'ובכן, שמא תהיה לנו לבסוף תיאוקרטיה?'

טור דעה: מאת י"ח בצלאל


"צבא וכהונה יכובדו מאוד, כדרוש וכראוי לתפקידיהם היפים.
בענייני המדינה […] אין להם להתערב."

(תאודור הרצל, מדינת היהודים)

white

נראה שהטרנד השולט בשיח הציבורי בישראל בזמן האחרון הוא כזה שניתן לתמצתו בדברים הבאים:  "אף על פי שכולם אוהבים להתלונן, בעצם הכל ממש לא רע! כל ההכללות אינן נכונות! כל הפחדים מוגזמים! החרדים אינם באמת נגד החילונים, הדתיים הציוניים אינם באמת שונים מהציונים החילוניים!" או בגרסה אחרת: "יש קיצוניים משני הצדדים!" [ובלבד שעוסקים ביהודים. כשמדובר בערבים – הצד הקיצוני הרי ברור מעצמו…]

כל זה טוב משום שאם הדברים נכונים וכולם בעצם דומים לכולם, כי אז, אין לנו באמת בעיות…

להמשיך לקרוא

החירות לפי פייגלין

רונה ברנס

[מאמר שני בסדרת מאמרים המוקדשת למשה פייגלין]

באתר הרשמי של משה פייגלין, כמו גם בעמוד הפייסבוק שלו, מתנוססת הסיסמה, שהפכה להיות אחת מסיסמאותיו המרכזיות: "יהדות = חירות".

להמשיך לקרוא

על חדוות הפיצוץ של הרצל

רונה ברנס

העולם של אתמול

את הדברים הבאים אקדיש לחדווה ההרצליאנית, העליזות האופטימית המציצה אלינו לעיתים קרובות למדי מבין כתביו המרובים של הרצל. לשם זאת נעסוק בפיסקה אחת קצרה אך מעניינת הלקוחה מחיבורו הציוני הראשון של הרצל, שבזכותו גם קנה את תהילתו – 'מדינת היהודים' (Der Judenstaat). מדינת היהודים היא למעשה תכנית פוליטית- פאמפלט מורחב – שפירסם הרצל ב-1896, בגרמנית, כדי לפתור את מה שכונה בתקופתו 'השאלה היהודית' (Die Judenfrage), ואשר שימש כיריית פתיחה מזהירה לאחת ההתארגנויות הפוליטיות המצליחות בהיסטוריה.

להמשיך לקרוא