותו קונספט מטעה של "מחשבות טובות" ו-"לא מועילות", או לפי ניסוחן הפופולארי – "עליונות ונחותות". לא ולא. כביכול, הגיעה עתה סוף סוף השעה לממש אפשרות של פלורליזם אמיתי.

אלא שדווקא במסגרת הפלורליזם הפוסט-מודרני הזה, מוצאים את עצמם שֵדוני הרוח שוב ושוב במבחנה ההכרחי של התועלתנות הישנה והמוכרת. באותו המבחן שבו לעולם לא יוכלו לעמוד בכבוד. וכך בלי הרבה מאבק, יותר ויותר מאיתנו מנסים, ואף בחשק רב, לספק "תשובות" שתצגנה (סוף סוף!) את ייחודם המוחלט של "מדעי הרוח" ואת מעלתם המובהקת בהשוואה ל"מדעים המדויקים" ול"מדעי החברה". בניסיונות אלה שהולכים וגוברים כמתוך פרכוסים אחרונים של גוסס עקשן, דוחקים בָּאֵי כּוֹחַ מדומים אלה את כל גדולת יומרותינו העלובות אל איזה צינור דק ומדויק – ושמו תועלת. בשם תועלת זו, אנו מצופים להיות טובים תמיד, חכמים תמיד, מחושבים וכמובן מועילים. אמנם, ניצח המדע העליז, והצליח לסתום את הגולל על הרצינות ההווייתית, הדיוניסית דווקא.

בהקשר זה עולה גם השאלה הקשה של התיווך, זאת שהיא היא אולי ענייננו העיקרי כאן:

ציון חשיבותו של התיווך החיצוני ודאי לא יחדש דבר, אולם כאן נראה שהכרח להזכירה. שהרי זוהי אחת מן הבעיות המרכזיות הניצבות בפני אנשי המעשה. אכן, דומה כי טיבו של המתווך הולך ומשתנה. פחות ופחות אנשי רצינות ותשוקה, פחות ופחות תסכול וייאוש אישיים מוצאים אנו בעורכי ההוצאות הגדולות, כתבי העת, ובמנהיגי הפקולטות. והרי התשוקה, והייאוש שבא ממנה (וכן – גם המרמור והתסכול), הכרחיים הם לחיפוש התמידי של הטוב הבלתי מושג; זהו החוסר המניע כל תנועה מעבר למעגל הקיום ההכרחי. שכן יודעים אנו, כפי שידעו גם לפנינו – האמנות אינה הכרחית. ועל כן לא נמצא לה צידוקים הכרחיים לעולם. ודווקא משום כך – חובה היא להיות צודקים במעשה, אף זה החלקי ביותר. רק כאשר נצדַּק, מתוך כורח פנימי שבא אל קצה גבולו, רק אז נוכל לעמוד בפני השאלות התכליתיות, הצודקות תמיד, אודות הכרח קיומנו כאמנים וכפילוסופים – היינו, אודות הכרח קיומו של האדם הבלתי-הכרחי.

מאת: רונה ברנס


מתאגרפת טל גלבוע גליון א עירובין

מתוך קובץ א' של עירובין – סדרת קבצים לספרות ואמנות

מודעות פרסומת

הקובץ הספרותי עירובין ג': הצצה וטריגר

 

הודעה לקהל הקוראים והקוראות!

הקובץ השלישי של סדרת הקבצים לספרות ולאמנות "עירובין" ראה אור זה עתה בירושלים ומופץ ברחבי הארץ ובאינטרנט.

במקביל להפצה הרגילה, הושק קמפיין הדסטארט לתמיכה בהוצאת הקובץ הבא באמצעות רכישת הקובץ החדש, או לחלופין – באמצעות רכישת הקבצים הקודמים, או תשורות יפות אחרות.

אנו מאיצים בכם להיכנס ולהתרשם…

cover eyruvin 3 שער עירובין ג .png

white

להמשיך לקרוא

110 שנים לצאת "המעורר" של י"ח ברנר

white

 מאת מערכת אשפתון


בינואר 1906, 110 שנים בדיוק מחודש זה בו אנו עומדים, יצא גליונו הראשון של "המעורר", כתב העת האגדי שבעריכת ובהפקת י"ח ברנר.

המעורר יצא כירחון (למעט בסמוך לסופו, שאז כבר היו דילוגים על חודשים) עד ספטמבר 1907.

לכאורה תקופה קצרה, אך הייתה זו אחת התקופות, ואולי בעיקר אחת הפעולות שהשפיעו על תפיסתה העצמית של הספרות העברית, ועל מעמדו של ברנר בעיני עמיתיו ובעיני ההיסטוריה. שם התחיל כמדומה המיתוס של ברנר, ברנר זה שהיה הולך לדואר עם שק הגליונות לפזרם בקצות תבל (כפי שאשר ביילין תיארו). כמה נפלא, כמה מודרני, כמה אומלל וכמה הרואי.

ואמנם, דמותו של ברנר, נראית לעתים כאילו נגזרה מאגדה.

זקנו, שנאתו העצמית, כעסו הכן, אבל בעיקר כוחו המניע אותו הלאה בלי הפוגות, כל אלה קנו, ובוודאי עוד יקנו לו, מעריצים ומעריצות רבים.

ברנר נולד ב-1881 באוקראינה, הוא נאלץ להתגייס לצבא הרוסי ב-1901, ממנו הוא ערק כשנתיים לאחר מכן וחי בדרכי נדודים עד אשר לבסוף הגיע ללונדון ב-1904. את המעורר הוא מתחיל להוציא כאמור בינואר 1906.

וכך נכתב בין היתר ב "אל הקורא" הראשון של כתב העת:

להמשיך לקרוא

לכבוד צאת הקובץ השני של כתב העת עירובין!

white

אשפתון משתתף בשמחת צאת גיליונו השני של כתב העת 'עירובין'

ושמח להזמינכם לאירועי ההשקה המתוכננים לו בימים הקרובים:

eiruvin 2 cover JUNE 2015.pdf - Adobe Reader

להמשיך לקרוא

תרבות הבורים – קְלַסְתֵּרוֹן

white

* מבט לאחור במחווה קטנה לכתב העת 'סימן קריאה' ולעורכו מנחם פרי

white

החודש (מאי 2015) חוגג אשפתון שנתיים לקיומו, והוא מתכוון לציין זאת עם שתי מחוות:

מחווה אחת תהיה למפעל התנדבותי ותרבותי עירוני – רדיו מרכז העיר (ירושלים) – אשר זוהי השנה הרביעית לפעילותו (ועל כך ראו בימים הקרובים).

המחווה השנייה, שעמה נתחיל דווקא, מכוונת לכבודו של מפעל תרבותי וספרותי אדיר, כתב העת "סימן קריאה", שאמנם החזיק כמעט עשרים שנה (1972–1991), ובכל זאת אפשר להצטער על כך שלא האריך עוד בצורתו זו דווקא (אמנם, ספרי הוצאת "הספריה החדשה", הם המשך ישיר לכתב העת ובכל זאת חבל שכתב העת עצמו לא המשיך עד היום הזה).

באופן ספציפי, ובאופן טבעי, תתמקד המחווה בעורכו של כתב העת, הפרופסור מנחם פרי – אחד האנשים, שלו אני (ביחד עם רבים בלי ספק) חייבת הרבה מהשקפותיי, תפיסותיי, והשכלתי הכללית (המצומצמת אף על פי כן, ושלא באשמתו כמובן).

רונה ברנס  

white

מנחם פרי וקלסתרון "תרבות הבורים"  – הקדמה

חוברת מספר 5 של 'סימן קריאה' (פברואר 1976), כמו חוברות רבות של כתב העת, כוללת "רשימות פתיח" – רשימות אשר משמשות תגובות לעניינים כלליים ופרטיים, מחשבות, ביקורות ועוד כיו"ב. בעת שדפדפתי בה לאחרונה, נתקלתי בקטע קצר ששעשע אותי במיוחד, שכתב העורך מנחם פרי ושנשא את הכותרת: "תרבות הבורים (קלסתרון)". השתעשעתי לראות שוב ושוב ובאופן חד וברור עד כמה למעשה אנחנו עדיין מדשדשים באותה הביצה – עם כמה שינויי טעם וריח, עם כמה שינויי שמות, ובכל זאת המים הם אותם המים.

באותה רשימה קצרה, כותב פרי על התרשמותו (השלילית בלשון המעטה והקיצור)  ממקבץ "אירועים ספרותיים" מן הזמן הסמוך לכתיבת הרשימה: פרי מתייחס בקצרה לאופן ציון "שבוע הספר" באוניברסיטת בר אילן, לאנתולוגיה שיצאה בחסות בר אילן,  ולעוד כמה דברים הקשורים בחוג לספרות של "אוניברסיטת בר אילן שבפאתי רמת גן" (ראו שם), ואשר מכולם מסתייג פרי, ומביע תמיהתו העוקצנית והטיפוסית (הדברים נכתבו כזכור ב-1976).

וכך כותב פרי בהתייחס אל אלה:

כל זה [היינו כל אותם אירועים אליהם התייחס – ר"ב] הוליך הרהורים על האקלים החברתי הקלוש, האופף את הספרות העברית בשעה זו, ומסתבר כי ל'תרבות הבורים' שלנו יש קלסתר מובחן למדי.

מיד בהמשך מציע פרי רשימה סדורה, שאמורה להרכיב קלסתר זה.

משום תוקפם של הדברים גם היום, ומשום שנראה לי כי יש בהם כדי להועיל לכמה מאיתנו, גם מעבר לשעשוע חולף, מצאתי לנכון להביא את דבריו של פרי גם לקוראי אשפתון, עם השמטות מעטות במקומות שבהם הובאו דוגמאות, שמטבע הדברים היו רלוונטיות בעיקר לתקופה שבה נכתבו. 

במקום בו נעשתה השמטה מעין זו מופיע הסימן […].

 

white

סימן קריאה 5

white
להמשיך לקרוא

קישור

לכבוד צאת גליון א' של כתב העת 'עירובין'

אשפתון משתתף בשמחת צאת גליונו הראשון של כתב העת 'עירובין'

ושמח להזמינכם לערבי ההשקה המתוכננים לו בימים הקרובים:

  eiruvin lunch (5)

גיליון הבכורה של "עירובין" (בעריכת אמיר מנשהוף, שי מנדלוביץ', רונה ברנס, נועם גלזר, רוני מז"ל)

מופץ ברחבי הארץ וברשת האינטרנט (אתר אינדיבוק) במחיר שווה לכל כיס של 35 ש"ח.

רשמו לפניכם את מקומות ושעות ההשקות

– – – יום ג' 23/7 בשעה 20:00 בגלריה ברבור
רח' שיריזלי 6, נחלאות, ירושלים

– – – יום ג' 30/7 בשעה 20:00 בנסיך הקטן החדש
רח' קינג ג'ורג' 19, תל-אביב

בתכנית:
מוזיקה חיה

תקלוטים

קריאת שירה וסיפורת

מאת טל גלבוע (קוראת את הילה להב)

נעם פרתום

 אמיר מנשהוף

ליאת שי (קוראת את נועם גלזר)

 יעקב ביטון

 גל לוי

ועוד…

לאירוע בפייסבוק

https://www.facebook.com/events/563822196986384/