דברים שאפשר לומר לאישה

ר"ב ירושלמי


לפני כמה ימים ראיתי בפייסבוק סיפור שתפס את עיני: בחורה אחת, נקרא לה י', ראתה גבר שהתנהג בגסות כלפי מלצר במסעדה ביפו. בתגובה למה שראתה, הפטירה הבחורה את המילה "חצוף". בתגובה לזאת צעק לעברה הגבר האלים: "יא מכוערת, תסתמי את הפה, מי יגע בך עם מקל״

הוא צעק זאת לעברה אף על פי שלא היה, לכאורה, שום קשר בין הסיטואציה לבין העלבון, שעסק במיניותה באופן וולגרי.

אבל חוסר קשר זה הוא רק לכאורה, שהרי במערכת החברתית שאנו חיים בה, נוצרו נורמות לגבי עלבונות השמורים לנשים ואלה השמורים לגברים, נורמות שאף על פי שהן נסתרות מן העין, הן בהירות כשמש למי שעושה בהן שימוש כוחני תדיר.

כמה פעמים למשל שמעתם את העלבון "לא הייתי נוגעת בך עם מקל" מפי אישה? ובאיזה הקשר שמעתם זאת?

עכשיו – כמה פעמים שמעתם את המשפט הזה מופנה לאישה/בחורה/ילדה/נערה? ובאיזה הקשר? ומה עם: "תראו אותה – איזו מכוערת, אמא'לה"

שימו לב שפעמים רבות אין בהכרח קשר בין עלבונות אלה לבין הסיטואציה שבה הם נאמרים.

לאחרונה, אורן חזן פתח את פיו נוטף המרגליות ואימץ את כל כוחו כדי להעליב את חברת הכנסת מיכל בירן, וכיצד הוא בחר לעשות זאת? על ידי התייחסות אל המראה החיצוני של אותה חברת כנסת, ששוב – לא היה קשור, לכאורה, לסיטואציה.

"אפילו דילרית לא הייתי נותן לך להיות" הוא אמר לה, לאחר שבירן התייחסה אליו כ"מנהל קזינו". בתגובה, בירן כינתה אותו סרסור, והוא בעקבות זאת הציע לה "למלא טופס עבודה", אבל אז חזר בו ואמר ש"גם ככה אף אחד לא ירצה להסתכל עלייך".

ההתנהגות של אורן חזן נתפסה במקרה במצלמה, אבל הטבעיות שבה משפט זה נפלט מפיו מרמזת כי לא הייתה זאת הפעם הראשונה, וסביר להניח שגם לא האחרונה שהוא נקט בעלבון מעין זה כלפי אישה.

מיד לאחר המקרה שאירע בינו ובין ח"כ בירן, העירה לו חה"כ רחל עזריה וקראה לעברו "שוביניסט". הוא נשמע מופתע לשמע הכינוי הזה: "עכשיו אני שוביניסט?" ענה לה, כאילו לא הציע שניות לפני כן לקולגה שלו "טופס עבודה" לזנות, מיד לפני שהשתמש במעמדו החברתי (כגבר) כדי לפסול את ההיתכנות המקצועית של העניין.

אף אחד לא יסתכל עלייך

הביטוי החזירי "אף אחד לא יסתכל עלייך" מטרתו להשפיל את חברת הכנסת אליה כוונו הדברים, באמצעות החלוקה הברורה: הגבר אמור "לרצות" והאישה אמורה "להירצות", ואם היא אינה יכולה "להירצות" בסיטואציה של סחר מכר, היא שווה כקליפת השום, שהרי בכך אישה נמדדת, גם בכנסת.

אז למען הסר ספק, חזן וכל גבר שמשתמש במראה של אישה/נערה/ילדה כדי להשפיל, להפחיד, לדכא, או להעליב, הוא שוביניסט. משיכה פיזית או חוסר משיכה פיזית בין גבר לאישה תמיד יתקיימו בחברה שלנו, אבל בינתיים, הגברים הם בעיקר אלה שנמצאים במעמד כדי לייצר מצב בו המראה של המין השני הוא רלוונטי לכל דיון בכל עניין.

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

נשים, גברים

ר"ב ירושלמי


במאמר שפורסם לאחרונה ב"הארץ" מאת העיתונאי החרדי ישראל כהן, מבקש העיתונאי ללמדנו על נפלאות החברה החרדית, אשר דווקא הנורמות אשר נראות כביכול "לנו, החילונים" כ"מדירות" (היינו – הפרדה בין המינים), הן הן אלה ש"מגינות" על הנשים. ("תלמדו מאתנו מהו כבוד לנשים", 13.11.17).

לטענת כהן, "בימים שבהם נחשפות עוד ועוד פרשות הטרדה מינית […], הגישה החרדית, המקדשת את ההפרדה בין המינים, נראית בעלת היגיון רב."

זהו משפט משעשע במיוחד מפני שהוא מגיש על מגש כסף אולי את תמצית החברה החרדית – נשף המסיכות. אותו נשף מסיכות מקודש שבתוכו הציבור הזה נתון יומם וליל, בין אם זו מסיכה של "קדושה", "טהרה", "תלמוד תורה" וכמובן מסיכת "ההפרדה", שהרי בנשף זה לא רק מפרידים בין נשים וגברים, אלא אף "מקדשים" זאת לכדי עקרון. שלא לדבר על כך, שכהן מניח שמה שאין מדברים עליו בחברה החרדית, אינו קיים (כלומר, הוא מניח כי התקפות מיניות והטרדות בציבור החרדי הן מעטות יחסית לאלו המתרחשות במגזר החילוני).

להמשיך לקרוא

נשים, גברים ומספרים במוסף הספרות של הארץ – חלק ד

מאת מערכת האתר


כמדי חצי שנה בשנתיים האחרונות, אנו מפרסמים כאן נתונים סטטיסטיים בנוגע לפרסום שירת נשים וגברים במוסף הספרות של הארץ, כפי שהוא מופיע בצורתו המקוונת.

כמו שתראו, מאז הבדיקה הראשונה שהחלה באוגוסט נראה שחל שינוי משמעותי מבחינת ייצוג נומינאלי של נשים.

באוקטובר 2015 נודע כי מר בני ציפר, עורך המוסף מאז 1988, מונה לפסטיבל השירה במטולה – אחד הפסטיבלים היוקרתיים בארץ לשירה. בעקבות הודעה זו פרצו שלל מעשי התנגדויות: משוררים ומשוררות – חלקם ידועים מאוד כמו מאיר ויזלטיר וטל ניצן, שאף יזמה והובילה תנועה זו  – החרימו את הפסטיבל. בטיעוניהם, הם השתמשו בין היתר גם בנתונים שסיפק אתר זה אודות היחס המספרי בין גברים ונשים המפרסמים שירה במוסף.

בעקבות מאמר מיזוגני שכתב ציפר ובו הצדיק אמירות כמו "אל תתנו להן עטים" – בהתייחס לכל הנשים כולן, נפתחה קבוצה בפייסבוק ששמה "אל תתנו להן עטים" במטרה להפנות את תשומת הלב לאפליה המתמשכת של עורך המוסף כלפי נשים.

פוסט באל תתנו להן עטים.png

גם כאן, נתוני אתר זה שימשו אחד המקורות המרכזיים ששימשו את האקטיביסטיות.

זמן לא רב לאחר מכן, במרץ השנה (2016), כתב ציפר כך:

"אמנים, מגתה ועד אייל גולן, מרחפים בתוך שיכרון אוויר הפסגות של העשייה האמנותית, אך מוכרחים גם לחוש באינטנסיביות את הדברים הנחשבים הכי נמוכים ויצריים בחיים, כגון משגלים עם מעריצות צעירות. בלעדי זה לא תהיה יצירה, עם כל הצער שעלול הדבר להסב לצעירות הללו, שחייהן אולי נפגעו."

בכך דומה כי הגדיש ציפר את הסאה טיפה יותר מדי, ועורך העיתון, אלוף בן, החליט להסיר את טורו הקבוע ("ציפרלנד") ולא לפרסמו עוד, אבל זאת רק לאחר לחץ חברתי כבד ביותר. בסך הכל כמדומה, לא התגלה דבר חדש בתפיסותיו של ציפר, רק ההד לדברים הלך והתחזק.

סקירת הנתונים שלפניכם מראה לכאורה על מגמה חיובית בייצוג הנומינאלי של נשים משוררות במוסף הספרות שבעריכת מר ציפר.

%d7%a0%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%92%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%9b%d7%9c%d7%9c%d7%99
אם מסתכלים רק על שירת מקור אפשר לראות כי אף על פי שעדיין המצב אינו יציב, ויש עליות וירידות, ניכר שיפור משמעותי ביותר.  כך למשל, בחודש שעבר, חודש אוקטובר, אנו רואים כי מספר זהה של נשים וגברים פרסמו שירת מקור במוסף – מצב שלא היה כדוגמתו בשנתיים האחרונות.

%d7%a0%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%92%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%a7%d7%95%d7%a8

עוד אפשר לראות בבירור כי סך השירה המקורית (נשים + גברים) המפורסמת במוסף זה הולך ועולה בשנתיים האחרונות.

כך, בחודש אוקטובר 2014 פורסמו 11 שירי מקור – כולם גברים – ובחודש נובמבר פורסמו 10 – שמונה גברים ושתי נשים.
בחודש ספטמבר 2016 פורסמו תשעה שירים , חמישה מאת נשים וארבעה מאת גברים, ואילו באוקטובר פורסמו לא פחות מ-22 שירים, חצי מהם נכתבו על ידי נשים והחצי השני על ידי גברים. זוהי קפיצה עצומה בסך פרסומי שירת המקור, וקפיצה אדירה בייצוג הנשים.

איננו יודעים מה כל זה אומר בהכרח, אבל חשבנו שדווקא השנה, ודווקא לאחר הסערות הפומביות סביב מר ציפר ובחירותיו הספרותיות, כדאי להמשיך בעוד סקירה אחת לפחות, ולראות פעם אחת נוספת את הנתונים המספריים כפי שהם הסתכמו בחודש זה מן השנתיים האחרונות.

%d7%90%d7%97%d7%95%d7%96-%d7%9e%d7%a9%d7%95%d7%a8%d7%a8%d7%aa%d7%9e%d7%9b%d7%9c-%d7%94%d7%a4%d7%a8%d7%a1%d7%95%d7%9e%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%92%d7%9d-%d7%aa%d7%a8%d7%92%d7%95%d7%9d-%d7%95%d7%9e%d7%a7

ככלב משתין בקיר: ירושלים, הנה אני באה!

מאת: בתיה גלילי


שלושה דברים חדשים קרו לי לאחרונה: התחיל הקיץ, ניפחתי את גלגלי האופניים שלי, וכתוצאה ישירה מכך – כפי שאסביר מיד – למדתי לא לפחד ממשתיני הרחוב.

כן, כן, זוהי כבר משימה ידועה שלי – אני למשתינים לא מתכוונת לוותר. נדמה לי שבפעם האחרונה כתבתי על ילדה קטנה שהשתינה ממש בכניסה לחנות הום-סנטר בתלפיות, למרגלות קניון הדר המהודר, והכל בעזרת אמה האדיבה, נועלת העקבים, שהחזיקה את בתה המשתינה בתנוחה מיטיבה מעל למדרכה.

הפעם הדברים היו יותר סטנדרטיים דווקא – בסך הכל ראיתי איש – גבר – משתין בקיר בירושלים, ממש כמו אבותיו, הקדמוניים והדמיוניים, ממש כמו שליש מגברי העיר…

ובכל זאת זה הוציא אותי מדעתי.

לפני כן באותו הבוקר הבנתי גם סוף סוף שהנה התחיל הקיץ, ולכן החלטתי שהגיע הזמן למלא את גלגלי אופניי הנוצצים אוויר חדש וצח מהרי יהודה כדי להקל עליי בנסיעות.

אחרי שהשלמתי את המשימה, שמתי לב שהאופניים כמו נעות מעצמן. הכפלתי ואף שילשתי את מהירותי, עקפתי את הרכבת הקלה, וידעתי שלו הייתי רואה בדיוק עכשיו את שיירת קיסרנו רום המעלה נתניהו – אעקוף אפילו אותו! או לפחות את אחת ממכוניותיו הרבות והשחורות, ואצלצל בפעמון.

וכך, כשלבי מלא ציפיה לבאות וגלגליי נעים ונעים קדימה בדרך אל המקום בו אני עובדת לעתים כמתרגמת ראיתי אותו, את אותו הגבר…

הוא עמד בגבו אל ההולכים והשבים על המדרכה, לא רחוק ממעבר החצייה, אוחז באיברו ומשתין אל הקיר. הפעם הזאת הגבר היה איש לבוש כחרדי, מכנס שחור, מקטורן שחור, חולצה לבנה וצחורה כשלג, ומגבעת שחורה ועגולה כירח.

בעודי מתקרבת במהירות בלתי נתפסת על גלגליי שנופחו רק זה עתה, הרגשתי את כל כוחי עולה ממתניי, לחצתי קלות על הברקס, האטתי את מהירותי ופתאום שמעתי את עצמי צועקת לעברו בכל הכוח:

"זה לא יפה להשתין ברחוב!" ועוד לפני שהספקתי להתאושש שמעתי את עצמי ממשיכה – "זה מגעיל!"

לא ידעתי מאיפה זה בא לי, אבל נדמה לי שאהבתי את ההרגשה.

הגבר המשתין הניע את ראשו לאחור בחוסר בטחון רגעי, ולרגע אפשר היה לדמיין שאולי זה מזיז לו במשהו. כמה גברים הסתכלו עליי בבעתה, ולעצמי ציינתי כי אחד מהם הניע ראשו בחיוב!

ישר קפצה בתיה האלטר-אגו שלי על המציאה וצעקה גם אל הגבר המהנהן: "נכון?!" (האלטר-אגו שלי דורשת חיזוקים כנראה, על אף בטחונה העצמי המתריס) – והנה זה פלא – הגבר המשיך להנהן ולהסכים אתי בהתלהבות יחסית, ונראה שהוא אינו מתפלא כלל על הבחורה הצועקת על אופניים.

מכך למדתי כמה דברים שיכולים להיות מועילים לקיץ ארוך: 1. כדאי לנפח את גלגלי האופניים. זה מקל משמעותית על הנסיעה העירונית, ומפחית את אגלי הזיעה. 2. הרבה דברים יכולים להתרחש בכשישים שניות של רכיבה על אופניים בשטח עירוני. 3. יש גברים שרוצים שנשים על אופניים יצעקו במקומם על חבריהם המשתינים בקיר, וגם: 4. מבצע להחזרת השליטה על ריחות העיר ועל קירותיה המחוללים הוא דבר אפשרי! אני ממליצה לכל איש ואישה אשר דם בלבם, לקפוץ על זוג אופניים בדרכם אל העבודה, ועל הדרך להרביץ תורה במשתינים. כך לפחות, הבריזה המעטה שמגיעה לעתים מן ההרים לא תמיד תישא עמה את ריחות הגוף המוכרים והבלתי רצויים של גברים עלומים שאוהבים להיצמד אל קירות.

נשים, גברים ומספרים – סקירה כמותית מדור שירה המקוון של הארץ 2016

מערכת אשפתון


שוב הגיע פסח ואיתו הסקירה הדו-שנתית שלנו, המתמקדת במדור השירה המקוון של הארץ.

עיקרה של הסקירה: כמה משוררים לעומת כמה משוררות מתפרסמים במדור?

זוהי הפעם השלישית שאשפתון מפרסם סקירה שכזו.

הסקירה הראשונה (שנפרשה על פני כחצי שנה, 21.9.14 – 9.4.15)  לימדה כי 13% בלבד מכלל השירה שפורסמה במדור נכתבה על ידי נשים (בסך הכל פורסמו בתקופה זו 84 שירים, 73 על ידי גברים ו-11 על ידי נשים).

הסקירה השנייה (שנפרשה אף היא על פני כחצי שנה, 14.4.15 – 29.10.15) הראתה עליה קלה בייצוג הנשים המשוררות, כאשר 14.4% מכלל השירה במדור נכתבה על ידי נשים (מתוך 90 שירים, 77 נכתבו על ידי גברים ו-13 על ידי נשים).

סקירתנו הפעם מביאה עליה נוספת, משמעותית הרבה יותר, במניין הנשים היחסי.

להמשיך לקרוא

שתי תמיהות על ירושלים ואופניים

מאת: בתיה גלילי 


1.

אני אוהבת לרכוב על אופניים. אפילו בירושלים אני אוהבת לרכוב על אופניים. אני רוכבת לעבודה, אני רוכבת לקניות, סתם לטייל, או לנשום קצת אוויר מהיר בעמק המצלבה ומסביב.

אופניים, כמו אוטובוס, הם גם זרז מחשבות יעיל במיוחד. תמיד אני מוצאת את עצמי חושבת על גלגלים, בתנועה, מכאן לשם. וכך קרה שבעודי נוסעת באחת מנסיעותיי הרגילות, חלפתי על פני ביתו של נשיאינו החביב ראובן ריבלין, ותמיהה משונה התגנבה אל מוחי הפנוי. והיא:

איך זה שלריבלין אין אופניים?

להמשיך לקרוא

על יום האישה וחסרונותיו

עדי תשרי

תמיד שנאתי את יום האישה ולא הבנתי למה. התרבות המערבית מקדישה יום להעצמה נשית, האין זה דבר חיובי? מחזק? מעורר השראה אפילו?

ובכן לא. בשנת 2016 יום האישה לא מרגיש מעצים כלל: בדיוק להיפך, הוא מרגיש כמו הנצחה של כלל הסיבות שבגללן אנו מציינים יום כזה מלכתחילה.

יום האישה הבינלאומי מצוין ב-8 במרץ בכל שנה.‏ מוקד החגיגות נע באופן מסורתי בין ציון כללי של כבוד ואהבה כלפי נשים לבין ציון ההישגים הכלכליים, הפוליטיים והחברתיים של נשים. עם זאת, על אף הרקע וכוונתו המוצהרת של יום זה לקידום שוויון בין המינים (וראו סיכום היסטורי קצר כאן), דומה כי כיום מתמקד יום זה בצדדיו המסחריים בעיקר – עוד סיבה למסיבה ברשתות החברתיות, מבצעים בקניונים ומפגשים "נשיים" יזומים אחרים.

להמשיך לקרוא