על מידת הדין – תגובה למור אלטשולר

'יש כנראה מי שחושב שאם לא אף דבר אחר, אולי יהיה זה רירו הדביק של הסנטימנט שיוכל להחזיק את כל חברי החברה המוזרה הזאת יחדיו'

מאת ר"ב ירושלמי


במאמרה, "כשגרוסמן כמעט פרץ בבכי" שפרסמה ד"ר מור אלטשולר בעיתון "הארץ" לאחרונה, נחשף אחד הנגעים המסוכנים בחברה הישראלית – נגע הסנטימנטליות, המאפיין כל כך את החברה, לגווניה. מאמרה של אלטשולר עסק בתגובתו (כפי שהכותבת פירשה אותה) של הסופר דוד גרוסמן לנאומה של מרים פרץ המכונה גם "אם הבנים" (משום שהיא שכלה את שני בניה שנהרגו בקרב), אשר ניתן בטקס פרסי ישראל ביום העצמאות. במאמרה רואה אלטשולר את גרוסמן כמייצג ה"שכל" או לחלופין – את "מידת הדין", לעומת פרץ, המכונה "לב", או "מידת הרחמים".

"המצלמה קלטה את הפנים המיוסרים של דויד גרוסמן," היא כותבת, "[…] ניכר שהוא מתאפק שלא לפרוץ בבכי. גרוסמן נסחף אל מלותיה, נכבש בקסמה, והעניק לנו רגע של חסד, שבו גברה מידת הרחמים על מידת הדין."

במלים אחרות – הכותבת מתארת לנו את המלודרמה של המציאות הישראלית, המאופיינת ב"קסם", "רגעים של חסד" וכמובן ניצחון הרגש על השכל. זהו מעין עיוות אירוני ל"אף על פי כן" הברנרי, גרסת 2018 – "אותו האעפי"כ, שצריך לבוא תמיד בסוף כל החשבונות השליליים…" בישראל של היום, בסוף כל החשבונות השליליים מגיע הקיטש הגדול.

אלטשולר משווה את התנהגותו של גרוסמן, כפי שהיא נראית בעיניה, להתנהגותו של "יעקב אבינו" אשר מתנה את נאמנותו לאל בהתנהגות האל אליו, כלומר – היא משווה התניה זו לזו שמציב גרוסמן לממשלת נתניהו. לעומת זאת, פרץ מבטאת "אהבה ללא תנאי" (למי? לארץ? למדינה? לנתניהו?), וכהולכת בדרכו של "אברהם אבינו, המסמל במסורת את מידת החסד."

כל כך יפה, כל כך ענוג. מה לא בסדר? מה הבעיה? הבעיה היא, כאמור, באותה סנטימנטליות ישנה וטובה, שיותר מחוסר יכולת, מבטאת בדרך כלל את חוסר הרצון להביט נכוחה בדברים המתרחשים סביבנו, מתוך מחשבה קרה, ומתוך ניתוח שמטרתו להבין את עמדתנו ולאן פנינו. הסנטימנטליות כמובן איננה נגע חדש בחברה, אלא ששילובו עם מידת הבערות המשתלטת כאן, הכוחנות, המיליטריזם וכמובן הלאומנות – מקנה לו צבע של סכנה חדשה. אנו עדיין שרויים בבית אבא-אמא הרעיוני, עדיין אוהבים להתרפק על מאכלי סבתא, על הציונות מבית סבא, זו שדיברה על ירושלים של זהב, חלב, דבש, ושרחובותיה מרוצפים באבנים טובות. זוהי הישראליות החדשה – ישראליות של הרגשנות הדביקה.

יש כנראה מי שחושב שאם לא אף דבר אחר, אולי יהיה זה רירו הדביק של הסנטימנט שיוכל להחזיק את כל חברי החברה המוזרה הזאת יחדיו.

נאומה של מרים פרץ, בטקס חלוקת פרסי ישראל, 2018:

 

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

תחת כנפי ההיתממות

רונה ברנס

הדברים הבאים פורסמו בשינוי מה גם באתר הארץ

הוי המילים, הוי המילים היפות, העצרות המרגשות, מזל גדול שיש אתכן, אחרת במה היינו נאחזים, על מה היינו מדברים. בפח הזה נופלים כולם, ואכן מגוחכת במיוחד היא העובדה שמי שמוביל את ריקוד ההיפופוטמים הקרקסי הזה הם תמיד "אנשי רוח" , "מובילי דעת קהל אינטלקטואלית" וגם לא אינטלקטואלית, כאלה ואחרים.

אני רוצה לשאול: מול מה יצאו המתנגדים לדברי יאיר גרבוז בכיכר?

תומר פרסיקו בפוסט בפייסבוק הודיע כי גם הוא משתטח על קברים ומחזיק קמיעות. עמיתיי בפייסבוק – הדוקטורנטים, הסופרים, המשוררים, מכל תחומי העיסוקים, הודיעו בגאווה כי גם הם מנשקים מזוזות, ומי שלא דיבר על מזרחים, הזכיר לנו כי גם רוסים אוהבים את הקמעות שלהם, כן! ושלא ישאירו אותם בחוץ.

יפה.

ומה גרבוז אמר בסך הכל? אכן גרבוז השווה בין מושחתים ובין מנשקי קמעות. וזה נשמע מוזר, וודאי גם מעליב ומקומם עבור מנשקי מזוזות וקמיעות רבים וישרי דרך.

אך מדוע הוא עשה זאת? מדוע לעזאזאל הוא עשה זאת? מה הביא את האיש הזה, גרבוז, לעשות זאת?

להמשיך לקרוא