שתי תמיהות על ירושלים ואופניים

מאת: בתיה גלילי 


1.

אני אוהבת לרכוב על אופניים. אפילו בירושלים אני אוהבת לרכוב על אופניים. אני רוכבת לעבודה, אני רוכבת לקניות, סתם לטייל, או לנשום קצת אוויר מהיר בעמק המצלבה ומסביב.

אופניים, כמו אוטובוס, הם גם זרז מחשבות יעיל במיוחד. תמיד אני מוצאת את עצמי חושבת על גלגלים, בתנועה, מכאן לשם. וכך קרה שבעודי נוסעת באחת מנסיעותיי הרגילות, חלפתי על פני ביתו של נשיאינו החביב ראובן ריבלין, ותמיהה משונה התגנבה אל מוחי הפנוי. והיא:

איך זה שלריבלין אין אופניים?

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

על יום האישה וחסרונותיו

עדי תשרי

תמיד שנאתי את יום האישה ולא הבנתי למה. התרבות המערבית מקדישה יום להעצמה נשית, האין זה דבר חיובי? מחזק? מעורר השראה אפילו?

ובכן לא. בשנת 2016 יום האישה לא מרגיש מעצים כלל: בדיוק להיפך, הוא מרגיש כמו הנצחה של כלל הסיבות שבגללן אנו מציינים יום כזה מלכתחילה.

יום האישה הבינלאומי מצוין ב-8 במרץ בכל שנה.‏ מוקד החגיגות נע באופן מסורתי בין ציון כללי של כבוד ואהבה כלפי נשים לבין ציון ההישגים הכלכליים, הפוליטיים והחברתיים של נשים. עם זאת, על אף הרקע וכוונתו המוצהרת של יום זה לקידום שוויון בין המינים (וראו סיכום היסטורי קצר כאן), דומה כי כיום מתמקד יום זה בצדדיו המסחריים בעיקר – עוד סיבה למסיבה ברשתות החברתיות, מבצעים בקניונים ומפגשים "נשיים" יזומים אחרים.

להמשיך לקרוא

כל הדגל והזבל

נדב נוימן


הלילה, בשעת דמדומיו של השכל, חלפו במוחי מחשבות-שיחות עם עצמי: "אני איש, ואתם אנשים, מי אתם שתגידו לי מה לעשות? למה, לעזאזל, עלי להקשיב לכם? כיצד ייתכן שמכיוון שנולדתי לחברה שמתובנתת בצורה הזו, עלי להכפיף את עצמי לחוקים שפוגעים בי בתור אדם, בתור בעל חיים. הרי זה לא יעלה על הדעת! חישבו על זה – וכבר המחשבה מתפוגגת". ואכן התפוגגה המחשבה, והתעוררתי לממלכת היום הביורוקרטית שמסננת החוצה מחשבות אוויליות וברורות מאליהן כל כך. התעורר בן אדם, היה קוהרנטי, היה מתוחכם, מחשבות מעין אלה הן ברורות ואינן מעניינות, הן שייכות לאנרכיית הלילה.

הכנתי קפה, התיישבתי מול המחשב כהרגלי, והתחלתי לקצוץ משפטים ומחשבות באופן מהוגן. את הרומנטיקה של נדב-תהיה-מה-שאתה-חושב הותרתי בצד שתימס בשמש מזמן. היום אני אדם פרקטי. בכל זאת, ביקשתי מעט הומור לשעת בוקר זו, ולכן צפיתי שוב בראיון של נטלי כהן וקסברג אצל לונדון-וקירשנבאום-ללא-קירשנבאום. אכן, כהן וקסברג היא אדם חריף ביותר, מצחיק ומזעזע בצורה אנושית ונהדרת. ברם, היא איננה אמנית טובה. לא משנה עד כמה איציק לאור ישתפך בשלל קריאות פוסט-מודרניסטיות על ה"אי-אפשרות-לומר-משהו-ועל-כן-יש-לומר-אותו-בצורה-הברורה-
ביותר-שהיא-איננה-ברורה-כלל-ועיקר-מכיוון-שהאמירה-מסורסת-עוד-לפני-שהיא-נאמרה-בצורה-
הבלתי-ברורה", אין שום דבר מעניין מבחינה אמנותית במה שהיא עושה. זו קלישאה שגם בעידן שלנו לא עוברת.

לפני חודש דרשה קומיסרית התרבות מירי רגב "הבהרה" מאורי קצנשטיין לפשר הצבת צלב קרס באחת מעבודותיו בתערוכה שלו שמוצגת במוזיאון תל אביב. התערוכה והעבודות שבה היו מתוחכמות, מלאות פרטים וגם, ובכן, זה היה במוזיאון תל אביב. לכן זכה קצנשטיין רק לשיחה ידידותית מהקומיסרית הטובה. עולה השאלה – לו היה מציב קצנשטיין צלב קרס ברחוב, מצלם אותו ומעלה את זה ליו-טיוב, האם היה גם אז זוכה ליחס שבו זוכה כהן וקסברג? התשובה היא: לא.

להמשיך לקרוא

תמונות משישי ישראלי

מערכת אשפתון

גירסה של הדברים הבאים פורסמה גם באתר מאקו -תרבות


לאחרונה שב במלוא עוזו הקמפיין שמחזיק בשם הפומפוזי "שישי ישראלי".

הוא מכוון בדיוק לבטן הרכה של הבורגנות, של תפיסותיו הנצחיות של המעמד הבינוני: "המהוגנות" המדומיינת, שהיא כמובן שם נמלץ ל: "שמרנות", שהיא עוד שם נמלץ לניוון, הכולל בתוכו פנינים חברתיות כמו שוביניזם, דתיוּת להמונים, זהות להמונים, פשטנות להמונים – ובאופן כללי כל דבר שיעזור לך להרגיש טוב עם עצמך בדיוק כפי שאתה, עם תוספת איזו"קהילתיות".

אז מה רואות עינינו בזמן האחרון:

מודעות בכבישים המרכזיים בתל אביב (אני עצמי ראיתי את המודעות הללו רק באזור המרכז, וזה דבר מעניין כשלעצמו), מודעות וירטואליות בפייסבוק במימון נכבד ועוד.

ומה רואים במודעות?

את זה למשל:

להמשיך לקרוא

נשים, גברים ומספרים במוסף תרבות וספרות של הארץ: פרק ב

מערכת אשפתון


לפני כחצי שנה בדקנו את מספר הנשים לעומת מספר הגברים אשר שיריהם פורסמו במדור המקוון של ספרות ותרבות של עיתון הארץ בעריכת בני ציפר (ראו כאן).

בזמנו מצאנו כי במהלך כחצי שנה, תקופה שבה פורסמו 84 שירים (מקור ותרגום), 73 שירים נכתבו על ידי גברים, ו-11 בלבד על ידי נשים.

כלומר: כ- 13% בלבד מכלל השירים שפורסמו נכתבו על ידי נשים לעומת כ-87% גברים.

הפעם הרחבנו מעט את הבדיקה וכללנו 90 שירים שפורסמו:

גם הפעם, הבדיקה כללה את פרסומי מדור השירה המקוון בלבד. השיר המוקדם ביותר שנכלל בבדיקתנו הוא מה-14.4.15  והמאוחר ביותר הוא מה-29.10.15 (קצת למעלה מחצי שנה).

גם הפעם, הבדיקה נערכה אך ורק על סמך הדברים שהתפרסמו במדור השירה המקוון. לא נעשתה בדיקה בעיתון המודפס בתקופה זו. כן, לא נבדק כמה נשים פרסמו במוסף בכלל, אלא כמה נשים פרסמו שירה משלהן במקום שיוחד לכך במוסף הספרות.

***

ואלו הם ממצאינו:

מתוך 90 שירים שפורסמו (מקור ותרגום) 13 היו של נשים ו-77 של גברים.

כלומר 14.4% נשים לעומת 85.6% גברים. ככה זה נראה אם בונים מזה מגדלים:

אינפוגראפיקה מהסרטים - ספרות ותרבות נשים וגברים 2015

אמנם, לפי נתונים אלה חל שינוי לטובה ביחס השירים המפורסמים שנכתבו על ידי נשים.

בקצב הזה בעוד 20 שנה תוכלנה אולי הנשים המשוררות לראות גם את עצמן במוסף הספרותי החשוב במדינה במידה שתהיה סבירה ביחס למקומן היחסי באוכלוסיה.

***

עוד נתונים מעניינים:

גם הפעם, רוב רובה של השירה המתורגמת תורגמה על ידי גברים.

שתי המשוררות היחידות ששירתן תורגמה לעברית תורגמו על ידי נשים.

רוב הנשים שפרסמו שירה עברית מקורית הן נשים המוכרות מאוד לקהל הקוראים הישראלי ( חלק מהשמות חזרו גם בבדיקה זו: אגי משעול, נורית זרחי, אנה הרמן, נוית בראל).

לאור אלה, עדיין נראה כי במוסף זה לא תימצא בקלות במה למשוררות צעירות וישראליות.

***

נקודה לעתיד

לאחרונה נודע על מינויו של עורך מוסף התרבות והספרות של הארץ, מר ציפר, להיות מנהלו האמנותי של פסטיבל מטולה, שהוא אחד הפסטיבלים החשובים בישראל לשירה.

האם נראה נטיות עריכתיות דומות גם שם?

לקראת כניסתו לתפקיד פורסמו קווי מתאר לתכניותיו של ציפר:

הייתי רוצה שכותרתו של פסטיבל המשוררים במטולה תהיה השנה 'זכות הצעקה' ושיושם בו דגש על כל אותם משוררים מעונים ומודרים, פיסית, רגשית ונפשית, מן הפריפריה ומן המרכז, שלא הוקצה להם מקום ראוי בקאנון ושצריכים לצעוק כדי שקולם יישמע: בכלל זה נארח ערב למשוררי קבוצת "ערס פואטיקה", ובהם רועי חסן ושלומי חתוכה. נערוך מחווה למשורר יחזקאל קדמי, החי זה שישים שנה כהומלס בירושלים וכותב פואמות מרטיטות נפש הידועות רק למעטים. אני פועל כדי להביא לפסטיבל משורר מן העדה היזידית שנמלט לא מכבר מאימת דאע"ש. נקדיש ערב לשירה ערבית, לשירה להט"בית. נייחד מקום לשירה מיסטית של שלוש הדתות, ולא ייפקד מקומה של שירת הילדים.

האם מקרי הוא שציפר מציין כאן רק משוררים זכרים?  אולי.
נחיה ונראה.


כאן תוכלו למצוא את פירוט המפרסמים והמפרסמות המלא (גברים מסומנים בוורוד ונשים בכחול):

פירוט נשים גברים הארץ 2015

נשים, גברים ומספרים במוסף תרבות וספרות המקוון של 'הארץ'- סקירה כמותית

חבר אשפתון הוותיק, סנדריל יעקובי, הציע בישיבת המערכת האחרונה כי כדאי לבדוק תופעה משונה שבה נתקל: תופעת מיעוט הנשים ששירתן המקורית מתפרסמת במוסף הספרותי של עיתון 'הארץ', בעריכת בני ציפר. לכן החלטנו כי טוב יהיה לִמְנות את הנשים שפרסמו שירה מקורית משלהן בחודשים האחרונים במוסף המקוון, ובכך לתת מענה לסקרנותו של סנדריל, שעוררה גם את סקרנותנו.

יהיו כאלה שיאמרו כי זהו נסיון פחדני לתפוס את המוסף על דברים טפלים וקטנים.

היכן ביקורת השירה עצמה? מה עם התייחסות תוכנית? רק פורמליזם משנה היום לאנשים. כמה מזרחים, כמה נשים כמה גברים, כמה ערבים.

ואכן, אפשר להודות כי זהו נסיון לתפוס את המדור על פורמליזם. שהרי ברור כי משמעותו של פורמליזם זה רחבה הרבה יותר מפורמליזם גרידא.

אפשר אפילו להודות כי זהו נסיון פחדני, משום שאין פשוט מהצלחתו של נסיון זה.

 black line 21

כמה נתונים

הבדיקה כללה את פרסומי מדור השירה המקוון בלבד בין התאריכים 21.9.14 — 9.4.15, כלומר, כחצי שנה.

הבדיקה נערכה אך ורק על סמך הדברים שהתפרסמו במדור השירה המקוון. לא נעשתה בדיקה של המפורסם בעיתון המודפס בתקופה זו (רשלנות טיפוסית לאשפתון).

לא נבדק כמה נשים פרסמו במוסף בכלל, אלא כמה נשים פרסמו שירה משלהן במקום שיוחד לכך במוסף הספרות.

והנה תוצאותינו:

מאז ה-21.9.14 , פורסמו במדור המקוון 84 שירים – שירה מקורית ושירה מתורגמת.

מתוכם 73 שירים נכתבו על ידי גברים, ו-11 על ידי נשים.

ככה זה נראה אם אופים מזה עוגה:

עוגה מעודכנת נשים גברים הארץ

להמשיך לקרוא

"העם אוהב אותו"

רונה ברנס

"משהו חייב להשתנות. זה לא יכול להישאר כך." אמרו אנשים שהכרתי במהלך יום הבחירות.

לא ידעתי בדיוק למה התכוונו. גם הם לא ידעו.

אבל אחרי שש שנים של נתניהו בשלטון, ועוד שלוש שנים בשנות התשעים, כלומר אחרי תשע שנות שלטון- הבינו רבים שבנימין נתניהו צריך לקחת פסק זמן מאיתנו. אנחנו צריכים קצת לנשום.

נו. רבים, אבל לא רבים מספיק.

כן. ביבי נתניהו לא וויתר והדהיר אותנו מיוזעים וכואבים עד שהגענו אל האורווה, אמנם בזמן שיא (30 מנדטים), אבל מותשים ומדוכאים כל כך ממכות השוט, שלא רצינו כבר לאכול דבר.

ביבי המסית, המדיח, וה-"לא מתנצל" הוא ההיפך ממנהיג אחראי.

הוא ההיפך ממה שאנחנו צריכים, גם בלי לרצות. לא צריך להחליף את העם, צריך להחליף את הביבי. גם אחרי הבחירות, ועל אף התוצאות, עדיין – צריך להחליף את ביבי. לו הייתה לו טיפת הגינות, הוא היה יודע זאת בעצמו.

להמשיך לקרוא