שלום למשוררים

היום אנשים כבר לא אומרים שלום זה לזה.

זה קורה מכל מיני סיבות. אחת מהן, בושה להודות בכך, היא הרשתות החברתיות. העובדה שכולם כביכול כבר מכירים את כולם, כבר עוקבים אחרי כולם. ויש כמובן את אלה שעוקבים אחריהם יותר. הם וודאי שלא אומרים שלום. הם לא יודעים שום דבר על אף אחד שעוקב אחריהם. זה מאוד מסתורי.

אבל עיקר העניין הוא שזה לא מנומס.

אתמול השתתפתי באירוע שירה. הגעתי לברך את המשורר, ולקרוא משיריו לפני קהל. למרבה השמחה היה קהל רב. זה מצויין וטוב. בתום הערב הרשמי, ישבתי עם מעט חברים, אחרי שהחמאתי לאחד המוזיקאים שהופיע, וסיפרתי לו שבוריס שץ באוטופיה שלו ("ירושלים הבנויה") לא היה נותן למוזיקאי לנגן בחברת המופת שלו מבלי שהקהל ייתן לו את מלוא תשומת הלב.

הייתי במצב רוח דידקטי!

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

על הטרגדיות שלנו, או: בכמה לשונות יכול המשורר לדבר?

"הרי הדבר ברור, שהלשון לכל צרופיה אינה מכניסה אותנו
כלל למחיצתם הפנימית,למהותם הגמורה של דברים,
אלא אדרבה, היא עצמה חוצצת בפניהם."

(ביאליק, "גילוי וכיסוי בלשון", 1915)

ח. בצלאל


כן, הטרגדיות שלנו היום, הן מרובות, אבל אני רציתי לכתוב על הטרגדיות הלשוניות שלנו, כלומר של אמנים העוסקים בכתיבה. על העובדה המצערת, המביכה והמשפילה לעתים של הצורך לדבר בכמה לשונות בעת ובעונה אחת. ומה הן לשונות אלה? הנה דוגמא:

אם אתה משורר, ואתה רוצה להוציא ספר בהוצאה עצמית, או מעין עצמית, כנראה שתמצא עצמך מהר מאוד מתחיל לדבר כמשווק, כמתווך, כמוכרן, כסוחר. עליך להיות גם מפיק של אירוע ההשקה שלך. כי אין מי שידבר בשמך ואם איש לא ידבר הארוע לא יתקיים, ואם הארוע לא יתקיים, לא יהיה על מה לכתוב בעיתון, ולכן גם פחות אנשים יקראו בספרך.

ומי כותב בעיתון? גם משוררים כותבים בעיתון. וכיצד הם כותבים בעיתון? ובכן, כמו שמצופה מהם לכתוב בעיתון או באתר אינטרנט בישראל. ולמה זה טראגי? כי חלק מהמשוררים, לרוע מזלם, מוצאים את עצמם משפילים את עצמם באופן אקטיבי, וחלקם מודעים לכך בלי ספק בעודם עושים זאת.

בנוסף, מאחר והיום הכל פומבי, או – הכל יכול להיות פומבי באיבחת אֵנטר, המשורר מוצא עצמו תמיד עומד לקראת פרסום: הוא תמיד יכול לומר משהו בפייסבוק. הוא תמיד יכול לכתוב פוסט צודק וחכם. כי הוא משורר וסביר להניח שהוא יודע לכתוב פוסט צודק וחכם. אבל אז הוא הופך להיות צודק וחכם, ובעל כרחו כמעט, מוריד מעט מהיותו משורר. מדוע? משום שהחכמה והצדק נתונה לכותבי הנאומים, כותבי המניפסטים וכותבי המאמרים הפובליציסטיים. החכמה והצדק אינם שייכים בהכרח, באופן מפורש לכל הפחות, לתחומה של השירה, שהיא כולה לשון, שאינה בהכרח "צודקת" ואינה בהכרח "חכמה".

הלשון חייבת לשמור על אמינותה. אתה לא יכול לירוק לה בפרצוף ולהשתמש במילים של אחרים חצי אחד של היום, וללמוד את השפה מחדש כמשורר בחצי השני של היום.

להמשיך לקרוא

נשים, גברים ומספרים במוסף תרבות וספרות המקוון של 'הארץ'- סקירה כמותית

חבר אשפתון הוותיק, סנדריל יעקובי, הציע בישיבת המערכת האחרונה כי כדאי לבדוק תופעה משונה שבה נתקל: תופעת מיעוט הנשים ששירתן המקורית מתפרסמת במוסף הספרותי של עיתון 'הארץ', בעריכת בני ציפר. לכן החלטנו כי טוב יהיה לִמְנות את הנשים שפרסמו שירה מקורית משלהן בחודשים האחרונים במוסף המקוון, ובכך לתת מענה לסקרנותו של סנדריל, שעוררה גם את סקרנותנו.

יהיו כאלה שיאמרו כי זהו נסיון פחדני לתפוס את המוסף על דברים טפלים וקטנים.

היכן ביקורת השירה עצמה? מה עם התייחסות תוכנית? רק פורמליזם משנה היום לאנשים. כמה מזרחים, כמה נשים כמה גברים, כמה ערבים.

ואכן, אפשר להודות כי זהו נסיון לתפוס את המדור על פורמליזם. שהרי ברור כי משמעותו של פורמליזם זה רחבה הרבה יותר מפורמליזם גרידא.

אפשר אפילו להודות כי זהו נסיון פחדני, משום שאין פשוט מהצלחתו של נסיון זה.

 black line 21

כמה נתונים

הבדיקה כללה את פרסומי מדור השירה המקוון בלבד בין התאריכים 21.9.14 — 9.4.15, כלומר, כחצי שנה.

הבדיקה נערכה אך ורק על סמך הדברים שהתפרסמו במדור השירה המקוון. לא נעשתה בדיקה של המפורסם בעיתון המודפס בתקופה זו (רשלנות טיפוסית לאשפתון).

לא נבדק כמה נשים פרסמו במוסף בכלל, אלא כמה נשים פרסמו שירה משלהן במקום שיוחד לכך במוסף הספרות.

והנה תוצאותינו:

מאז ה-21.9.14 , פורסמו במדור המקוון 84 שירים – שירה מקורית ושירה מתורגמת.

מתוכם 73 שירים נכתבו על ידי גברים, ו-11 על ידי נשים.

ככה זה נראה אם אופים מזה עוגה:

עוגה מעודכנת נשים גברים הארץ

להמשיך לקרוא