ח. בצלאל
מדי כמה זמן נזכרים במלחמה.
היום הדיבור נקי, כמו שהוא תמיד היה.
אבל כולם יודעים כי מלחמה זה זוועה
נשים צעירות יודעות להסביר על הדם.
הדם נשפך – כך היא אמרה.
ואני תמיד חשבתי שהוא אוזל.
הדם אוזל מהגופות. הדם אוזל מהפנים.
האישה הצעירה מסבירה
כי מלחמה זה חלומות רעים בלילה.
(המילה זוועה אינה כתובה).
אבל הצעירים שוכחים מחדש. גם היא תשכח את אשר אמרה.
בכל זאת יש דברים שבהם הזכרון מעמיק.
כמו מלחמה.
וכמו השנים שעברו מאז המלחמה.
במלחמה הזכרון מעמיק, והחלומות מתארכים.
צילום: חמוטל וכטל
ח. בצלאל
על כל הגברים אשפוך דמעות
על אוהבי ילדים
אלה עם גוף
שלא ידעו
לפני שנכנסו אל תופת
שאחרים תכננו.
שהתרגשו כי חשבו
אולי ימותו,
ולא רצו.
הם יצאו מבתיהם
רוחם טובה.
הם יצאו ממשפחותיהם
רוחם טובה.
אהבו נשותיהם
ילדיהם,
ורוחם הייתה טובה.
ואז הגוף ניתק
וכל המלחמה הזאת,
בה לא היה להם מושג,
לקחה אותם אליה
את כל הגברים בעולם.
עליהם אבכה
על גופם היפה
על נפשם שיכולה להיות טובה.
צילום: חמוטל וכטל
רונה ברנס
מאמר זה פורסם לראשונה בשיחה מקומית
המעמד המסוכן ביותר בכל חברה מערבית כנראה הוא מה שאפשר לכנות בדוחק "מעמד הביניים", האמצע, מה שמכונה לאחרונה אצלנו כ"מרכז". בלעדיו לא היו מתאפשרות המהפיכות הפשיסטיות של המאה העשרים, בלעדיו לא היו מתאפשרות זוועות מלחמה רבות.
מדוע זה כך? יותר מדי ספרים וחכמים גדולים עסקו בסוגייה זו מכדי שאנסה בכלל לגשת אליה בכמה מילים מועטות, ועם זאת אולי אפשר לומר בפשטנות מסויימת כי אחת הסיבות היא שמדובר במסה של אנשים עובדים ועמלים למחייתם שאין להם זמן וכוח כדי לחשוב על נושאים גדולים כמו "החברה שלנו לאן?", "מה מנהיגי החברה שלנו עושים בשמנו?" "מה הצבא עושה בשמנו" וכו'.
אפשר לומר כי ציבור זה של אנשים, רוב האנשים, מתאפיין באופן כללי ומובן לגמרי במעין עייפות כללית ותמידית. רוב האנשים (ואין זה משנה כלל אם הם מ"ימין" או מ"שמאל") עובדים קשה מדי מכדי לדאוג בעצמם באופן אישי לענייני הצביון והזהות של החברה בכללותה, והם היו רוצים לחשוב כי הם נמצאים מבחינות אלה בידיים טובות. הבעיה היא שגם אם הם אינם נמצאים בידיים טובות, הם פשוט, כאמור, עייפים מדי מכדי להתמודד עם זה. אין להם זמן. יש להם ילדים, יש להם חובות, יש להם צרכי פרנסה.
רונה ברנס
פורסם במקור בשיחה מקומית
פעם, ברוב יוהרתי הצעירה, חשבתי לעצמי שיהיה זה מעניין לשבת עם בנימין נתניהו על איזו כוס קפה, לדבר איתו, לשמוע אותו. חשבתי לעצמי – הרי בסופו של דבר – בסך הכל, גם הוא רוצה בטוב. גם הוא רוצה בוודאי שיהיה כאן טוב.
היום, אני בת עשרים ושמונה, זכיתי לראות את נתניהו עוד מעט עשר שנים מכהן כראש ממשלה בסך הכל, ואני יודעת שאין עם מי לדבר.
כמעט כתבתי כאן שאני מאחלת למדינה שהוא ייעלם מן החיים הציבוריים, ואז הכל יחזור להיות כמו שהיה. אבל האמת היא כמובן שאין לאן לחזור, צריך לבנות. זה לא שהמצב הוא בלתי אפשרי, אבל גם אחרי 67 שנים ישראל עדיין צריכה לבנות את עצמה, כמדינה צעירה ומתפתחת. אין הגיוני מזה. תחת זאת, בשנים האחרונות, השתמש ביבי נתניהו במדינת ישראל הצעירה כזירת איגרוף פרטית, או כאיצטדיון מירוצים. בדרך הוא שבר, הרס, קרע ושרף. אני כבר באמת לא רוצה לשתות איתו קפה.
כן, זה אישי. זה אישי, ולכן זה מכוער.
בשנות שלטונו הצליח נתניהו לשכנע מספיק אנשים להתייחס אליו כאל מלך, כאל האופציה היחידה. בהתאם, הוא גם מאמץ גינונוי מלכות. מאמצי שכנוע הציבור בדבר מלכותו הבלתי מעורערת של נתניהו היו כנים וממוקדים: הפוסטרים הקטנים שאותם הוא מפרסם בפייסבוק עם חתימתו האלוהית-כביכול, המפגשים אחד על אחד עם מקופחים כאלה ואחרים שרצה הגורל המוזר ובמקרה הגיעו לאור הזרקורים לרגע. כמו מלך הוא אוסף אליו בשעות הפנאי את האומללים כדי לחלק להם סוכריות, מכף ידו של הקיסר.
נתניהו הוא פרצוף האדנות, ובכל יום הוא והיא מתרגלים זה לזו יותר, מתקרבים זה לזו ומתחממים לאור הנרות של שרה. כמה יפה הכל לצידה של אדנות. לקקנים מתרוצצים סביבך בהיסטריה חשאית, השלטון הוא שלך וכולם יודעים את זה.
כן. המלחמה נגד המדיניות של מדינת ישראל בחזיתות רבות הפכה לצערנו להיות מלחמה אישית, לא רק נגד נתניהו, אבל בוודאי שכן בחסותו.
ככזאת היא הולכת להיות מלחמה מכוערת וממושכת. כל נסיון ליפות את המלחמה, לדרוש מהצדדים כללי משחק נקיים, פועלת כמובן לטובתו של החזק, השולט. שהרי, וזהו הדבר החשוב ביותר, ההשלכות היומיומיות של המלחמה הזאת הן השלכות אישיות מאין כמותן: חוסר התקווה, הייאוש, הגועל, המירמור המְאכֵּל. הידיעה שראש הממשלה שלך מתנהל כאילו אחריו המבול. הוא ישרוף את כל הגשרים, ויפליג במרכבתו אל הקשת בענן ואל דלי הזהב שבקציהָ. מקבץ הנסיבות האלה אינו נוטה לייצר אנשים יפים, ולא משנה באיזה צד של המיתרס אתה.
בתוך האבק שתותיר מרכבת נתניהו יטפסו על קירות השלטון אנשים שתפיסות העולם שלהם מנוגדות לכל מה שחלם עליו הרצל, ולכל מה שחלמו עליו רוב מקימי התנועה הציונית ומדינת ישראל.
כן, הייתה פה, בארץ הזאת ובמדינה שהוקמה בה, הזדמנות, עדיין יש פה הזדמנות. כל עוד נבין זאת, ונמשיך להילחם על הסיכוי שאותו אנו מקווים לממש, זו תהיה מלחמה, והיא תהיה אישית ומכוערת. אין טעם לצפות למשהו אחר. אין זה הגון לצפות ממנה שתהיה יפה.
רונה ברנס
אַחֲרֵי כִּכְלוֹת הַכֹּל הָיְתָה בַּזֶּה נֶחָמָה.
הוּא יָרַד אֶל הַמִּדְבָּר, אֶל שִׁטְחֵי הָאָבָק וְהָרֵעוּת.
הָיְתָה הִתְרַגְּשׁוּת. הָיְתָה מִלְחָמָה. הָרַדְיוֹ שָׁב לְפַטְפֵּט
כְּתָמִיד בַּזְּמַנִּים הָאֵלֶּה.
וְהוּא אוֹחֵז בַּסֵּפֶר הַקָּטָן שֶׁקָּנָה לְעַצְמוֹ כְּחַיָּל בַּדֶּרֶךְ לַקְּרָב,
בַּתַּחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית שֶׁל בְּאֵר שֶׁבַע.
אַחֲרֵי כִּכְלוֹת הַכֹּל הָיְתָה בַּזֶּה נֶחָמָה.
הוּא יִקְרָא עַתָּה בְּשָׂפָה זָרָה לְאוֹר יָרֵחַ,
וְכֻלָּם סְבִיבוֹ יְשַׂחֲקוּ בִּקְלָפִים,
וְכֻלָּם סְבִיבוֹ יְגַלְגְּלוּ טַבָּק אָפֹר שֶׁאֶת רֵיחוֹ לָמַד לְחַבֵּב,
וִישַׂחֲקוּ בִּקְצוֹת אֶצְבְּעוֹתִיהֶם בַּחוֹל.
יְלָדִים נְלְהָבִים יְתְחַכְּכוּ בְּמַדֵּיהֶם, יַצִּיעוּ לָהֶם מַיִם וַעֲנָבִים.
הַגְּבָרִים הַצְּעִירִים יָעִיפוּ בָּהֶם מַבָּט שֶׁל זִלְזוּל,
וְיִקְחוּ אֶת כֹּל אֲשֶׁר יַצִּיעוּ,
כְּקֵיסָרָים מִן הָעוֹלָם הַהוּא.
הָיְתָה תּוּגָה כְּבֵדָה וְנוֹחָה לַבְּרִיוֹת,
וְהֵדֵי פִּצוּצֵי מַרְגְמוֹת הִרְעִימוּ כְּתֻפֵּי הַזְּמַן, כְּאִלּוּ כָּל זֶה לֹא נוֹגֵעַ.
כְּאִלּוּ אֵין הַמָּוֶת קָשׁוּר בְּכָל אֵלֶּה.
וְכָל שֶׁיֶּש הוּא נְעָרִים וּגְבָרִים וּמַיִם וּפְרִי.
אַחֲרֵי כִּכְלוֹת הַכֹּל הָיְתָה בַּזֶּה נֶחָמָה.
צילום: חמוטל וכטל
פורסם במקור בליריקה
אשפתון להמון 