כמה הערות על האווירה הפוליטית ברחובות ישראל, קיץ 2014
* הדברים הבאים פורסמו במקור, ובשינוי מה, בגליון 71 של המגזין 'ארץ אחרת' (יולי 2014)
רונה ברנס
דבר משונה מתרחש עכשיו. אנשים רוצים לשוחח. אנשים בישראל באמת רוצים לשוחח. כולם רעבים לשיחה, אמר לי מישהו לא מזמן באחת ההסתובבויות שלי במרכז העיר ירושלים. אולי זה לא נראה ככה מיד. אולי לא כולם מרגישים זאת באותה המידה, אבל נדמה שזהו אחד הדברים הבולטים המתרחשים בתוך השינויים הרבים שקורים בתוך האווירה הציבורית בישראל.
רונה ברנס
אתמול סיפר לי חבר על חבר קשיש ממנו, שנולד בתחילת שנות הארבעים והתלונן באריכות על הצעירים, שאינם יוצאים לרחובות, ואינם עושים בלאגן, ואינם עושים רעש, ולא נלחמים.
רונה ברנס
בזה אחר זה, עלו חברי המשכן ביום שלישי, ה-11.3.14, לבימת הנואמים בכנסת, ודנו ב"חוק שירות לאומי ואזרחי" (או : החוק לשילוב החרדים בצה"ל – שאושר ברוב של 65 ח"כ ביום שלמחרת), בדיון שנמשך כמה שעות. אמנם, "דיון" של ממש לא היה במליאה, שהרי ברוב הנאומים המליאה עמדה ריקה כמעט מאנשים (לעיתים ישבו באולם רק חבר כנסת אחד או שניים). האופוזיציה, כפי שאולי זכור עדיין, לא נכחה שם בשל המשמעת האופוזיציונית שהונהגה ואף כובדה הפעם, בקרב סיעות האופוזיציה כולן.
לחבר בטלפון, שהתקשר אליי במהלך הדברים (אני צפיתי בנאומים דרך ערוץ השידורים הישירים של אתר הכנסת), אמרתי כי אני לומדת. אני לומדת תורה, אמרתי לו, כי די לו לאזרח ישראלי היום לשמוע מעט מהמתרחש מעל במת הכנסת, כדי לזכות במנה מרובה הרבה יותר, בלי ספק הרבה מכפי זו שהוא רגיל בה בשיגרת יומו, של סוגיות הלכתיות, פילפולין וחידודין, בגוון יהודי בטעם של פעם. הדיון בחוק הנ"ל היווה דוגמא מצויינת (ואמנם גם קלה במיוחד) לעניין זה.
בדיון הספיציפי שהתנהל ב-11.3.14 היה הרמב"ם, שצוטט בעיקר בהקשר לאמירה כי כל תורה בלא מלאכה סופה בטילה, אחד הכוכבים המרכזיים. לפחות חמש פעמים הועלה שמו על במת הדיונים מעל הפודיום במליאה. כששמו לא הועלה, נשענו הדוברים פעם על הרב קוק, פעם על הרב סולובייצ'יק, וכשזה לא היה ציוני מספיק אולי- גם על הרב הראשי לישראל- יצחק הרצוג (כמו במקרה של חה"כ שמעון סולומון מ'יש עתיד').
*
רונה ברנס
[מאמר שלישי בסדרה]
חה"כ משה פייגלין הוא אחד הכוכבים העולים בשמי ההסברה והפוליטיקה הישראלית. הוא דובר מוכשר ביותר, איש ויכוח פיקח מאוד, יש לו עברית יפה, ומבטא נעים לאוזן. אבל יותר מכל- לפייגלין יש מה שנקרא – כריזמה.
באתר הרשמי שלו נכתב עליו כך:
"את שעות הבוקר מקדיש משה לכתיבה ומענה למכתבים הרבים הזורמים אליו. את שעות אחר הצהריים מקדיש משה לפגישות שונות ובשעות הערב והלילה הוא נודד בכל רחבי הארץ, נפגש ומרצה בפני ציבורים מגוונים."
ביתר קורותיו הכתובים שם, באתר האישי, פייגלין מתואר כ"איש עמל", "אינטלקטואל" , וכמובן "איש משפחה"- הכל מוכרז בכותרות מודגשות יפה, המובילות את הקורא בביטחה לביסוס תמונה מלאה של "איש שורשי" , אשר אתוס ההקרבה העצמית למען המטרה – הוא לו כעמוד ענן.
אכן אין פלא כלל שאיש ציבור כפייגלין יבקש להציג מול קהלו תמונה יפה שכזו. אבל אולי דווקא כן מפליאה היא העובדה שתמונה יפה זו, לא רק שאינה מאתגרת את התקשורת לערער עליה, אלא נראה כי התקשורת אף מחזקת אותה- אם במעשה ואם במחדל.
רונה ברנס
[מאמר שני בסדרת מאמרים המוקדשת למשה פייגלין]
באתר הרשמי של משה פייגלין, כמו גם בעמוד הפייסבוק שלו, מתנוססת הסיסמה, שהפכה להיות אחת מסיסמאותיו המרכזיות: "יהדות = חירות".
אשפתון להמון 