זהירות! מכשף

על המחזה נפילים של יונתן לוי ובועז לביא

מאת: נדב נוימן


לו אני הרב הראשי לישראל, אני שם עין על יונתן לוי. לא מן הנמנע שזה כבר קורה. האיש מסוכן. הוא מחייה כישוף ותיאורגיה ומכניס אותם מהדלת האחורית של המודרניזם, ובכך מתחזה לעוד משורר או מחזאי אקספרסיוניסט או נאו-פוטוריסט.

מתחזה!

המחזה החדש שלו ושל בועז לביא, "נפילים", מהווה המשך של מחזותיו הקודמים, אבל הוא גם הולך בכיוון חדש. גם המחזה הזה עוסק בסמלים ובכוחה של הלשון, אבל אולי בשל מכפיל הכוח בדמותו של לביא, יש משהו נגיש יותר ואיזוטרי פחות במה שמתרחש על הבמה.

"נפילים" מורכב משלוש מערכות, שכביכול אין ביניהן כל קשר. בראשונה מככבים מנחם בגין, בליהוק מבריק של נועם סמל, ואריק שרון על הבופור; בשנייה אנו חוזים בג'ודוקא (ניר שאולוף) ואביו-מאמנו (מנשה נוי) באליפות אסיה, שעה שמדינת ישראל מושמדת על ידי פצצות אטום; ובשלישית – בר רפאלי.

עוד נחזור לשלישית.

אני אומר "כביכול" אין קשר, מפני שאין קו עלילתי שמחבר בין המערכות. אבל הקשר מתגלה מבעד לסמלים, מבעד להתפרקות של מדינת ישראל למושגים ומאורעות קלושים יותר ויותר.

מה קורה ללאום כשכל קיומו תלוי בסמלים? המערכה על הבופור עוד מגלה את הקיום הלאומי הפתטי ב"גדולות", אבל גם ה"גדולות" האלה הן חיקוי גרוטסקי של ארוע טלוויזיוני, שהוא בעצמו חיקוי ושחזור של ארוע במציאות. הג'ודוקא הוא הסמל הלאומי של שנות התשעים, הגאווה הגדולה אחרי המדליות האולימפיות (דז'ה וו, מישהו?). אבל מה קורה כשלסמל הלאומי אין מדינה לייצג? התשובה מצחיקה ביותר במקרה הזה.

%d7%99%d7%95%d7%a0%d7%aa%d7%9f-%d7%9c%d7%95%d7%99-%d7%a0%d7%a4%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%aa%d7%95%d7%9a-%d7%94%d7%a4%d7%99%d7%99%d7%a1%d7%91%d7%95%d7%a7

מתוך 'נפילים' – לקוח מעמוד הפייסבוק של יונתן לוי

ועתה אנו מגיעים למערכה השלישית, לתקופתנו אנו, שבציר הזמן של המחזה מתרחשת, כביכול, לאחר חורבן המדינה. ומה נשאר לאחר חורבן? רק הסמלים. בר רפאלי, והלשון עצמה, שמסתבכת ומתפתלת בעברית-אנגלית-ג'יבריש.

וכאן יונתן לוי במיטבו.

זהו יונתן לוי המסוכן, המכשף של "סדאם חוסין" ו"מלכיטווס", שלא מתבייש להתיך את המיטב שבכנעניות עם תיאורגיה בסגנון קבלה מעשית, דאדא ולטריזם.

עוד לפני שאגע במערכה עצמה, שווה להאיר נקודה שלא מאירים מספיק היום: המודרניזם מיסודו ארכאי. המודרניזם הוא לא רק פוטוריזם, חשמל, מהירות, בו זמניות, קידמה וכו'. לא סתם פיקאסו ובני דורו היו מרותקים ממסיכות וודו אפריקאיות. אחרי עידנים שבהם האמנות ביקשה לתאר במדויק את הטבע, באו המודרניסטים ואמרו: די עם הפסיביות, אנחנו רוצים להשפיע על הטבע!

בכך לוי נאמן למסורת הזו, והחיבור שלו עם נועם ענבר (שמקהלת הג'יבריש שלו ניגשת לתחום הזה מכיוון דומה) מעלה בדמיון את חנוך לוין וזוהר לוי.

המערכה שעוסקת בבר רפאלי ומותג המשקפיים "קרולינה למקה" הוא הטור דה פורס הוירטואוזי של לוי. ואם שתי המערכות הראשונות איזוטריות פחות מרוב החומרים שאיתם לוי מתעסק, המערכה הזו מפצה על כך. בר רפאלי (סמדר יערון), ה-סמל של מדינת ישראל, מתבגרת מול עינינו – מילדות, דרך הנעורים, חתימת החוזה עם "המולך" קרולינה למקה, ועד לרומן עם לאונרדו דיקפריו והריקנות שנשארת בסוף. אבל כל החיים האלה מתגלמים בלשון, במספר תמונות שהן שירים, שמורכבים בתורם מחילופי אותיות במילים שונות, הדומיננטיות ביניהן "קרולינה למקה" ו"בר רפאלי":

בר עומדת מול המראה ומכשפת את עצמה: "ריקה ריקה הקרינולית, הקרינו לי קולית / הקריאה, אוליד עולם מלא / ראי קרולינה למקה";

בבגרותה בר אומרת על עצמה שהיא "קרולינה למקה, ברפאלין. / אני ברולינה רפקה / מגדלנה ברפי // גארולינה ליניקר / בארונסה למפר / רפאלה ברקו / בונספיר רן פקר / קונסטנטינה טרנר // ברכוכבלאדיסטופול / דיונסלינוס בככה / ברבר קוננחאליסי / סתו באנחליאלי / אינגבורגה-גינזבורגר-בנגר";

ושיאו של הכישוף, של הניסיון לקבוע גורלות ומזלות בלשון, הוא השימוש של בר (והלהקה הנהדרת – גרידי אדם – בראשות נועם ענבר) בשם שלה עצמה: "לב פרראי / לפר: איבר / בריר אפל. // ררב פלאי, / ררפא לבי, / לב פרראי, / פר-לאיבר / בריר אפל".

בסוף הסרט "זמנים מודרניים", צ'ארלי צ'פלין, הגיבור הדאדאיסטי הלא מושר, יוצא לזמר בפני האורחים במסעדה, אבל בטעות זורק את החפתים שעליו כתב את מילות השיר. אהובתו מעודדת אותו לשיר בכל זאת, כי "המילים לא חשובות". התוצאה, ג'יבריש מוחלט של השיר "טיטינה", מצחיקה עד דמעות את הקהל ואת הצופים בסרט.

לוי, אני מרשה לעצמי לומר, מושפע עמוקות מהקטע הזה. מבחינתו, השפעה על הקהל באמצעות שימת דגש על צלילי הלשון, היא דבר מהותי בדרמה, לא פחות מהעלילה. בני אדם מרותקים למה שהלשון מסוגלת להפיק, מגיל ינקות ועד זיקנה, ולוי מכיר בזה ויודע לנצל את זה. החכמה העוד יותר גדולה שלו שהוא יודע להכניס לפירוטכניקה הלשונית הזו גם משמעות, ואז זה כבר הופך לכישוף.

מודעות פרסומת

המאמר שאובמה צריך היה לכתוב

מאת: נדב נוימן


נשיא ארצות הברית ברק אובמה פרסם אתמול מאמר נלהב ואופטימי ב-CNN שבו שטח את משנתו לגבי חקר החלל והבטיח שארצו תבצע התקדמות משמעותית ב-20 השנים הקרובות שתבטיח מסעות ממושכים ורציניים לחלל, כולל שליחת אסטרונאוטים למאדים והחזרתם.

חלק חשוב מזה, הוא אומר, הוא מה שניקח חזרה לחיים שלנו כאן בכדור הארץ והאופן שבו מסעות המחקר האלה יסייעו לנו כאן.

זה טוב ויפה, אבל בשביל באמת להרשים, נשיא ארה"ב צריך לכתוב מאמר מעין זה שתמצאו להלן, שבועות לפני שהוא עוזב את תפקידו.

וככה זה הולך:

בשנים האחרונות הציוויליזציה המערבית הגיעה להישגים מדעיים, חברתיים ורוחניים גדולים. הגענו לחלל, גילינו את סודות הביקוע הגרעיני, אנחנו ממפים את הגנום האנושי ומתקרבים, אולי, ליום שבו מוות יהיה רק אופציה.

למרות המלחמות והעוני העולם היום אלים פחות ורעב פחות משהיה, וחופש הדת גדל בצורה ניכרת. ולמרות כל זה, נדמה שעם כל שנה שעוברת אנחנו נהיים מנוכרים לעצמנו, זה לזה ולעולם שבו אנחנו מבלים את חיינו. העולם היחיד שלנו, בינתיים.

הניכור הזה גורם לנו לפנות, יותר מאי פעם, לדת, לעזרתם של פסיכולוגים, מטפלים בצורות טיפול שונות, יוגה, מדיטציה, ספרי עזרה מסוגים שונים. אבל יש דבר מה נוסף שנדמה ששכחנו, או מוטב יותר לומר, השכחנו.

בנעורי בהוואי הייתי נער סקרן וחקרן, כמו נערים רבים. אחד הדברים שסיקרנו אותי היה מריחואנה. לא הבנתי איך צמח שגדל באופן טבעי ויכול להשפיע כל כך לטובה אסור לשימוש.

אחר כך התבגרתי, למדתי, והבנתי, או לפחות חשבתי שהבנתי. אבל המחשבה על כך תמיד נשארה בראשי. ולכן אני שמח שהמדינה שלנו מתקדמת באופן בלתי נמנע, יחד עם שאר העולם, לקראת לגליזציה של הצמח הזה.

אבל זה לא נגמר שם. משחר האנושות, בני האדם מקיימים סימביוזה עם עולם הצומח. גילינו שחלק מהצמחים טובים למאכל, חלקם מתאימים לבנייה ולשימושים פרקטיים, וחלקם טובים לרפואה.

היום אנחנו נוטים לשכוח את זה, כי כשאנחנו חושבים על פרמקולוגיה עולה לנו בראש תמונה של חדרים סטריליים ואנשים בחלוקים לבנים וכפפות, אבל הבסיס של כל העניין הזה הוא צמחים. בעולם העתיק, ובחלקים מסוימים של העולם גם כיום (כולל בארה"ב בקרב קהילות ילידיות), תרכובות מסוימות שעשויות מצמחים שונים משמשות לטיפול שאנחנו קוראים לו היום "פסיכיאטרי", אך הוא למעשה רוחני. או שמא, רפואי, תלוי איך מסתכלים על זה.

רק אנחנו, בעולם המערבי, דיכאנו את המסורת הזו במאות השנים האחרונות. אבל זה לא יכול להימשך לעד. מוסדות הכח, ואני ביניהם, לא יכולים להמשיך לקחת מאנשים כלי חשוב ולגיטימי ולרדוף את כל מי שמשתמש בו כפושע.

שימו לב איך ההגדרות של "סמים קלים", "סמים קשים", ו"תרופות מרשם" משתנות לאורך השנים. דברים שהיו פעם לא חוקיים, אפשר להשיג היום מאחורי הדלפק. ודברים שהיום נראים לנו מסוכנים ובלתי סבירים, היו פעם תרופת סבתא.

היום ישנם סוגים רבים של סמים בעולם. רבים מספור. את חלקם אפשר לרכוש בבית המרקחת הקרוב למקום מגוריכם, ואת חלקם אפשר לקנות ברחוב. אפשר להתמכר לאלה כמו גם לאלה. אם לוקחים כמות גדולה מהמומלץ, אלה כמו גם אלה עלולים לגרום לנזק. ההבדל הוא שעל הסמים החוקיים יש לנו פיקוח, ואנחנו מנסים לעזור לאנשים להשתמש בהם כראוי בצורה שתעזור להם. לא כך עם הסמים שאנשים רוכשים ברחוב.

מכיוון שאנחנו, כחברה, כל כך חוששים מהחופש שאנשים נוטלים לעצמם עם סמים, ובגלל הסטיגמות הרבות שהדבקנו להם, המחשבה שגם הסמים הללו צריכים לבוא עם הוראות מוסמכות ותאריך תפוגה נראית לנו בלתי מתקבלת על הדעת. אבל למה, בעצם? מה כל כך מפחיד אותנו באדם בוגר שמחליט בסוף השבוע לקחת מנת LSD כדי להתחבר טוב יותר לעצמו ולסוגיות שמעסיקות אותו? למה אנחנו מתנגדים לזוג שלוקח MDMA כדי לשפר את האינטימיות והזוגיות? למה DMT לא יכול להיות כלי עזר לפילוסופים, אבל מדיטציה כן?

המדינה, כפי שאני מבין את זה היום, לא יכולה, ולא צריכה, למנוע מאינדיבידואלים לעשות מה שמיטיב עימם, כל עוד הם לא פוגעים באחרים. ואני לא מדבר רק על העונג והשעשוע שאנשים מוצאים בחומרים שונים, גם כאמצעי ל"בריחה מהמציאות".

גם את זה, כשנעשה באופן לא פוגעני או מסוכן, צריך לאפשר, אבל לדברים הללו יכולה להיות השפעה חיובית גם על החיים היומיומיים.

אינספור מחקרים מעשרות השנים האחרונות מצביעים על היתרונות הרבים שבשימוש מדוד ואחראי בסמים שונים. בנוסף, ברור היום שהסמים ההרסניים ביותר והקטלניים ביותר הם דווקא אלכוהול ותרופות מרשם.

מספר מדינות, כמו פורטוגל, ביטלו את הסנקציות החוקיות על שימוש בכל סם שהוא, ומדווחות על ירידה בשימוש בהם ובנזקים שנגרמים מהם. תרבויות שונות ברחבי העולם מקיימות עדיין חברות שבהן לשמאן יש תפקיד מרכזי בבריאות הנפשית של חברי הקהילה, והוא משתמש לא פעם בחומרים טבעיים כדי לדאוג לכך. חומרים שאנו מחשיבים כבלתי חוקיים. אנחנו צריכים לעזור, לא לרדוף. לתקן, לא לדכא.

כמובן, זה לא יכול להתבצע בחלל ריק. אי אפשר פשוט לקום מחר בבוקר ולומר לכולם: הכל חופשי. צריך לתכנן את זה בקפידה, ללמוד את האפשרויות השונות שניצבות בפנינו. צריך להבין איך לעזור למכורים, ואיך לחנך לשימוש מיטבי. אני מאמין שבסופו של דבר זה יועיל לחברה שלנו, ולנו כבני אדם אינדיבידואלים. על כן, זה יטיב גם עם כדור הארץ.

אם יש דבר אחד שאני רוצה להשאיר אחרי, זה שבני אדם יהיו כנים עם עצמם ויוכלו לראות את העולם ואת השכנים שלהם באור חדש, ללא משוא פנים, ללא דעות קדומות ופחדים לא מבוססים. כמובן, חומרים פסיכואקטיביים הם לא הפתרון. אבל הם עוד כלי שיש להכיר בקיומו ולא לפחד ממנו. ובעיקר, לא להפחיד.

אני מתכוון לקדם בזמן שעוד נותר לי בתפקיד מדיניות סמים חדשה ופתוחה יותר, ומעודד אתכם להאמין שיש דרך אחרת, טובה יותר, להביט בכל הנושא הזה.

** הדעות המובעות בטור זה הינן של הכותב בלבד, ואין אשפתון אחראי להן או לתוצאות שעשויות לנבוע מהן.

על גליון "דחק" החדש בעריכת יהודה ויזן

נדב נוימן

הדברים הבאים נכתבו במקור עבור פרויקט "האוהל"


 

ובכן, הופיע בשעה טובה "דחק" החדש, מספר שש. זה מאורע רציני. עוד לפני שבוחנים את התוכן, את הכוונות, את היעדים, את האיכות (ועלי לציין, טרם קראתי את כל 697 העמודים. ספק אם אי פעם אעשה זאת), יש לברך על כך. כ-700 עמודים, זו הפעם השישית, במציאות תרבותית שמקדשת את האינסטנט ואת ה"אמ;לק" – זה חתיכת הישג.

ה"דחק" החדש אינו שונה מאוד מקודמיו. יהודה ויזן מקיים כאן כבר כמה שנים מפעל ספרותי-תרבותי ששומר על המשכיות, התמדה והקפדה, ברמת התכנים, המשוררים, הסופרים, המתרגמים והמתורגמים.דחק 6

גם בגיליון הנוכחי, כמו בקודמיו, מדור שירת המקור מכיל את הקאדר הוויזני (הרולד שימל, יותם ראובני, טינו מושקוביץ, ציפי שטשוילי, שלום רצאבי ועוד); ויתר המדורים שומרים על צורתם – "התוודעות" (הפעם עם ועל פראנק אוהרה), שירה מתורגמת, סיפורת, דראמה, הגות, יהדות, מחשבה מדינית, אמנות וביקורת (הפעם ויזן מפליא את מכותיו ב"נפלאתה" המהוללת ואמנון נבות פורס את עוגת הפרוזה העברית של השנתיים האחרונות באמצעה).

קהל היעד של דחק מצומצם בכוונה. "שיח קודקודים" כביכול. כתב העת מכוון אל "הקוראים באמת", אל בעלי הסבלנות, אל מי שספרות עבורו היא לא שיר בפייסבוק של חתן פרס ישראל מדומה או סיפור קצר של אושיית פייסבוק מעצימת נשים שגורפת 4,000 לייקים. ולזכותו של "דחק" יאמר שכל משפט וכל פסקה במעצור-לדלת הזה מאשרים את המניפסט הזה. כמו שכתב שארל מארי רנה לקונט דה ליל ב"המשוררים בני זמננו": "איני מבקש לשאת חן או לעורר מורת-רוח […] האמנות, שהשירה הוא ביטויה המפואר, העז והשלם, היא מותרות אינטלקטואליות הנגישות למתי מעט".

השירה בגיליון היא שירה מודרניסטית "קשה", או שירה המצייתת לנוסחים מסוימים (הפיוט של הראשון לציון שלמה עמאר, לדוגמה); המסות (פיליפ לארקין הנהדר) והמאמרים (על שירת הקודש בספרות ההיכלות והמרכבה), הראיונות (עם מאיר ויזלטיר) והביקורות (על האנתולוגיה הלהט"בית ההו!ית ועל השחיתות הפוליטית-ספרותית), כולם בעלי פנים כפולות: מחד, יש בהם הנאה גדולה והרחבת אפיקים נדירה בעברית לאוהבי ספרות; מנגד, יש בהם מן ההיאחזות בצוק מעל תהום, תוך השלכה של כל מי שמכביד, כדי לא ליפול איתו לתהום הבורות. קריאה ב"דחק" היא היום מעשה מתנשא, פתטי, עצוב. אם אתה נהנה מזה – אתה שייך לעולם הולך ומצטמק.

להמשיך לקרוא

כל הדגל והזבל

נדב נוימן


הלילה, בשעת דמדומיו של השכל, חלפו במוחי מחשבות-שיחות עם עצמי: "אני איש, ואתם אנשים, מי אתם שתגידו לי מה לעשות? למה, לעזאזל, עלי להקשיב לכם? כיצד ייתכן שמכיוון שנולדתי לחברה שמתובנתת בצורה הזו, עלי להכפיף את עצמי לחוקים שפוגעים בי בתור אדם, בתור בעל חיים. הרי זה לא יעלה על הדעת! חישבו על זה – וכבר המחשבה מתפוגגת". ואכן התפוגגה המחשבה, והתעוררתי לממלכת היום הביורוקרטית שמסננת החוצה מחשבות אוויליות וברורות מאליהן כל כך. התעורר בן אדם, היה קוהרנטי, היה מתוחכם, מחשבות מעין אלה הן ברורות ואינן מעניינות, הן שייכות לאנרכיית הלילה.

הכנתי קפה, התיישבתי מול המחשב כהרגלי, והתחלתי לקצוץ משפטים ומחשבות באופן מהוגן. את הרומנטיקה של נדב-תהיה-מה-שאתה-חושב הותרתי בצד שתימס בשמש מזמן. היום אני אדם פרקטי. בכל זאת, ביקשתי מעט הומור לשעת בוקר זו, ולכן צפיתי שוב בראיון של נטלי כהן וקסברג אצל לונדון-וקירשנבאום-ללא-קירשנבאום. אכן, כהן וקסברג היא אדם חריף ביותר, מצחיק ומזעזע בצורה אנושית ונהדרת. ברם, היא איננה אמנית טובה. לא משנה עד כמה איציק לאור ישתפך בשלל קריאות פוסט-מודרניסטיות על ה"אי-אפשרות-לומר-משהו-ועל-כן-יש-לומר-אותו-בצורה-הברורה-
ביותר-שהיא-איננה-ברורה-כלל-ועיקר-מכיוון-שהאמירה-מסורסת-עוד-לפני-שהיא-נאמרה-בצורה-
הבלתי-ברורה", אין שום דבר מעניין מבחינה אמנותית במה שהיא עושה. זו קלישאה שגם בעידן שלנו לא עוברת.

לפני חודש דרשה קומיסרית התרבות מירי רגב "הבהרה" מאורי קצנשטיין לפשר הצבת צלב קרס באחת מעבודותיו בתערוכה שלו שמוצגת במוזיאון תל אביב. התערוכה והעבודות שבה היו מתוחכמות, מלאות פרטים וגם, ובכן, זה היה במוזיאון תל אביב. לכן זכה קצנשטיין רק לשיחה ידידותית מהקומיסרית הטובה. עולה השאלה – לו היה מציב קצנשטיין צלב קרס ברחוב, מצלם אותו ומעלה את זה ליו-טיוב, האם היה גם אז זוכה ליחס שבו זוכה כהן וקסברג? התשובה היא: לא.

להמשיך לקרוא

עומק הצעד: על פשטנות ושכפול בשירה הזהותנית הישראלית

white

על ההתעלמות הממסדית מספרות ופואטיקה מורכבת והחיבוק של שירה זהותנית-פשטנית

מאת: נדב נוימן


אין זה סוד גדול שהתרבות המערבית, במיוחד במאה השנים האחרונות, מחבקת, משעתקת ומפיצה אמנות להמונים שמייצגת את הרדוד, הפשטני והנמוך ביותר המשותף ל"צרכני" התרבות – אשר מאמינים כי הם בוחרים את האמנות לפי טעמם, ולא מבינים שמדובר בפס ייצור. לא הצרכנים מבינים, וגם לא האמנים שמייצרים את התרבות הזו.

בישראל, הפריחה הגדולה של הספרות הזהותנית-הפשטנית היא חלק מאותו עניין. רידוד של רעיונות מורכבים לכדי ססמאות להמונים זה בדיוק מה שמוקדי הכח אוהבים. אין שום דבר חתרני בפופ הזה. להיפך. הספרות הזהותנית-פשטנית מסתכלת על עצמה ורואה את סרטר מגיב על זוועות המלחמה, אבל אפילו את זה היא לא עושה. השפה המיידית, הרי, אינה יכולה להציע פתרון ביקורתי. תיאודור אדורנו צדק, במקרה הזה, כשטען שכתיבה ביקורתית ישירה וברורה נכשלת בדיוק בדבר שאותו היא מנסה לעשות, כשהיא נדרסת תחת הגלגלים של תעשיית התרבות והופכת לחלק מהכביש שעליו דוהרת השיירה. רעיונות טובים ונכונים, כשמוכנסים למכונת הסיסמאות, הופכים לחלק נוסף מהגבבה הפרסומית שמאפשרת להמוני ישראלים להתכנס יחד תחת מדורת שבט כלשהי ולכבות את המח – במקום להדליק אותו. ברגע שערבי ערס פואטיקה וכל תעשיית המסביב התחילו לקדש את השירה הגרועה והפשטנית, הצרכנים צורכים לפי כמות ולא לפי איכות; לפי גובה העקבים ולא לפי עומק הצעד; לפי הפופולריות ולא לפי הטיב.

הביקורת הרדודה לא מאפשרת בחינה עמוקה של המציאות, של הקיום ושל החיים. היא מציעה אך ורק קיטש. כמו שכותב קונדרה ב"הקלות הבלתי נסבלת של הקיום", "הרגש שמעורר הקיטש חייב להיות רגש שההמונים יכולים להיות שותפים לו. לכן הקיטש אינו יכול להיווצר ממצב יוצא דופן, אלא חייב להיות מושתת על דימויים בסיסיים […] הקיטש מעלה שתי דמעות זו אחר זו. הדמעה הראשונה אומרת: איזה יופי, ילדים רצים על הדשא. הדמעה השנייה אומרת: איזה יופי, כמה נחמד להתרגש עם כל האנושות למראה ילדים רצים על דשא!". הקיטש הוא מה שמסלק אינדיבידואליות, ספק, סטייה, והופך את החוויה האנושית לעיסה דביקה של אחדות מאוסה. והספרות הזהותנית-הפשטנית בחרה בדרך הזו, במקום להיות מגדלור של אוונגרד.

אדורנואדורנו מציע, במקום עיסה זו, שבירה של המימזיס ושל הריגוש ההמוני והזול, והדגשה של האוטונומי והמזעזע. ובמרחב שבין אדורנו לפורמליזם של הספרות, מתקיימת בשירה העברית פריחה נהדרת, שלמרבה השמחה אמנם זכתה להכרה נהדרת לאחרונה בזכייה של שגיא אלנקווה בפרס ראש הממשלה, ובמידה מסוימת גם בזכייה של הילה להב.

אך לרוב הממסד שותק. משוררים כמו רעואל שועלי שמדגיש את האימה והזרות הפסיכית שבקיום האנושי; מיכאל בן-זאב עם הפורמליזם הפואטי-מוזיקלי; אמיר מנשהוף שכותב בשפה שבורה את השבר שבקיום האנושי; כתבי העת "הבה להבא" ובמידה מסוימת "עירובין"; אלה ועוד רבים אחרים זוכים להתעלמות מהממסד הספרותי והתרבותי, שמעדיף עיסה דביקה שתאפשר לחברה להעביר עוד לילה של שינת ביעותים במסווה של חלומות נעימים.

האמנות מתה

נדב נוימן

השבוע התפרסם אחד הטקסטים העצובים והרעים על אמנות שיצא לי לקרוא לאחרונה. "ליברל" פירסמו בגיליון האחרון מאמר ארוך של רן אדליסט בשם "קץ האמנות" – כן, כן – שבו אדליסט מקונן על "אובדן הפרשנות האסתטית בעולם המקדש שטחיות".

אלא מאי – אדליסט בעצמו לא מאמין באמנות. וכשאני אומר "לא מאמין באמנות", אני מתכוון שהוא באמת, ממש כך, לא מאמין שיש דבר כזה שנקרא אמנות. לדידו, כל ה"מסחרה" הזו, כפי שהוא קורא לה, היא מן דבר קונסטרוקטיביסטי שקיים רק בראש של "צרכני אמנות", "סרסורים" וכו'.

להמשיך לקרוא