על מידת הדין – תגובה למור אלטשולר

'יש כנראה מי שחושב שאם לא אף דבר אחר, אולי יהיה זה רירו הדביק של הסנטימנט שיוכל להחזיק את כל חברי החברה המוזרה הזאת יחדיו'

מאת ר"ב ירושלמי


במאמרה, "כשגרוסמן כמעט פרץ בבכי" שפרסמה ד"ר מור אלטשולר בעיתון "הארץ" לאחרונה, נחשף אחד הנגעים המסוכנים בחברה הישראלית – נגע הסנטימנטליות, המאפיין כל כך את החברה, לגווניה. מאמרה של אלטשולר עסק בתגובתו (כפי שהכותבת פירשה אותה) של הסופר דוד גרוסמן לנאומה של מרים פרץ המכונה גם "אם הבנים" (משום שהיא שכלה את שני בניה שנהרגו בקרב), אשר ניתן בטקס פרסי ישראל ביום העצמאות. במאמרה רואה אלטשולר את גרוסמן כמייצג ה"שכל" או לחלופין – את "מידת הדין", לעומת פרץ, המכונה "לב", או "מידת הרחמים".

"המצלמה קלטה את הפנים המיוסרים של דויד גרוסמן," היא כותבת, "[…] ניכר שהוא מתאפק שלא לפרוץ בבכי. גרוסמן נסחף אל מלותיה, נכבש בקסמה, והעניק לנו רגע של חסד, שבו גברה מידת הרחמים על מידת הדין."

במלים אחרות – הכותבת מתארת לנו את המלודרמה של המציאות הישראלית, המאופיינת ב"קסם", "רגעים של חסד" וכמובן ניצחון הרגש על השכל. זהו מעין עיוות אירוני ל"אף על פי כן" הברנרי, גרסת 2018 – "אותו האעפי"כ, שצריך לבוא תמיד בסוף כל החשבונות השליליים…" בישראל של היום, בסוף כל החשבונות השליליים מגיע הקיטש הגדול.

אלטשולר משווה את התנהגותו של גרוסמן, כפי שהיא נראית בעיניה, להתנהגותו של "יעקב אבינו" אשר מתנה את נאמנותו לאל בהתנהגות האל אליו, כלומר – היא משווה התניה זו לזו שמציב גרוסמן לממשלת נתניהו. לעומת זאת, פרץ מבטאת "אהבה ללא תנאי" (למי? לארץ? למדינה? לנתניהו?), וכהולכת בדרכו של "אברהם אבינו, המסמל במסורת את מידת החסד."

כל כך יפה, כל כך ענוג. מה לא בסדר? מה הבעיה? הבעיה היא, כאמור, באותה סנטימנטליות ישנה וטובה, שיותר מחוסר יכולת, מבטאת בדרך כלל את חוסר הרצון להביט נכוחה בדברים המתרחשים סביבנו, מתוך מחשבה קרה, ומתוך ניתוח שמטרתו להבין את עמדתנו ולאן פנינו. הסנטימנטליות כמובן איננה נגע חדש בחברה, אלא ששילובו עם מידת הבערות המשתלטת כאן, הכוחנות, המיליטריזם וכמובן הלאומנות – מקנה לו צבע של סכנה חדשה. אנו עדיין שרויים בבית אבא-אמא הרעיוני, עדיין אוהבים להתרפק על מאכלי סבתא, על הציונות מבית סבא, זו שדיברה על ירושלים של זהב, חלב, דבש, ושרחובותיה מרוצפים באבנים טובות. זוהי הישראליות החדשה – ישראליות של הרגשנות הדביקה.

יש כנראה מי שחושב שאם לא אף דבר אחר, אולי יהיה זה רירו הדביק של הסנטימנט שיוכל להחזיק את כל חברי החברה המוזרה הזאת יחדיו.

נאומה של מרים פרץ, בטקס חלוקת פרסי ישראל, 2018:

 

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

המאמר שאובמה צריך היה לכתוב

מאת: נדב נוימן


נשיא ארצות הברית ברק אובמה פרסם אתמול מאמר נלהב ואופטימי ב-CNN שבו שטח את משנתו לגבי חקר החלל והבטיח שארצו תבצע התקדמות משמעותית ב-20 השנים הקרובות שתבטיח מסעות ממושכים ורציניים לחלל, כולל שליחת אסטרונאוטים למאדים והחזרתם.

חלק חשוב מזה, הוא אומר, הוא מה שניקח חזרה לחיים שלנו כאן בכדור הארץ והאופן שבו מסעות המחקר האלה יסייעו לנו כאן.

זה טוב ויפה, אבל בשביל באמת להרשים, נשיא ארה"ב צריך לכתוב מאמר מעין זה שתמצאו להלן, שבועות לפני שהוא עוזב את תפקידו.

וככה זה הולך:

בשנים האחרונות הציוויליזציה המערבית הגיעה להישגים מדעיים, חברתיים ורוחניים גדולים. הגענו לחלל, גילינו את סודות הביקוע הגרעיני, אנחנו ממפים את הגנום האנושי ומתקרבים, אולי, ליום שבו מוות יהיה רק אופציה.

למרות המלחמות והעוני העולם היום אלים פחות ורעב פחות משהיה, וחופש הדת גדל בצורה ניכרת. ולמרות כל זה, נדמה שעם כל שנה שעוברת אנחנו נהיים מנוכרים לעצמנו, זה לזה ולעולם שבו אנחנו מבלים את חיינו. העולם היחיד שלנו, בינתיים.

הניכור הזה גורם לנו לפנות, יותר מאי פעם, לדת, לעזרתם של פסיכולוגים, מטפלים בצורות טיפול שונות, יוגה, מדיטציה, ספרי עזרה מסוגים שונים. אבל יש דבר מה נוסף שנדמה ששכחנו, או מוטב יותר לומר, השכחנו.

בנעורי בהוואי הייתי נער סקרן וחקרן, כמו נערים רבים. אחד הדברים שסיקרנו אותי היה מריחואנה. לא הבנתי איך צמח שגדל באופן טבעי ויכול להשפיע כל כך לטובה אסור לשימוש.

אחר כך התבגרתי, למדתי, והבנתי, או לפחות חשבתי שהבנתי. אבל המחשבה על כך תמיד נשארה בראשי. ולכן אני שמח שהמדינה שלנו מתקדמת באופן בלתי נמנע, יחד עם שאר העולם, לקראת לגליזציה של הצמח הזה.

אבל זה לא נגמר שם. משחר האנושות, בני האדם מקיימים סימביוזה עם עולם הצומח. גילינו שחלק מהצמחים טובים למאכל, חלקם מתאימים לבנייה ולשימושים פרקטיים, וחלקם טובים לרפואה.

היום אנחנו נוטים לשכוח את זה, כי כשאנחנו חושבים על פרמקולוגיה עולה לנו בראש תמונה של חדרים סטריליים ואנשים בחלוקים לבנים וכפפות, אבל הבסיס של כל העניין הזה הוא צמחים. בעולם העתיק, ובחלקים מסוימים של העולם גם כיום (כולל בארה"ב בקרב קהילות ילידיות), תרכובות מסוימות שעשויות מצמחים שונים משמשות לטיפול שאנחנו קוראים לו היום "פסיכיאטרי", אך הוא למעשה רוחני. או שמא, רפואי, תלוי איך מסתכלים על זה.

רק אנחנו, בעולם המערבי, דיכאנו את המסורת הזו במאות השנים האחרונות. אבל זה לא יכול להימשך לעד. מוסדות הכח, ואני ביניהם, לא יכולים להמשיך לקחת מאנשים כלי חשוב ולגיטימי ולרדוף את כל מי שמשתמש בו כפושע.

שימו לב איך ההגדרות של "סמים קלים", "סמים קשים", ו"תרופות מרשם" משתנות לאורך השנים. דברים שהיו פעם לא חוקיים, אפשר להשיג היום מאחורי הדלפק. ודברים שהיום נראים לנו מסוכנים ובלתי סבירים, היו פעם תרופת סבתא.

היום ישנם סוגים רבים של סמים בעולם. רבים מספור. את חלקם אפשר לרכוש בבית המרקחת הקרוב למקום מגוריכם, ואת חלקם אפשר לקנות ברחוב. אפשר להתמכר לאלה כמו גם לאלה. אם לוקחים כמות גדולה מהמומלץ, אלה כמו גם אלה עלולים לגרום לנזק. ההבדל הוא שעל הסמים החוקיים יש לנו פיקוח, ואנחנו מנסים לעזור לאנשים להשתמש בהם כראוי בצורה שתעזור להם. לא כך עם הסמים שאנשים רוכשים ברחוב.

מכיוון שאנחנו, כחברה, כל כך חוששים מהחופש שאנשים נוטלים לעצמם עם סמים, ובגלל הסטיגמות הרבות שהדבקנו להם, המחשבה שגם הסמים הללו צריכים לבוא עם הוראות מוסמכות ותאריך תפוגה נראית לנו בלתי מתקבלת על הדעת. אבל למה, בעצם? מה כל כך מפחיד אותנו באדם בוגר שמחליט בסוף השבוע לקחת מנת LSD כדי להתחבר טוב יותר לעצמו ולסוגיות שמעסיקות אותו? למה אנחנו מתנגדים לזוג שלוקח MDMA כדי לשפר את האינטימיות והזוגיות? למה DMT לא יכול להיות כלי עזר לפילוסופים, אבל מדיטציה כן?

המדינה, כפי שאני מבין את זה היום, לא יכולה, ולא צריכה, למנוע מאינדיבידואלים לעשות מה שמיטיב עימם, כל עוד הם לא פוגעים באחרים. ואני לא מדבר רק על העונג והשעשוע שאנשים מוצאים בחומרים שונים, גם כאמצעי ל"בריחה מהמציאות".

גם את זה, כשנעשה באופן לא פוגעני או מסוכן, צריך לאפשר, אבל לדברים הללו יכולה להיות השפעה חיובית גם על החיים היומיומיים.

אינספור מחקרים מעשרות השנים האחרונות מצביעים על היתרונות הרבים שבשימוש מדוד ואחראי בסמים שונים. בנוסף, ברור היום שהסמים ההרסניים ביותר והקטלניים ביותר הם דווקא אלכוהול ותרופות מרשם.

מספר מדינות, כמו פורטוגל, ביטלו את הסנקציות החוקיות על שימוש בכל סם שהוא, ומדווחות על ירידה בשימוש בהם ובנזקים שנגרמים מהם. תרבויות שונות ברחבי העולם מקיימות עדיין חברות שבהן לשמאן יש תפקיד מרכזי בבריאות הנפשית של חברי הקהילה, והוא משתמש לא פעם בחומרים טבעיים כדי לדאוג לכך. חומרים שאנו מחשיבים כבלתי חוקיים. אנחנו צריכים לעזור, לא לרדוף. לתקן, לא לדכא.

כמובן, זה לא יכול להתבצע בחלל ריק. אי אפשר פשוט לקום מחר בבוקר ולומר לכולם: הכל חופשי. צריך לתכנן את זה בקפידה, ללמוד את האפשרויות השונות שניצבות בפנינו. צריך להבין איך לעזור למכורים, ואיך לחנך לשימוש מיטבי. אני מאמין שבסופו של דבר זה יועיל לחברה שלנו, ולנו כבני אדם אינדיבידואלים. על כן, זה יטיב גם עם כדור הארץ.

אם יש דבר אחד שאני רוצה להשאיר אחרי, זה שבני אדם יהיו כנים עם עצמם ויוכלו לראות את העולם ואת השכנים שלהם באור חדש, ללא משוא פנים, ללא דעות קדומות ופחדים לא מבוססים. כמובן, חומרים פסיכואקטיביים הם לא הפתרון. אבל הם עוד כלי שיש להכיר בקיומו ולא לפחד ממנו. ובעיקר, לא להפחיד.

אני מתכוון לקדם בזמן שעוד נותר לי בתפקיד מדיניות סמים חדשה ופתוחה יותר, ומעודד אתכם להאמין שיש דרך אחרת, טובה יותר, להביט בכל הנושא הזה.

** הדעות המובעות בטור זה הינן של הכותב בלבד, ואין אשפתון אחראי להן או לתוצאות שעשויות לנבוע מהן.