אנחנו ליברליים

רונה ברנס


המחנה הליברלי הגדול בישראל צריך לקחת את עצמו בידיים.

קודם כל הוא צריך לקרוא לעצמו בשם הראוי. אנחנו צריכים, חייבים, לומר לעצמנו: אנחנו ליברליים.

כלומר, אנחנו מאמינים בכבוד האדם, בחירות האדם לנסות ולמצוא לעצמו את גורלו, את אושרו, את הצלחתו, את סיפוקו. אנחנו מאמינים במחשבה רציונאלית, בבחינה אנליטית, מבוססת עובדות, של המציאות. אנו מאמינים כי המלחמות והמאבקים הליברליים של העבר, לא רק של היהודים, אלא של האנגלים, הצרפתים, האמריקאים, של הארגנטינאים, הדרום-אפריקאים ושל כל אומות העולם – שייכים כולם למאבק שאותו אנו מנהלים היום. המאבק על חופש האדם, ועל חברה חופשית וטובה שתהיה מחוייבת וערבה לאיכות חייהם של כלל חבריה.

אנחנו צריכים, חייבים, לומר לעצמנו: אנחנו רוצים ישראל ליברלית. לא רק לכל יהודיה, אלא לכל אזרחיה.

המחנה הליברלי חייב לזכור: מי שהוא אדם ליברל אמיתי שייך לשורותיו.

אבן הנגף הקשה והארסית ביותר של המחנה הליברלי היא הלאומיות, אשר מעמידה בסתירה ובקונפליקט מובנה את הציבור היהודי אל מול הציבור הערבי והפלסטיני בישראל.  

אך מחנה ליברלי חזק, היודע על מה הוא נלחם, יוכל להכיל בתוכו זהויות לאומיות שונות. ההכלה תבטל את הסתירה, שהרי בניגוד למה שאנו נוהגים לחשוב – לזהות היהודית הישראלית כמו גם לזהות הפלסטינית-ערבית יש שני בסיסים חזקים ודומים בצורותיהם: בסיס זהותי אחד עתיק ובסיס זהותי אחר מודרני. כך הוא הדבר עם כל לאום מודרני.

הבסיס העתיק מבוסס על תרבות עניפה וגלובאלית (יהודית /ערבית), והבסיס המודרני מבוסס על תרבות חדשה השואפת אל חבל ארץ מסויים (הוא כמובן "ארץ ישראל") כדי להקים בו את מדינת הלאום וכדי להיות שייכים לקהילת האומות הכללית (זהו גם הסיפור הישראלי וגם הסיפור הפלסטיני) .

אין לנו, הליברלים החיים כאן, ברירה אלא להתאחד על בסיס המכנה המשותף, אשר לרוב נתפס כמובן מאליו – הרצון לקיים חיים חופשיים, בשאיפה לשיפור רמת החיים ואיכותם. זהו הבסיס. בתוך הבסיס הזה אפשר שיהיו מחלוקות עזות, כמו למשל אופן ההתמודדות עם סוגיית שטחי יהודה ושומרון ועם היהודים והפלסטינים החיים בהם.

האיחוד הרחב (לא זה המתקיים כבר שנים בחוגים אינטלקטואליים אליטיסטיים) בין היהודים והערבים אינו יכול להתקיים על בסיס הפניית עורף ללאומיות, אלא על אימוצה והכלתה בתוך הדוקטרינה הליברלית הרחבה, שהיא הבסיס בר-הקיימא היחיד לעתיד טוב.

אבל לקראת הבחירות הבאות יש לחזק את הזהות הליברלית המשותפת לרבים מאזרחי ישראל, ולתת לה קדימות על פני כל זהות אחרת. במובן מסויים, יאיר לפיד החל לפלס את הדרך לכיוון זה, אך הסנטימנטליות הזהותנית שלו מנעה ממנו ללכת עוד צעד קדימה ולהושיט יד כנה ושוחרת-שיתוף-פעולה-אמיתי לחבריו מנהיגי הציבור הערבי. לו היה עושה זאת, והוא יכול היה לעשות זאת לו היה מחדד לעצמו ולציבור בוחריו את חשיבות הסוגייה הליברלית, היה המחנה הליברלי מנצח בבחירות אלה.

אל לנו לשכוח שמבחינה אלקטוראלית ההצבעה נחלקה כמעט שווה בשווה בין הבוחרים הליברליים לאלה שבחרו בממשלה הלא-ליברלית שמתגבשת עתה. הליברליים נחלו הפסד, אך עדיין רחוקים מתבוסה ויש לפעול עתה כדי לחזק את הבנתו העצמית של המחנה הליברלי, כדי שיידע להיאבק על מרכיבי זהותו ומול כל אלה המבקשים למנוע ממנו את החיים הטובים שלהם ראוי כל אדם.

הדרישה הפשוטה: תנו לעבור!

מאבקה של שרה פרידמן נגד עיריית ירושלים על זכות המעבר החופשי במדרכות


אתמול פגשנו את ד"ר שרה פרידמן בספרייה הלאומית בירושלים. פרידמן היא אישה עיוורת העובדת כמתרגמת ספרים – בעיקר אקדמיים – מעברית לאנגלית. היא ד"ר לתרגום, ולאחרונה יצא ספרה שמבוסס על עבודת התזה שלה. אפשר לראות אותה עובדת בספרייה לעתים תכופות.

מזה שנתיים היא נאבקת מול עיריית ירושלים על הזכות הבסיסית של מעבר במדרכות באופן חופשי. כאדם עיוור הזכות הזאת אינה רק עניין של עקרון, אלא עניין של חיים.

לאחרונה הגישה פרידמן ביחד עם המרכז לעיוור בישראל ועותרים נוספים עתירה לבג"ץ ובה היא דורשת מהעירייה לאכוף את האיסור על חניה על המדרכות.

לפי העירייה האכיפה נעשית היכן שיש "סכנה" בלבד. אבל עבור פרידמן, מכוניות החונות על המדרכה מהוות סכנת חיים. בנוסף, העתירה אינה מייצגת רק את האינטרס של העותרים. רחוק מזה. מדרכות פנויות הן חשובות לנשים עם עגלות, לאנשים עם מוגבלויות מכל הסוגים, לילדים! (כדי שלא יצטרכו לרדת חלילה לכביש כדי לעבור) ועוד ועוד. אבל עבור אדם עיוור הסכנה בירידה אל הכביש מועצמת, והדבר ברור.

לפי העירייה, הסיבה המרכזית למצוקת המדרכות בשכונתה של פרידמן היא מצוקת החניה. ובכלל, אפשר להוסיף שאין מספיק מקומות חניה מוסדרים בשכונות המגורים, או שאנשים מעדיפים לחנות ליד הבית ולחסום את המדרכה מאשר לחנות מעט רחוק יותר במקום חוקי ולא לחסום.

ואכן זוהי מצוקה, לפעמים מצוקה קשה. אבל ניתן לפתור אותה באמצעים יצירתיים בשילוב עם אכיפה, דבר שהעירייה (עיריית ירושלים, אבל הדבר נכון גם לעיריות רבות אחרות) אינה עושה באופן מספק.

דרך אחת לעזור במצוקת עודף המכוניות המציפה את ישראל היא טיוב משמעותי של התחבורה הציבורית, העלאת מודעות בנושא, תוספת של מקומות חניה ודרישה מתושבים שלא יחנו בצמוד לבתים שלהם בכל מחיר (דבר שמוביל אף הוא לחניה על מדרכות), אלא רק במקומות חניה מוסדרים.

הדבר דורש התארגנות, כוונה, ומאמצים, אבל לפי הבנתנו כל מה ששרה והעותרים הנוספים לבג"ץ דורשים הוא שהעירייה תבצע את תפקידה.

אפשר היה לצפות מעיריית ירושלים להיענות לדרישות העותרים או לכל הפחות לקיים איתם דיאלוג בנושא שיוביל לפתרונות המקובלים על כולם, עוד לפני בירור העניין בבג"ץ. אבל פרידמן מתארת מצב של אטימות מצד הרשויות.

אין סיבה שעיריית ירושלים לא תעשה את התפקיד המוטל עליה, והוא דאגה לרווחת תושבי העיר כולם.

לפרטים נוספים ולתמיכה במאבק: שרה פרידמן: sara0231@gmail.com

עוד על פרידמן ומאבקה, בחדשות עשר.

שרה פרידמן תמונה.png

צילום מסך מן הכתבה שהוצגה בערוץ 10 בנושא

"התעייפו אצבעותיי, התעייפו אצבעותיי"

רונה ברנס

white

לפני כמה חודשים, באחד משיטוטיי באינטרנט נתקלתי דרך הבלוג החשוב והמעניין של עינת קדם (ב'הארץ' – זה סוג של בלוג), בהקלטתו של מר ירון לוי, שהקליט את עצמו מיד לאחר שהבין שכסא הגלגלים הממונע שבעזרתו הוא מתנייד ממקום למקום פסק מפעולתו, וכי הוא תקוע בדרך משום מקום לשום מקום. "בתחילת היישוב, מקום מגוריי. אינני יודע איך אני מגיע הביתה".

להמשיך לקרוא