איך ברוך מרזל כמעט הציל אותי מלהב"ה

מאת בתיה גלילי


היה זה הערב (8.2.17), בהפגנה ליד גלריית ברבור בנחלאות בירושלים. הגענו כדי לחזק נוכחות, לאחר שלהב"ה הודיעו שהם יפגינו נגד ארוע של שוברים שתיקה שהתנהל במקום, שבגלל קיומו שם שרת התרבות מירי רגב אף הודיעה שהיא תפעל לסגירתו.

בגיבוי מוסווה של העירייה (במחדל וגם בעידוד מילולי), הופיעו מיטב הפשיסטים היהודים שמטיפים לטוהר הדם היהודי, בשכונת נחלאות היפה. אלא שאני שמחה לדווח שאיך שהגענו למקום גילינו שאנו מצטרפים לחבורה גדולה מאוד של אנשים  שוחרי שלום, והודפי שנאה, אל מול קומץ פצפון של נוער שטוף שנאה, וכמה רועים, ובראשם בנצי גופשטיין, איתמר בן גביר שתמיד שש אלי קרב, וברוך מרזל, שהצטרף אחר כך.

"יאללה יאללה, להב"ה, צאו לנו מהשכונה",  ו"בנצי בנצי אל ייאוש, עוד נגמור עם הכיבוש" נשמעו לאוזנינו כמוסיקה ערבה מאוד. ירושלים הוציאה מתוכה הרבה צעירים שהתגודדו בלילה הקר מאוד של העיר כדי לא לתת לחבורת פשיסטים משיחיים להשחיר את פניה.

ובכל זאת הסתקרנתי, וכדרכי בקודש, השתחלתי לצד השני של ההפגנה, כדי לראות מקרוב את פני המפגינים.

מאחר ולא יכולתי לסתום את הפה, ומצאתי את עצמי יחסית מהר מדברת עם אחד המפגינים הסימפטיים יותר, (שהיה כמו רוב האנשים שעמדו בצד של להב"ה – עוברי אורח סקרנים, מצביעי ימין), יחסית מהר מצאתי עצמי גם מסתבכת. דיברתי איתו שיחה נעימה בסך הכל, והסתקרנתי לשמוע את דעותיו, שנראו לא מתלהמות במיוחד, כאשר לפתע אחד מבחורי להב"ה הנלהבים קלט אותי, והתקרב אליי בתנועות מאיימות.

"מה אתה מדבר עם הזבלה הזה?" הוא אמר לבן שיחי החביב.

"אני מדבר, אולי היא תחשוב על הדברים, אני מכיר את האמת שלי", אמר חברי לשיחה לבחור.

"איזה תחשוב על הדברים? הזבל הזה,"  ענה בחור להב"ה, וביטל בתנועת יד את קיומי, מתקרב אליי, כאילו התכוון למנוע ממני לזוז, דבר שעד מהירה התברר ככוונתו המדוייקת.

"זאתי יש לה שיער לבן – איך תחשוב על הדברים?"

עכשיו, זה מעניין.

כי תמיד בוחרים להעליב אותי. הרבה פעמים קראו לי כוניפה, הרבה פעמים בשמות אחרים, אבל אני – בת ה-29, מצאתי עצמי מעט מבולבלת כשהאשימו אותי בסך הכל בשיער שיבה. שזה בסך הכל לא מעליב כלל.

הבחור של להב"ה התקרב אליי יותר ויותר, ולחץ את גופו אליי, שוב באופן מאיים.

ביקשתי ממנו לזוז ממני, אבל הוא לא זז, ורק נלחץ יותר.

בינתיים אחת מבחורות להב"ה החרוצות, הגיעה אף היא אליי והטיחה בפניי שאני שונאת אותה, "מה את עושה פה?" היא צעקה בפניי, "את שונאת אותי!" את הכחשותיי היא ביטלה בבוז.

אחר כך אראה אותה שרה בגאון את הג'ינגל הקליט "ארץ ישראל לעם ישראל" תחת דגלו השחור של להב"ה.

בחורה אחרת, נשואה, הביאה איתה שוטרת, כדי להתלונן עליי, וכדי שתרחיק אותי מהמקום.

אבל אני לא רציתי ללכת.

הסברתי שאני באמצע שיחה עם האדון החביב, והצבעתי על בן שיחי, שדווקא שיתף פעולה. אמרתי שאני כרגע לא מפגינה – דבר שהיה אמת לאמיתה – אלא מדברת, ושמותר לי כי זה רחוב ושטח ציבורי.

"זה לא סלון פה!" התעקשה הבחורה, ומשכה בשרוול השוטרת, כאילו הייתה ילדה קטנה המתחננת לאמה שתקח אותי מכאן.

השוטרת ביקשה שאלך, אבל לא חיכתה לראות אם אני אכן עושה את מה שאומרים לי והתחילה להסתלק חזרה לתפקידה כחוצץ אנושי בין שני צדי המפגינים.

"היא לא שמה עלייך!" צעקה אחת הנערות לעבר גבה המתרחק של השוטרת.

אבל השוטרת לא שיתפה פעולה והמשיכה להתרחק מאתנו.

בינתיים, אותו הבחור מקודם לא הרפה והמשיך לדחוק אותי, הלאה והלאה,

"אל תגע בי!" צעקתי עליו לבסוף, "תן לי לצאת!"

בידיים שלובות על חזהו הוא לא זז, והביט בי בעיניים שלא הייתה בהן שנאה, ולא הייתה בהן אהבה. "תן לי לצאת", אמרתי שוב אל הבחור האטום שמולי, כאשר לפתע מעבר לכתפו, אני רואה מפציע זקנו המוכר של  מי-אם-לא – – – ברוך מרזל!

כן! מרזל שנצפה לוחץ את ידו של אלאור אזריה לאחר הירי בפלסטיני בחברון, ומברך אותו.

"אתה יכול לעזור לי?" פניתי אליו, כאילו היה אביר שנשלח אליי מהשמיים.

"מה הבעיה?" אמר מרזל לבחור, אמנם לא בפה מלא – ובכל זאת. "תן לה לצאת," הוא תבע בשפה רפה.

אבל הבחור שלי דווקא לא הרפה, והפעם הוסיף קצת כוח, עד שנאלצתי להגן על עצמי, ותוך כדי שאני עושה כן הרגשתי עצמי נהדפת מיד על ידי השוטרת שהייתה שם קודם ועתה חזרה כנראה במיוחד כדי לדחוף אותי אחר כבוד אל הצד "שלי" של ההפגנה, לקול שריקות וקללות.

"שמאלנית בוגדת", "זבל", נשמע מאחוריי.

בפינה אחת שני ילדים עמדו מסתודדים,  "אולי נזרוק עליהם אבנים" שמעתי אחד מהם אומר. נער אחר, מבוגר יותר, שגם הוא שמע את השיחה, הניא אותם מכוונתם, באמרו שזה בדיוק מה שהתקשורת רוצה.

המילה "בוגדים" נשמעה מכל עבר, בדקות שבהן עמדתי בשקט, לפני זיהויי כגיס חמישי.

זה  נכון שגם בצד השמאלי של המפה הפוליטית נשמעו הרבה קללות, עם הרבה אנשים שקיללו את הצד השני.

"אני שונא אותך" אמר למשל אחד המפגינים לבחור צעיר שהילל את המשיח ואמר שבקרוב הוא (המשיח) יבוא לשחוט את כולנו (השמאלנים שעמדו מולו).

ובכל זאת, הייתה זאת אחת הפעמים, שבה לכל אדם הגון צריך היה להיות ברור לאיזה צד הוא רוצה להשתייך.

עוד נשמעו שם מילים כמו "זבל", וש"צריך לשחוט את כולם."

הנערים נראו מאוד מרוצים מהמצב, והחיוכים נשפכו מכל פינה. בנצי דווקא נראה יחסית מהורהר לעתים, אבל בסופו של דבר גם הוא היה מרוצה. אחרי הכל הוא יודע, שבקרב ההתשה הזה הוא הצליח להשיג הישגים נאים למדי.

הרי הוא, בנצי גופשטיין, מנהיג להב"ה, עמד למעשה באותו הצד של שרת התרבות של ישראל, מירי רגב, שיצאה נגד גלריית ברבור, ובצד של ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת שתמך בביטול הארוע בגלריה, ואשר בסופו של דבר הודיע על סגירת הגלריה כליל.

והנה עוד דוגמא להשפעת הימין הקיצוני על פוליטיקת המיינסטרים במדינה.

כשהצד של ניר ברקת, המהוגן והבורגני מיוצג על ידי להב"ה, כפי שהיה הערב הזה בנחלאות – הקהל הרחב צריך לדאוג.

20170208_211022

בקרוב המשיח יבוא וישחוט את כולנו? כך, בכל אופן, לפי הבחור המהורהר הנראה כאן  מתבונן במפגינים שהתייצבו נגד להב"ה ובעד זכותם של "שוברים שתיקה" לקיים את הרצאתם בגלרייה ברבור בנחלאות.

זהות ומלכות

רונה ברנס

"זהות" היא מילה פופולארית במיוחד בכנסת ה-19. כולם רוצים לעצב לנו זהות. מאמצים יוצאי דופן בתחום זה משקיעות שתי סיעות באופן מיוחד: 'יש עתיד' ו'הבית היהודי', אשר חבריהן, השרים וחברי הכנסת שמטעמן, מקדישים שעות רבות וכספים אין מספר לביסוס מה שהם רואים וודאי כאיזה "אתוס" יהודי.  כל אחת בדרכה מבקשת לחזק את "הזהות היהודית",  בין אם זה באמצעות המינהלת לזהות יהודית, ובין אם זה באמצעות למדנות יהודית "בלבוש חילוני", בסגנון רות קלדרון, או בדמות חריצותו היתירה של השר הממונה על חינוך ילדי ישראל- שי פירון.

במצב בולמוסי זה, של חיפוש היסטרי כמעט אחר זהות, ובניית זהות "יהודית" קולקטיבית כפי שאנו עדים לו בכנסת הנוכחית, קשה לצפות שלפיד, בנט, או אנשיהם יוכלו למצוא את הכלים להתמודד עם תביעות לחירות הפרט: לשוני,  ולקיום של אנשים השונים אלה מאלה בהשקפותיהם הדתיות והפוליטיות זה לצד זה. שהרי "זהות" שמעוצבת על ידי המדינה היא תמיד קולקטיבית, ולכן היא תמיד שואפת ל"אחדות". לכן היא גם תמיד תתקשה, כל עוד היא מתעקשת להיות "המעצבת הלאומית", להתמודד עם השונה.

להמשיך לקרוא

עד מתי יאחז ישראל בשני קצות החבל?

רונה ברנס

[המאמר הבא הוא אחיו של מאמר שפורסם בנושאים קרובים  ב'שיחה מקומית']

מקרי האלימות הגזענית והאלימה מתקרבים בזמן האחרון יותר ויותר אל עדשת המצלמה. הגזענות "השקטה", הישנה והמוכרת – זו של העדפת היהודים בחינוך, בקרקעות, בהקצאת משאבים, ובהתייחסות הכללית באוכלוסיה, מקבלת בחודשיים האחרונים, כך נראה,  צבע חדש- צח ואדום ודגול מרבבה.

בתגובה לאווירה האלימה, רווית השנאה, שהלכה והתגברה במרחב הציבורי בקיץ האחרון, הכריז שר החינוך שהחינוך לסובלנות יקבל דגש מיוחד השנה, ונשיא המדינה הודיע אף הוא על תכניותיו לצמצום הגזענות. אבל כדי שההתנגדות למעשי גזענות ושנאה תהיה אפקטיבית עליה להיות מקובלת על מרבית הציבור; על הציבור להתנגד; על הציבור להתקומם נגד העוולות, על הציבור לדעת שהוא לא רוצה ששנאה, דיכוי, השפלה, מכות, ורצח על רקע גזעני יהיו חלק מהחברה שלו.

להמשיך לקרוא

שפה רפה

על לשונם הרפה של הפוליטיקאים הבכירים בישראל מול הגזענות והאלימות

רונה ברנס

ככל שהזמן עובר מתבהרת אזלת ידם של נציגי השלטון במדינה, ונראה ברור יותר ויותר כי התמודדות הציבורית עם גילויי הגזענות חסרי הבושה אשר מקבלים עתה במה גלויה, איננה חריפה מספיק, ובעיקר איננה ברורה מספיק.

להמשיך לקרוא