לנצח נצחים: על תכנית "שנת אחדות ירושלים" של נפתלי בנט במערכת החינוך

 

רונה ברנס

הדברים הבאים פורסמו גם באתר העוקץ, בעברית ובערבית, ובאתר הג'רוזלם פוסט באנגלית


שר החינוך נפתלי בנט הודיע לאחרונה על החלטתו לפיה שנת הלימודים הבאה תוקדש ל"אחדות ירושלים".

איזו החלטה אמיצה! ודוק: השנה לא תוקדש ל"ירושלים בירת ישראל", אלא לאחדותה של ירושלים. מדוע נבחר דווקא ניסוח זה? מה פירושה של הבחירה "אחדות ירושלים"? מדוע לא סתם ירושלים?

ובכן, כפי שוודאי הבנתם בעצמכם, הכוונה היא  לא להתמקד בירושלים "סתם",  אלא להתמקד בשייכותה הפוליטית של ירושלים, בפעולות הצבאיות בזמן מלחמת ששת הימים, שבשנה הבאה, 2017, ימלאו חמישים שנה לפריצתה וסיומה המיתולוגי.

ואמנם כשבנט מספר לעוקביו בפייסבוק מה יעשו התלמידים שיובאו לסיור בעיר כחלק מתכניתו הוא מונה את האתרים הבאים: העיר העתיקה, כנסת ישראל, בית המשפט העליון, אתרי גבורה והנצחה. מתוך כך אנו מבינים את מידת הדגש על ירושלים כעל יציר פוליטי-צבאי דווקא, על המעשה הפוליטי הרוכב על  ירושלים, ושהוא הוא ירושלים.

בתערוכה שעלתה בשנים האחרונות בספרייה הלאומית שנקראה "מכלי אל כלי", הוצב בין יתר המוצגים גם פנקסה של נעמי שמר, שבו היא הוסיפה את הבית הנוסף לשירה המפורסם "ירושלים של זהב" אחרי מלחמת ששת הימים וההשתלטות הצבאית על העיר העתיקה: בהתחלה כותבת שמר: "שלנו הם בורות המים השוק והכיכר", אבל אז היא נמלכה בדעתה ולבסוף תיקנה בפנקסה כך: "חזרנו אל בורות המים…".

דומה כי שמר הבינה כי העניין האמיתי הוא ההיסטוריה של עם ישראל, הקשורה בנימי נפשה (הסימבוליים, האידיאליים, הכיסופיים, הדמיוניים) אל העיר ירושלים (האידיאלית, הסימבולית, הבנויה על כיסופים).

ירושלים הפוליטית מעולם, ולמעשה עדיין אינה מעניינת את רוב הציבור הישראלי, שאינו ממש מבין היכן עובר בה "הקו הירוק", מהו מזרח ומהו מערב, ומה זה אומר בעצם. רוב הציבור הישראלי מבין בכותל, בסמליה של העיר כמו מגדל דוד,  חומות העיר העתיקה,  כנסיותיה, והחלומות שאופפים את כל אלה כערפל חולמני.

נעמי שמר - ירושלים של זהב חתוך

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

על הגדר – כמה הסתייגויות

whiteתגובה לפולמוס על ספרה של דורית רביניאן "גדר חיה"

מאת: עינה ארדל

white


white

הסתייגות ראשונה

הספר של דורית רביניאן "גדר חיה" הרתיע אותי משך כל זמן קריאתו, ומסיבות הפוכות לאלו של אנשי השר. אני זוכרת את הציפיה וההתרגשות לקראת הספר הזה, את האופן בו קניתי אותו כדי לקרוא אותו בזמן הנסיעה לחופשה בקנדה, ואת ההסתייגות שעורר בי חרף המתח שגרם לי להמשיך ולקרוא אותו עד תומו. כמה הצטערתי, בימים האלו בוונקובר, שלא הבאתי איתי ספר נוסף שיחייה את נפשי! אבל כמובן, עמדה לרשותי ספרייתו המצומצמת של אחי, ממנה בחרתי את רומן המכתבים של רות אלמוג "באהבה, נטליה".

אנשי השר מסתייגים מ"גדר חיה" משום שהוא מעודד התבוללות. תנוח דעתם! הספר הזה משאיר את החרדה של היהודים מן הערבים על אש קטנה, והיא בוערת כל הזמן, מאיימת ומחלחלת לנפשות הקוראים. תנוח דעתם! הספר משקף את המציאות הישראלית באופן מדוייק כל-כך, עד שצעירה יהודיה-ישראלית שחיה בניו-יורק ופוגשת צעיר פלסטיני שהיא אוהבת באמת ובתמים, אינה יכולה לתת לאהבה הזו להשפיע על נפשה באופן שלם, והחרדה והגזענות מפכים בה כל העת.

להמשיך לקרוא

קיטש, בני אדם והבחירה בחופש

(תמיד לקראת בחירות)

רונה ברנס

דומה שאחד הצווים ההכרחיים לקראת הבחירות המתקרבות הוא ההתנגדות לקיטש: ההתנגדות לקיטש הפוליטי, האסתטי, המוסרי.

בעולם האולטרה-קפיטליסטי, הצבוע בכל צבעי הקשת, שבו יש לנו תמיד מה לאכול, בו בר רפאלי מבטיחה לנו את האושר מכל פינה, "סיפורים מרגשים" מתרחשים בכל יום, ו"ניסים גלויים" (כדבריו של צבי יחזקאלי בסרטון על 'צוק איתן') נופלים עלינו בכל מלחמה מחדש, "האדם החופשי" מקבל משמעות שונה.

שהרי בתוך כל השפע הנפלא הזה נראה שאחד הדברים הקשים ביותר לעשות הוא ההבדלה של היחיד. ההבדלה של היחיד מכל ההבטחות, הצבעים, והשלמות נטולת הרבב. מעשה זה של התנגדות אינטנסיבית ואינסופית קשה כשם שהוא חשוב.

ימים אלה, ימי הבחירות וההבטחות העליזות, טובים הם במיוחד כדי להיזכר שוב באנושיותנו הקטנה, העלובה, וכן- גם החביבה והטובה כל כך. כדאי להזכיר לעצמנו שלא רק שאנחנו לא צריכים להתבייש בכך שאנחנו לא אלילי היופי והצדק, האדמה וההקרבה העצמית- אלא גם שאנחנו לא צריכים להתבייש בכך שאין בנו אפילו שאיפה להיות כל הדברים האלה.

אנחנו בני אדם, וכמו שג'ורג' אורוול אמר פעם – הקדושה היא דבר שבני אדם חייבים להימנע ממנו.

להמשיך לקרוא

זהות ומלכות

רונה ברנס

"זהות" היא מילה פופולארית במיוחד בכנסת ה-19. כולם רוצים לעצב לנו זהות. מאמצים יוצאי דופן בתחום זה משקיעות שתי סיעות באופן מיוחד: 'יש עתיד' ו'הבית היהודי', אשר חבריהן, השרים וחברי הכנסת שמטעמן, מקדישים שעות רבות וכספים אין מספר לביסוס מה שהם רואים וודאי כאיזה "אתוס" יהודי.  כל אחת בדרכה מבקשת לחזק את "הזהות היהודית",  בין אם זה באמצעות המינהלת לזהות יהודית, ובין אם זה באמצעות למדנות יהודית "בלבוש חילוני", בסגנון רות קלדרון, או בדמות חריצותו היתירה של השר הממונה על חינוך ילדי ישראל- שי פירון.

במצב בולמוסי זה, של חיפוש היסטרי כמעט אחר זהות, ובניית זהות "יהודית" קולקטיבית כפי שאנו עדים לו בכנסת הנוכחית, קשה לצפות שלפיד, בנט, או אנשיהם יוכלו למצוא את הכלים להתמודד עם תביעות לחירות הפרט: לשוני,  ולקיום של אנשים השונים אלה מאלה בהשקפותיהם הדתיות והפוליטיות זה לצד זה. שהרי "זהות" שמעוצבת על ידי המדינה היא תמיד קולקטיבית, ולכן היא תמיד שואפת ל"אחדות". לכן היא גם תמיד תתקשה, כל עוד היא מתעקשת להיות "המעצבת הלאומית", להתמודד עם השונה.

להמשיך לקרוא

שפה רפה

על לשונם הרפה של הפוליטיקאים הבכירים בישראל מול הגזענות והאלימות

רונה ברנס

ככל שהזמן עובר מתבהרת אזלת ידם של נציגי השלטון במדינה, ונראה ברור יותר ויותר כי התמודדות הציבורית עם גילויי הגזענות חסרי הבושה אשר מקבלים עתה במה גלויה, איננה חריפה מספיק, ובעיקר איננה ברורה מספיק.

להמשיך לקרוא

על הפיתוי לשוחח ועל סכנותיו האפשריות

כמה הערות על האווירה הפוליטית ברחובות ישראל, קיץ 2014

הדברים הבאים פורסמו במקור, ובשינוי מה,  בגליון 71 של המגזין 'ארץ אחרת' (יולי 2014)

רונה ברנס

 

דבר משונה מתרחש עכשיו.  אנשים רוצים לשוחח.  אנשים בישראל באמת רוצים לשוחח. כולם רעבים לשיחה, אמר לי מישהו לא מזמן באחת ההסתובבויות שלי במרכז העיר ירושלים. אולי זה לא נראה ככה מיד. אולי לא כולם מרגישים זאת באותה המידה, אבל נדמה שזהו אחד הדברים הבולטים המתרחשים בתוך השינויים הרבים שקורים בתוך האווירה הציבורית בישראל.

להמשיך לקרוא

על פעולה וייאוש

רונה ברנס

זה היה אחד מנצחונותיו של נפתלי בנט.

הוא הגיע בתור אורח ל"ועידת השלום לישראל" שארגן עיתון הארץ (8.7.2014, מלון דיוויד אינטרקונטיננטל, תל אביב – אני צפיתי בהתרחשויות באמצעות שידור-חי שהיה זמין באתר העיתון).

כפי שאפשר היה לצפות, רוב הנוכחים בכינוס, נמנו על מצביעי השמאל בישראל. אפשר גם להניח, שמרביתם הגיעו מאזור המרכז (ההשתתפות בכינוס עלתה, דרך אגב, כ- 300 ש"ח למנויים וכ- 400 ש"ח לציבור הרחב).

כך או כך, השר בנט החליט להיענות להזמנת הארץ, ולעלות לבמה עוינת.

אני לא רוצה להגזים בשבחי אומץ-ליבו של שר הכלכלה בנט, שהרי אנשים מסוגו של בנט נבנים בדיוק מסיטואציות מן הסוג הזה. אם טוב למות בעד ארצנו, טוב גם להילחם עליה אל מול זרקורי השמאל המסנוורים ביותר כביכול. רק אציין כי שר האוצר לפיד לא הגיע לכינוס, על אף שהוזמן אף הוא להשתתף בה. גם ראש הממשלה לא כיבד את הכינוס בדבריו, אף על פי שאפילו הנשיא אובמה, וגם מחמוד עבאס, כיבדו את הכינוס הזה בטקסט, שנושא את חתימתם.

נתניהו לא עשה אפילו את זה. אבל מילא.

בנט הגיע, והוזמן לבמה. וכאן בדיוק החל נצחונו.

להמשיך לקרוא