ארבע הערות קצרות 

מאת רונה ברנס

---

1.

ראש ממשלת ישראל, מר בנימין נתניהו, הציג לאחרונה אבולוציה מסויימת במחשבתו, כאשר דיבר בישיבת "מרכז הרב" בנאום מצולם, שאת חלקו העלה לפייסבוק:

בנאום אמר נתניהו כי "אין קיום לעם היהודי בלי מדינת ישראל בארץ ישראל." והוסיף – "על זה אני מופקד כראש הממשלה, בעזרת השם ובעזרתכם. אני לא שוכח את זה אפילו לשבריר של שנייה."

בכך ממשיך נתניהו מסורת מלכים ארוכה, אשר טענו כי תוקף מלכותם ניתן מכוח האל, שהוא זה שמשח אותם לתפקידם הנאצל, הובלת העם.

לא כוח הזרוע, לא מניפולציות, לא מזל או כשרון בין-אישי ואסטרטגי – לא כל אלה. זהו כוח האל שהניח בראשינו את מנהיגינו, נתניהו ירום הודו. ואמרו אמן, או לפחות – תנו בלייק.

ושימו לב כי נתניהו מכתיר את עצמו מכוח האל לא רק כמלך על ישראל – המדינה גופא, כי אם על ישראל, העם על כל תפוצותיו. שהרי אין קיום לעם היהודי בלי מדינת ישראל – ועל זה (כלומר על הנהגת סלע קיומו של העם היהודי כולו) הוא מופקד, כאמור, "בעזרת השם ובעזרתכם."

2.

עוד בעניין הפייסבוק: הפייסבוק הוא דבר טיפשי מאוד.

משתמשים בו ככל שמתלוננים עליו, ומשתוקקים אליו ככל ששונאים אותו. התרופה הברורה עבורי להיפטר מן העיסוק במה שאומרים אנשים אחרים ברשת החברתית, היא עבודה על מסך גדול בחדר שאני קוראת לו "סטודיו".

אולי גם אתם תסכימו איתי כי הרבה דברים נראים טיפשים מאוד כשהם מרוחים על מסך גדול. במצב דברים זה, עדיף לפתוח דף ריק במעבד התמלילים ולהתחיל לכתוב.

3.

אגב כתיבה ודברים אחרים שעשויים להציל מטימטום מנוון:

אם אתם יכולים, כדאי ללכת להפגנה היום בתל אביב, ולהזכיר לעצמכם ולאזרחי המדינה כי החתירה להסכם עם הפלסטינים היא הדרך היחידה להמשיך לחיות כאן, והדרך היחידה למנוע את המשך צניחתנו המוסרית פנימה.

הפגנה היא איננה פתרון, אבל היא חלק חשוב במארג החיים שלנו כאן בארץ. לכו להפגנה, קראו וכתבו מאמרים, דברו עם חברים על פוליטיקה ועל דרכים לא להיות מטומטמים, ואולי בסוף נביא את השלום.

4.

בכל זאת, שמלתה של מירי רגב:

שמלתה מביעה את ההתבהמות הטוטאלית, האורגזמה המוחלטת עד כדי שיבוש הדעת, החוש, והאנושיות, נוכח הסמל שקם והיה למציאות, הלא הוא הר הבית בירושלים.

השמלה של רגב ביקשה ל"סמל" את השמחה הלאומית האקסטטית המפומפמת לנו, אזרחי ישראל, דרך תקציבי עתק של מליוני שקלים. הדרך שנבחרה כדי לעשות זאת הייתה באמצעות התמונה הפלקטית ביותר בנמצא של עיר הבירה שלנו, זו הכוללת את הנוף עם כיפת הזהב המוסלמית, שקמה כמובן על חורבות מקומו ההיסטורי והאגדי של בית המקדש. אפשר היה לצפות, לאור כל הכסף העומד לרשותה, ליותר מזה.

אנחנו רוצים להזכיר כי ירושלים אינה עיר שמחה. היא העיר הענייה ביותר בישראל, הערבים בה מושפלים בכל מיני דרכים, על בסיס יומיומי, והכוחנות החרדית והדתית זוכה תדיר לתמיכת הממסד על חשבון התרבות ההומאנית, ואין זה משנה כלל כמה פסטיבלים יציג בפנינו לראווה אדון ראש העיר. התרפסותו של ניר ברקת אל מול כוחניות הממסד הדתי האנטי-דמוקרטי והאנטי-מערבי וחוסר נכונותו לחיזוק המעמד החילוני בירושלים ברורה מאוד. גם אנחנו אוהבים את ירושלים – והנה זה פלא, אף גרים בה, אבל לא נוכל להיות שותפים לשמחה הלאומנית, נוטפת הזחיחות והשכרון, שאליה מנסים לדחוף אותנו כמעט כל מנגנוני הכוח של המדינה.

לפני חג השבועות זוהי הזדמנות טובה לומר: דרוש תיקון, ואחרי חמישים שנים, בלי ספק הגיעה השעה.

רונה ברנס

 

---

פורסם במקור בשיחה מקומית

 

פעם, ברוב יוהרתי הצעירה,  חשבתי לעצמי שיהיה זה מעניין לשבת עם בנימין נתניהו על איזו כוס קפה,  לדבר איתו, לשמוע אותו. חשבתי לעצמי – הרי בסופו של דבר – בסך הכל, גם הוא רוצה בטוב.  גם הוא רוצה בוודאי שיהיה כאן טוב.

היום, אני בת עשרים ושמונה, זכיתי לראות את נתניהו עוד מעט עשר שנים מכהן כראש ממשלה בסך הכל,  ואני יודעת שאין עם מי לדבר.

כמעט כתבתי כאן שאני מאחלת למדינה שהוא ייעלם מן החיים הציבוריים, ואז הכל יחזור להיות כמו שהיה. אבל האמת היא כמובן שאין לאן לחזור, צריך לבנות. זה לא שהמצב הוא בלתי אפשרי, אבל גם אחרי 67 שנים ישראל עדיין צריכה לבנות את עצמה, כמדינה צעירה ומתפתחת. אין הגיוני מזה. תחת זאת, בשנים האחרונות, השתמש ביבי נתניהו במדינת ישראל הצעירה כזירת איגרוף פרטית, או כאיצטדיון מירוצים. בדרך הוא שבר, הרס, קרע ושרף. אני כבר באמת לא רוצה לשתות איתו קפה.

כן, זה אישי. זה אישי, ולכן זה מכוער.

בשנות שלטונו הצליח נתניהו לשכנע מספיק אנשים להתייחס אליו כאל מלך, כאל האופציה היחידה. בהתאם, הוא גם מאמץ גינונוי מלכות. מאמצי שכנוע הציבור בדבר מלכותו הבלתי מעורערת של נתניהו היו כנים וממוקדים: הפוסטרים הקטנים שאותם הוא מפרסם בפייסבוק עם חתימתו האלוהית-כביכול, המפגשים אחד על אחד עם מקופחים כאלה ואחרים שרצה הגורל המוזר ובמקרה הגיעו לאור הזרקורים לרגע. כמו מלך הוא אוסף אליו בשעות הפנאי את האומללים כדי לחלק להם סוכריות, מכף ידו של הקיסר.

נתניהו הוא פרצוף האדנות, ובכל יום הוא והיא מתרגלים זה לזו יותר, מתקרבים זה לזו ומתחממים לאור הנרות של שרה. כמה יפה הכל לצידה של אדנות. לקקנים מתרוצצים סביבך בהיסטריה חשאית,  השלטון הוא שלך וכולם יודעים את זה.

כן. המלחמה נגד המדיניות של מדינת ישראל בחזיתות רבות הפכה לצערנו להיות מלחמה אישית, לא רק נגד נתניהו, אבל בוודאי שכן בחסותו.

ככזאת היא הולכת להיות מלחמה מכוערת וממושכת.  כל נסיון ליפות את המלחמה, לדרוש מהצדדים כללי משחק נקיים, פועלת כמובן לטובתו של החזק, השולט. שהרי, וזהו הדבר החשוב ביותר, ההשלכות היומיומיות של המלחמה הזאת הן השלכות אישיות מאין כמותן: חוסר התקווה, הייאוש, הגועל, המירמור המְאכֵּל. הידיעה שראש הממשלה שלך מתנהל כאילו אחריו המבול. הוא ישרוף את כל הגשרים, ויפליג במרכבתו אל הקשת בענן ואל דלי הזהב שבקציהָ. מקבץ הנסיבות האלה אינו נוטה לייצר אנשים יפים, ולא משנה באיזה צד של המיתרס אתה.

בתוך האבק שתותיר מרכבת נתניהו יטפסו על קירות השלטון אנשים שתפיסות העולם שלהם מנוגדות לכל מה שחלם עליו הרצל, ולכל מה שחלמו עליו רוב מקימי התנועה הציונית ומדינת ישראל.

כן, הייתה פה, בארץ הזאת ובמדינה שהוקמה בה, הזדמנות, עדיין יש פה הזדמנות. כל עוד נבין זאת, ונמשיך להילחם על הסיכוי שאותו אנו מקווים לממש, זו תהיה מלחמה, והיא תהיה אישית ומכוערת. אין טעם לצפות למשהו אחר. אין זה הגון לצפות ממנה שתהיה יפה.

על לשונם הרפה של הפוליטיקאים הבכירים בישראל מול הגזענות והאלימות

רונה ברנס

ככל שהזמן עובר מתבהרת אזלת ידם של נציגי השלטון במדינה, ונראה ברור יותר ויותר כי התמודדות הציבורית עם גילויי הגזענות חסרי הבושה אשר מקבלים עתה במה גלויה, איננה חריפה מספיק, ובעיקר איננה ברורה מספיק.

להמשיך לקרוא ←