רונה ברנס

---

עורך מוסף "תרבות וספרות" בעיתון "הארץ", מר בני ציפר, עשה זאת שוב. שוב הוא הצליח להלהיב את עצמו, לקמט את מצחו, להסמיק, ולהשלים תעלול אינטלקטואלי פורץ דרך. הפעם, הוא יצא להגן על שרת התרבות מירי רגב. הא! איזו מקוריות! איזו תעוזה! איזו מחשבה יוצאת דופן.

ההמון נדהם ונרגש.

בטורו האחרון השווה ציפר בין רפורמת הנאמנות בתרבות של רגב וממשלת נתניהו לבין "ביזוי האישה". כשם שיש להגביל את חופש הביטוי כאשר הוא מביא לפגיעה בנשים, מסביר ציפר, כך יש להגביל את חופש הביטוי כאשר הוא פוגע בכבוד המדינה. כדבריו:  "כדי שנאמין באמת בכנות כוונותיהם של אלה המספרים לנו שהכללים השתנו ושוב אי אפשר לנהוג באי כבוד באשה ולטפוח על ישבנה שלא מרצונה, כן שוב אי אפשר לנהוג באי כבוד בגוף הסימבולי הנקרא מדינת ישראל, גם אם שנים רבות הוא נתן את גוו למכים. לא עוד."

עבור ציפר, נהיגה ב"אי כבוד בגוף הסימבולי של מדינת ישראל" כמוהו כ"טפיחה על ישבנה שלא מרצונה של אישה". ואין ספק כי ציפר נוקט בשפה משפילה זו בכוונת מכוון. שהרי ציפר הוא ריאקציונר ידוע. העדפותיו הידועות והקיצוניות את משפחת נתניהו מעידות על כך, כמו גם התעקשותו להגן על כל סממן אנטי-פרוגרסיבי שהוא מצליח לזהות במרחב. אפשר לצפות בוודאות מסויימת כי כל סימן כזה, אדיוטי ושפל ככל שיהיה, יזכה לחיבוק אוהב והיסטרי מצד אדון ציפר, הרואה עצמו כמגן התרבות האמיתית, אביר הלבבות הנכספים, אימת האינטלקטואלים צרי המוח, וכמובן אויב הפמיניסטיות האכזריות.

אבל למען האמת, הדברים הם פשוטים. כבוד האישה, בניגוד ל"כבוד המדינה" (בהקשר הנוכחי), הוא אחד המאפיינים המגדירים את החברה החופשית. רמיסת כבוד האישה על ידי התייחסות אליה כאילו היא שונה מבני האדם הגבריים, למשל על ידי ביזוי, אלימות וכו', פוגעת באבני הבניין של החברה החופשית. כך הוא גם בגילויי גזענות. הפרמטרים לבחינת קיומם או אי קיומם של ביזוי, אלימות, או גזענות, מתקבלים בדרך כלל על דעת רוב האנשים שלא הקהו את ליבם או ראייתם, או לחילופין, כמו במקרה של ציפר, את הגינותם.

ערך "כבוד המדינה", לעומת זאת, אינו שייך לאותה הקטגוריה. זהו איננו ערך המגדיר את החברה החופשית (אלא את החברה הלאומית), ועל כן אינו זכאי שנתייחס אליו באופן זהה לערכים שהוזכרו לעיל. בנוסף, מדידותו של ערך זה ("כבוד המדינה") אינו ברור מלכתחילה. כפי שציפר עצמו מסביר, המדינה היא "גוף סימבולי", ועל כן היא מקבלת את תוקפה על ידי בני האדם המגדירים אותה. לאותם בני אדם יש תפיסות שונות לגבי "כבודה" (יש כאלה, למשל, המכבדים אותה באמצעות מלמול  מילות ההמנון אל מול הדגל, ויש כאלה המכבדים אותה באמצעות תרומה לקרן החדשה לישראל).

אנשים המצויים כרגע בשלטון הם כאלה המבקשים להציב את כבוד המדינה מעל כבוד האדם. הדרישה המובנת מאליה במצב זה היא להתנגד להעדפה אלימה ומסוכנת זו, שכבר גבתה ותמשיך לגבות את קרבנותיה, עד שלא ייזכרו מספיק אנשים בערכים שלשמם שווה באמת להילחם: כבוד האדם, חופש האדם.

אנשים כמו ציפר שייכים לשוליים הקוריוזיים של הריאקציה. עכשיו אנו אמנם סובלים מהבל פיו המעיק, אך בעוד עשרים שנה, איש לא יזכור את שמו.

 

ארבע הערות קצרות 

מאת רונה ברנס

---

1.

ראש ממשלת ישראל, מר בנימין נתניהו, הציג לאחרונה אבולוציה מסויימת במחשבתו, כאשר דיבר בישיבת "מרכז הרב" בנאום מצולם, שאת חלקו העלה לפייסבוק:

בנאום אמר נתניהו כי "אין קיום לעם היהודי בלי מדינת ישראל בארץ ישראל." והוסיף – "על זה אני מופקד כראש הממשלה, בעזרת השם ובעזרתכם. אני לא שוכח את זה אפילו לשבריר של שנייה."

בכך ממשיך נתניהו מסורת מלכים ארוכה, אשר טענו כי תוקף מלכותם ניתן מכוח האל, שהוא זה שמשח אותם לתפקידם הנאצל, הובלת העם.

לא כוח הזרוע, לא מניפולציות, לא מזל או כשרון בין-אישי ואסטרטגי – לא כל אלה. זהו כוח האל שהניח בראשינו את מנהיגינו, נתניהו ירום הודו. ואמרו אמן, או לפחות – תנו בלייק.

ושימו לב כי נתניהו מכתיר את עצמו מכוח האל לא רק כמלך על ישראל – המדינה גופא, כי אם על ישראל, העם על כל תפוצותיו. שהרי אין קיום לעם היהודי בלי מדינת ישראל – ועל זה (כלומר על הנהגת סלע קיומו של העם היהודי כולו) הוא מופקד, כאמור, "בעזרת השם ובעזרתכם."

2.

עוד בעניין הפייסבוק: הפייסבוק הוא דבר טיפשי מאוד.

משתמשים בו ככל שמתלוננים עליו, ומשתוקקים אליו ככל ששונאים אותו. התרופה הברורה עבורי להיפטר מן העיסוק במה שאומרים אנשים אחרים ברשת החברתית, היא עבודה על מסך גדול בחדר שאני קוראת לו "סטודיו".

אולי גם אתם תסכימו איתי כי הרבה דברים נראים טיפשים מאוד כשהם מרוחים על מסך גדול. במצב דברים זה, עדיף לפתוח דף ריק במעבד התמלילים ולהתחיל לכתוב.

3.

אגב כתיבה ודברים אחרים שעשויים להציל מטימטום מנוון:

אם אתם יכולים, כדאי ללכת להפגנה היום בתל אביב, ולהזכיר לעצמכם ולאזרחי המדינה כי החתירה להסכם עם הפלסטינים היא הדרך היחידה להמשיך לחיות כאן, והדרך היחידה למנוע את המשך צניחתנו המוסרית פנימה.

הפגנה היא איננה פתרון, אבל היא חלק חשוב במארג החיים שלנו כאן בארץ. לכו להפגנה, קראו וכתבו מאמרים, דברו עם חברים על פוליטיקה ועל דרכים לא להיות מטומטמים, ואולי בסוף נביא את השלום.

4.

בכל זאת, שמלתה של מירי רגב:

שמלתה מביעה את ההתבהמות הטוטאלית, האורגזמה המוחלטת עד כדי שיבוש הדעת, החוש, והאנושיות, נוכח הסמל שקם והיה למציאות, הלא הוא הר הבית בירושלים.

השמלה של רגב ביקשה ל"סמל" את השמחה הלאומית האקסטטית המפומפמת לנו, אזרחי ישראל, דרך תקציבי עתק של מליוני שקלים. הדרך שנבחרה כדי לעשות זאת הייתה באמצעות התמונה הפלקטית ביותר בנמצא של עיר הבירה שלנו, זו הכוללת את הנוף עם כיפת הזהב המוסלמית, שקמה כמובן על חורבות מקומו ההיסטורי והאגדי של בית המקדש. אפשר היה לצפות, לאור כל הכסף העומד לרשותה, ליותר מזה.

אנחנו רוצים להזכיר כי ירושלים אינה עיר שמחה. היא העיר הענייה ביותר בישראל, הערבים בה מושפלים בכל מיני דרכים, על בסיס יומיומי, והכוחנות החרדית והדתית זוכה תדיר לתמיכת הממסד על חשבון התרבות ההומאנית, ואין זה משנה כלל כמה פסטיבלים יציג בפנינו לראווה אדון ראש העיר. התרפסותו של ניר ברקת אל מול כוחניות הממסד הדתי האנטי-דמוקרטי והאנטי-מערבי וחוסר נכונותו לחיזוק המעמד החילוני בירושלים ברורה מאוד. גם אנחנו אוהבים את ירושלים – והנה זה פלא, אף גרים בה, אבל לא נוכל להיות שותפים לשמחה הלאומנית, נוטפת הזחיחות והשכרון, שאליה מנסים לדחוף אותנו כמעט כל מנגנוני הכוח של המדינה.

לפני חג השבועות זוהי הזדמנות טובה לומר: דרוש תיקון, ואחרי חמישים שנים, בלי ספק הגיעה השעה.

מאת: המערכת

---

קול באישה ערווה.

ערווה  באישה קולה.

ערווה מגרה לי את חושי המלכות.

אישה מערה לי את קולות התחושות.

הו ערווה.

הו אישה.

הו גאולה.

(שיר שכתבנו בהשראת מירי רגב, מלכת הכותרות האלמותית של החיים)

---

לאחרונה  נודע לאזרחי מדינת ישראל הקטנה שגם משרד התרבות הצטרף לחינגת הרבנים שהמליכו עצמם בממלכת הציונים האבודים למורי דרך, נביאים, מוכיחים-בשער, סלקטורים,  קובעי  טעם, מין ומיניות.

מה קרה?

משרד התרבות, אשר שרתו היא כידוע מירי רגב, נאמנתן הגדולה של  הכותרות, הוציא הודעה לתקשורת לפיה הוא ינחה גופי ציבור שממומנים מכספי מדינה להתנהל באופן המכבד את "כלל הציבור".

ואנחנו שואלים –

כלל הציבור כולל כולם?

כולל כולן וכולם בלי חרטות לעולם?

נשמע הגיוני לא?

שהרי מה יכול להיות רע במתן כבוד לרעיך בני האדם?

לכאורה, אין דבר רע בכך, אלא שההודעה הזו מגיעה לא בעקבות מחאה נגד מימון אייל גולן למשל, אשר היה קשור דרך אביו בבעילה לא חוקית של קטינה (דבר שלא מכבד אותנו- אנשי האשפתון למשל), או בעקבות המחאה נגד היחס החם שהארגון האלים "לה פמיליה" זוכה לו מצד שרת התרבות רגב (שהיא השרה של כולם – כולל ערבים, כולל שמאלנים, כולל נשים ואנשים טובים שלא רוצים אלימות כל הזמן סביבם).

לא – באופן לא מפתיע כלל ההודעה על ההכרח ב"יחס מכבד" הגיע דווקא בעקבות אישה שעמדה על במה בלבוש מינימאלי.

רחמנא ליצלן!

שומו שמיים והאזיני ארץ – אישה  בחזיה על במה עם עליונית ומכנסיים קצרים!  מכנסיים קצרים! בימינו אנו! מי חלם שלכך נגיע?!

כי כשבמשרד התרבות מדברים על לכבד את כולם, הם בעצם מתכוונים לכבד את האורתודוכסים, את השמרנים בחברה, את אלה שלא הבינו, כמו שג'סטין טרודו אמר, שהשנה היא  שנת 2016! (הוא אמנם התעקש שהשנה היא 2015 – אבל הרעיון הוא אותו רעיון)

למה? כי הכי קל להיכנע לקולניים ביותר, לאלימים ביותר, ובעיקר – הכי קל לשמוע לאלה הטוענים שהם הם נושאי המסורת האמיתית, שומרי הגחלת, היהדות – הו! – היהדות הטובה והישנה.

באתר החרדי הפופולרי "כיכר השבת" גרמה ההודעה לתהות אם הגיעו כבר ימות המשיח.

אין ספק שמירי רגב יודעת לעשות נעימי לכל האנשים הנכונים.

ואנחנו רוצים להזכיר:

מדינת ישראל הוקמה כמדינה חילונית, כמדינה אנושית.

הזהות היהודית שהיא עטתה על עצמה היא זהות לאומית, ולא דתית, תרבותית, ולא דתית.

איש  מבין חותמי מגילת העצמאות לא דמיין שיבוא יום והמדינה תשתמש בכוחה כדי לכפות חוקי צניעות המקובלים על המגזר הדתי בחברה היהודית.

המדינה  צריכה  להגן על עקרונותיה שהם (אנו רק מזכירים) – שוויון, חירות, צדק ועוד ועוד ערכים אנושיים שכאלה:

וכך אומרת מגילת העצמאות עצמה:

"מדינת ישראל… תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין;  תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות."

ועכשיו לשאלת השאלות:

האם משרד התרבות היה  מגיב כך לו היה מדובר בגבר?

כלומר –  לו גבר חצי עירום היה שר על הבמה – האם משרד התרבות היה ממהר להודיע על הנחיות לגבי קיום הופעות עתידיות "שיכבדו את כלל הציבור"?

ובכלל – מהו לבוש "לא צנוע" לגבר?

מה זה בכלל "צניעות" מה זה "כבוד" – מה זה אומר?

ומה הקשר בין צניעות ובין אמנות? ועוד יותר מכך: בין כבוד ובין אמנות?

האם גם את פרדי מרקורי היו מורידים מהבמה? כנראה שכן.

ב”הארץ” הובאה כנהוג תגובת משרד התרבות:

"זהו בדיוק ההבדל שבין חופש הביטוי לחופש המימון. על כן, תצא הנחיה מסודרת לכלל גופי ההפקה הפועלים באמצעות משרד התרבות לוודא כי מדיניות זו ממומשת בכלל הארועים",

חופש המימון? מה זה אומר? החופש להגביל את החופש? האם המשרד אומר שמותר לו להגביל לפי ראות עיניו כי  הכסף נמצא בידיים שלו?

המשרד הממשלתי המתקרא משרד התרבות אינו מבין כנראה שהמדינה אמורה להיות מגן החופש, לא "משתית החושך בחסות הכסף שהוא מקבל מאנשים חופשיים דרך כספי המסים שלהם" וכו'.

אבל גם את זה נשרוד.

מה לרגב ולתרבות? לאמנות? לחופש? זה מעניין אותה בכלל? היא בכלל מבינה שאנשים מתו, ונרצחו, והוכו והופלו, ודיממו וסבלו רק כדי שהיא תוכל ללכת היום במכנסיים? בשמלה צמודה? בחולצה מכופתרת?

חופש המימון זה משחק מילים לא מתוחכם שמתאים לאישה לא מתוחכמת שכל תאוותה בחיים זה כוח, פרסום ואהבת הקהל.

ואנחנו אומרים: גם זה יעבור.

נשיקות מרובות ובלתי צנועות לכולם.

נדב נוימן

---

הלילה, בשעת דמדומיו של השכל, חלפו במוחי מחשבות-שיחות עם עצמי: "אני איש, ואתם אנשים, מי אתם שתגידו לי מה לעשות? למה, לעזאזל, עלי להקשיב לכם? כיצד ייתכן שמכיוון שנולדתי לחברה שמתובנתת בצורה הזו, עלי להכפיף את עצמי לחוקים שפוגעים בי בתור אדם, בתור בעל חיים. הרי זה לא יעלה על הדעת! חישבו על זה – וכבר המחשבה מתפוגגת". ואכן התפוגגה המחשבה, והתעוררתי לממלכת היום הביורוקרטית שמסננת החוצה מחשבות אוויליות וברורות מאליהן כל כך. התעורר בן אדם, היה קוהרנטי, היה מתוחכם, מחשבות מעין אלה הן ברורות ואינן מעניינות, הן שייכות לאנרכיית הלילה.

הכנתי קפה, התיישבתי מול המחשב כהרגלי, והתחלתי לקצוץ משפטים ומחשבות באופן מהוגן. את הרומנטיקה של נדב-תהיה-מה-שאתה-חושב הותרתי בצד שתימס בשמש מזמן. היום אני אדם פרקטי. בכל זאת, ביקשתי מעט הומור לשעת בוקר זו, ולכן צפיתי שוב בראיון של נטלי כהן וקסברג אצל לונדון-וקירשנבאום-ללא-קירשנבאום. אכן, כהן וקסברג היא אדם חריף ביותר, מצחיק ומזעזע בצורה אנושית ונהדרת. ברם, היא איננה אמנית טובה. לא משנה עד כמה איציק לאור ישתפך בשלל קריאות פוסט-מודרניסטיות על ה"אי-אפשרות-לומר-משהו-ועל-כן-יש-לומר-אותו-בצורה-הברורה-
ביותר-שהיא-איננה-ברורה-כלל-ועיקר-מכיוון-שהאמירה-מסורסת-עוד-לפני-שהיא-נאמרה-בצורה-
הבלתי-ברורה", אין שום דבר מעניין מבחינה אמנותית במה שהיא עושה. זו קלישאה שגם בעידן שלנו לא עוברת.

לפני חודש דרשה קומיסרית התרבות מירי רגב "הבהרה" מאורי קצנשטיין לפשר הצבת צלב קרס באחת מעבודותיו בתערוכה שלו שמוצגת במוזיאון תל אביב. התערוכה והעבודות שבה היו מתוחכמות, מלאות פרטים וגם, ובכן, זה היה במוזיאון תל אביב. לכן זכה קצנשטיין רק לשיחה ידידותית מהקומיסרית הטובה. עולה השאלה – לו היה מציב קצנשטיין צלב קרס ברחוב, מצלם אותו ומעלה את זה ליו-טיוב, האם היה גם אז זוכה ליחס שבו זוכה כהן וקסברג? התשובה היא: לא.

להמשיך לקרוא ←