בין נחל דוד לירושלים

בתיה גלילי מדווחת מהדרכים


 

ברדיו התנגנו מנגינות תכניות הבוקר.

כשהתחילו השדרנים לדבר, ואחרי ברכות בוקר חפוזות, הבנו משהו כזה: ראש הממשלה בנימין נתניהו ביטל את ההסכם עם האו"ם, שאמור היה להסדיר סוף סוף את סוגיית מבקשי המקלט והמהגרים מאפריקה. לפי ההסכם כ-16,000 בני אדם אמורים היו למצוא את מקומם דרך האו"ם, במדינה מערבית כלשהי, וכ-16,000 בני אדם נוספים אמורים היו להיקלט בישראל, כתושבים, עם זכויות.

רק יום קודם לכן, כשראש הממשלה הודיע על תכניתו להסדרת מעמד חלק מהפליטים והמהגרים ומציאת פתרון לאחרים, לא ידענו את נפשנו מרוב תדהמה. "הלחץ הציבורי הצליח!" קראתי בקול.

לא האמנתי למה שאני רואה בכותרות, ואמנם – התברר כי המחזה היה טוב מכדי להיות מציאות. כמה חבל. לרגעים ספורים הרגשתי אפילו גאווה לאומית. חג הפסח, חג החירות, ובשורת החירות שמסירה את רוע הגזירה המוחלטת נדמתה מוגשת לנו כמתנה.

השמחה הייתה מוקדמת ומוגזמת. זאת כבר מבינים כולם.

***

כששמענו את שידורי הרדיו בבוקר, עם כל פתפותי הביצים הרגילים של הפוליטיקאים, ועם פטפוטי המוח הרגילים של הפרשנים היינו בדרכנו מירושלים לנחל דוד, הנמצא בתוך שמורת הטבע "עין גדי".

ממנו התכוונו לטפס כל הדרך ב"מעלה הציץ", אל מה שמכונה "מצפה עין גדי", ולהגיע לבסוף אל נחל ערוגות, בצד השני של השמורה. ואכן כך עשינו.
להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

בניגוד לדברי נתניהו, רוב הסיכויים שיוגש נגדו כתב אישום

לפני מספר ימים, נשא ראש הממשלה, בנימין נתניהו, נאום בכנס פעילי ליכוד בכפר המכביה, וכהרגלו, השתלח בתקשורת ("פייק ניוז"), בהפגנות ("המאורגנות על ידי הקרן החדשה לישראל" – טענה שקרית) ולבסוף הצהיר שאין מה לדאוג, והוא לא מתכוון לזוז מכסאו בקרוב שהרי "לא יהיה כלום, כי אין כלום". הקהל יצא מגדרו. בנוסף לכל אלה, טען נתניהו כי "רוב רובן של המלצות המשטרה… למעלה מ-60% נגמרות בלא כלום", והוסיף חטא על פשע כששילהב את קהלו במילים: "אז יהיו המלצות? אז מה?"

חלק מדברי נתניהו בכפר המכביה (מתוך עמוד הפייסבוק שלו):

בעקבות הנאום, רבים מהפרשנים דיברו על הזילות במשטרה שעודד ראש הממשלה בנאומו, ועל הזלזול בעבודתה, שהשתמע מדבריו. אחרים דיברו על כך שגם אם יוחלט שלא יהיה כתב אישום הרי שעדיין צל כבד מרחף מעל ראש הממשלה. בנוסף לאלה, ראש הממשלה גם הירבה באי דיוקים, למשל בטענתו כי המשטרה המליצה להגיש כתב אישום נגד חה"כ (בזמנו) ראובן ריבלין (הנשיא הנוכחי) בפרשות שחיתות, בעוד שלמעשה המשטרה המליצה שלא להגיש כתב אישום כזה.

אבל עזבו את כל זה, האמת היא שהכשל בדברי ראש הממשלה הוא בסיסי אף יותר. שכן, בניגוד לדברי נתניהו, רוב הסיכויים שדווקא כן יוגש נגדו לפחות כתב אישום אחד.

מדובר בחשבון פשוט:

ראש הממשלה נחקר היום בשתי חקירות, פרשת 1,000 ("פרשת המתנות") ופרשת 2,000 ("פרשת 'ידיעות אחרונות' " או "פרשת נוני-ביבי"). פרטים על החקירות ראו למטה.

בהסתמך על דברי נתניהו, נניח ש-60% מהמלצות המשטרה אינן מבשילות לכדי כתב אישום. לכן, הסיכוי שלא יוגש כתב אישום באף אחת מן החקירות הוא 36% = 60%*60%, כלומר הסיכוי שאכן כן יוגש לפחות כתב אישום אחד הוא כ-64%, ולא 40% כפי שהשתמע מנאומו של ראש הממשלה (אף על פי שגם סיכויים אלה אינם נמוכים).

עד כאן הסתמכנו על הנתונים שאמר נתניהו בנאומו.

אלא שמה שלא צויין בנאום הוא שמצב הדברים בכל הנוגע לחקירות אישי ציבור בכירים, שונה מאוד ממצב הדברים "הכללי".

בגלל רגישות הנושא, המשטרה מתייחסת לחקירות של בכירים ברשויות המדינה (או מה שהיא מכנה "אישי ציבור בכירים") ברצינות רבה. יש נוהל מיוחד לחקירות אלה. התוצאה של זהירות זו היא, שבניגוד לדברי ראש הממשלה ולפי דברי אנשי משטרה, רוב המלצות המשטרה ב"תיקי בכירים" דווקא כן מבשילות לכתב אישום.

לשם הנוחות, נניח שלא "רוב" ההמלצות אלא רק חצי, כלומר 50%, מבשילות לכתב אישום. מה הסיכוי של נתניהו לצאת מהעסק הזה בלא פגע?

נחזור לחשבון הפשוט:

הסיכוי שלא יוגש אף כתב אישום (בשתי החקירות) הוא: 25% = 50%*50%, כלומר 25% אחוז בלבד שלא יוגש כתב אישום נגד נתניהו.

לכן, יש 75% סיכוי שכן יוגש כתב אישום בלפחות אחת מהחקירות נגד ראש הממשלה.

*****


ברקע הדברים – חקירות נתניהו:

נתניהו נחקר היום בשתי חקירות שבהן הוא חשוד: פרשה אחת מתקראת תיק 1,000 ופרשה שנייה מתקראת תיק 2,000. תיק 1,000 הוא הכינוי ל"פרשת המתנות", שבמסגרתה נחשד נתניהו בקבלת מתנות מעבר למה שמתיר החוק, במה שמצטייר (על בסיס המפורסם בתקשורת) כשיטה. המיליונרים ארנון מילצ'ן וג'יימס פאקר, למשל, חשודים באספקת מתנות וצ'ופרים שונים למשפחת נתניהו בקביעות.

תיק 2,000 הוא החקירה סביב השיחות הידועות לשמצה שהתקיימו בין נתניהו ונוני מוזס, בעלי "ידיעות אחרונות". בשיחות שהוקלטו, השניים נשמעים משוחחים על סיקור רצוי בעיתון עבור ראש הממשלה, כחלק ממשא ומתן כללי בין עורך העיתון לראש הממשלה.

נתניהו אינו אחד החשודים בתיק 3,000, הידוע גם כ"פרשת הצוללות", אבל מקורבו – עוה"ד דוד שמרון (שהוא גם קרוב משפחתו) – דווקא כן חשוד. לפי המגנים על נתניהו, "הוא לא ידע". אנחנו משיבים – אם זה מסריח, לא בא לנו לתת בזה ביס.



מאת: מערכת אשפתון

 

שכחו להיות בני אדם

רונה ברנס


אנשים רבים בישראל מרגישים שהם במתקפה כמעט יומיומית. בכל בוקר מגלים כותרת נוראה אחרת בעיתון, ובדרך כלל יש כמה כאלה ביום אחד. המכנה המשותף של כולן הוא מה שנראה כתקיפה מתוזמרת על שלטון החוק, על הדמוקרטיה (שהיא תמיד רעועה), על האמונה באדם, ועל החיים האזרחיים במדינת ישראל. מדי פעם רואים גם את תוצאות התקיפות הללו, דרך התערערות החיים המוסריים של חלק מהאזרחים, ושינויים מפליגים בערכים הבסיסיים שפעם היו משותפים לרוב בני החברה הישראלית.

יום אחד כתוב שחברי הקואליציה מקדמים הצעת חוק לפיה פלסטינים יידרשו לשלם אגרה הגבוהה פי שלוש כדי לעתור לבג"ץ (חוק מפלה ואנטי-דמוקרטי במובהק), יום אחר כתוב שראש הממשלה יר"ה חותם על מכתב הקורא לנשיא ריבלין להעניק חנינה לחייל הרוצח אלאור אזריה, יום אחר אנו קוראים על הגירוש המסתמן של פליטים אפריקאים לרואנדה בתמורה לתשלום של 5000 דולר לראש לממשלת רואנדה, הידועה בעולם כמושחתת וככזו שמפירה זכויות אדם באופן קבוע, ובו בזמן שמקודמת הצעת חוק שתאפשר הקמת יישובים ליהודים בלבד.

שמחה וששון.

מדינת ישראל היא מדינה שהוקמה על ידי פליטים יהודים שמצאו את העוז להתחיל במלאכה, והיה להם המזל ההיסטורי גם לסיימה. הם הקימו מדינה, ובהרבה מובנים החזירו את הכבוד האבוד לעם היהודי. מה שנשכח מאיתנו בתהליך החזרת הכבוד העצמי הזה (שהוא כמובן פיקציה אנושית, אנושית מדי) –  הוא חמלה, ורגשי סולידריות בסיסית עם אנשים מדוכאים אחרים.

לעם היהודי יש היסטוריה ייחודית, אבל הסבל אינו ייחודי לעם היהודי. עתה משלעם היהודי יש מדינה, היה מקום לקוות כי היהודים, יותר מכולם, יהיו זהירים בכבוד האדם, יהיו זהירים בסולידריות עם "האחר", ויקדמו כמה שיותר חיי שלום , מתוך כבוד לכלל בני האדם.

אבל ככל שהזמן עובר כך עולה הזחיחות של השולטים בעם היהודי בישראל, כך הם משתכרים יותר ויותר מן הכוח המצוי ברשותם, וכך הם מתעמרים יותר ויותר במי שהם יכולים – כי הם הריבון, ומי שלא מיישר איתם קו – הוא בוגד.

המבט של הישראלים נכנס יותר ויותר פנימה. אנו מסתכלים יותר ויותר אל תוך עצמנו, במקום החוצה ופנימה גם יחד. אנו מעסיקים את עצמנו לאין-ערוך יותר במצבם של היהודים החרדים מאשר במצבם של הערבים, שהם אזרחי המדינה, ואחינו למדינה הזאת, בדיוק כמו החרדים. אנו נחלצים לעזרת אוכלוסיה מתבדלת אחת יותר מלאחרת רק משום שזו יהודית וזו איננה יהודית (ואף גרוע מזאת – ערבית, היינו אוכלוסיה שמיוחסת לאויבי ישראל הנוכחיים, כביכול).

ישראל מקדישה הרבה יותר זמן ומשאבים לעוני של החרדים מאשר לעוני אצל הערבים, הרבה יותר למאבק על חזון החינוך אצלם מאשר אצל הערבים.

אנו מקדישים הרבה יותר זמן ומשאבים לתכניות על יהדות, על הדת היהודית, על התפילות היהודיות ובכלל – תכניות העוסקות ביידישקייט מהזן הסנטימנטלי ביותר, מאשר לתכניות שעוסקות, למשל, במהפיכה המחשבתית של הנאורות שהביאה אותנו עד הלום, בדמוקרטיה, במהפיכות של המאה ה-18, ה-19 וה-20, ועל מה זה אומר להיות אדם בעולם.

להמשיך לקרוא

כיכר פריז נגד השחיתות השלטונית

בתיה גלילי מדווחת מהדרכים


"מה זה כל הצעקות האלה, אבא?"

"סתם, אנשים צועקים סתם, מפגינים סתם."

כך קיבלה אותי כיכר פריז בירושלים  במוצ"ש (10.12.17) כשהתקרבתי אליה בהליכה מרחוב רמב"ם, מעט אחרי תחילת ההתרחשות.

אבל האנשים הצועקים לא צעקו סתם, אלא כי הרגישו שעובדים עליהם ושנמאס עליהם, שיש יותר מדי הילה של עולם תחתון בכנסת ושנמאס להם, ושהם לא מוכנים שחבורת אנשים שמכרה את נשמתם לאלוהי הממון והכוח ימשיכו לקבל החלטות יומיומיות שמשפיעות על החיים שלהם ושל ילדיהם.

במקומות אחרים כבר שמו לב לפרופיל יוצא הדופן של המפגינים בהפגנות מהסוג הזה נגד השחיתות השלטונית בישראל, וציינו את העובדה שבינתיים, לא מהפכנים צעירים ונרגשים רואים בהמוניהם בהפגנות אלה (לפחות אלה שבמרכז הארץ), אלא דווקא הרבה מהבורגנות הנינוחה בדרך כלל. אבל בירושלים, כמו בירושלים, הכל מעט אחר.

להמשיך לקרוא

סמל, מציאות וכל העומד בדרכנו אל חיים טובים יותר

ארבע הערות קצרות 

מאת רונה ברנס


1.

ראש ממשלת ישראל, מר בנימין נתניהו, הציג לאחרונה אבולוציה מסויימת במחשבתו, כאשר דיבר בישיבת "מרכז הרב" בנאום מצולם, שאת חלקו העלה לפייסבוק:

בנאום אמר נתניהו כי "אין קיום לעם היהודי בלי מדינת ישראל בארץ ישראל." והוסיף – "על זה אני מופקד כראש הממשלה, בעזרת השם ובעזרתכם. אני לא שוכח את זה אפילו לשבריר של שנייה."

בכך ממשיך נתניהו מסורת מלכים ארוכה, אשר טענו כי תוקף מלכותם ניתן מכוח האל, שהוא זה שמשח אותם לתפקידם הנאצל, הובלת העם.

לא כוח הזרוע, לא מניפולציות, לא מזל או כשרון בין-אישי ואסטרטגי – לא כל אלה. זהו כוח האל שהניח בראשינו את מנהיגינו, נתניהו ירום הודו. ואמרו אמן, או לפחות – תנו בלייק.

ושימו לב כי נתניהו מכתיר את עצמו מכוח האל לא רק כמלך על ישראל – המדינה גופא, כי אם על ישראל, העם על כל תפוצותיו. שהרי אין קיום לעם היהודי בלי מדינת ישראל – ועל זה (כלומר על הנהגת סלע קיומו של העם היהודי כולו) הוא מופקד, כאמור, "בעזרת השם ובעזרתכם."

bibi-merkaz-harav.png

צילום מסך

2.

עוד בעניין הפייסבוק: הפייסבוק הוא דבר טיפשי מאוד.

משתמשים בו ככל שמתלוננים עליו, ומשתוקקים אליו ככל ששונאים אותו. התרופה הברורה עבורי להיפטר מן העיסוק במה שאומרים אנשים אחרים ברשת החברתית, היא עבודה על מסך גדול בחדר שאני קוראת לו "סטודיו".

אולי גם אתם תסכימו איתי כי הרבה דברים נראים טיפשים מאוד כשהם מרוחים על מסך גדול. במצב דברים זה, עדיף לפתוח דף ריק במעבד התמלילים ולהתחיל לכתוב.

3.

אגב כתיבה ודברים אחרים שעשויים להציל מטימטום מנוון:

אם אתם יכולים, כדאי ללכת להפגנה היום בתל אביב, ולהזכיר לעצמכם ולאזרחי המדינה כי החתירה להסכם עם הפלסטינים היא הדרך היחידה להמשיך לחיות כאן, והדרך היחידה למנוע את המשך צניחתנו המוסרית פנימה.

הפגנה היא איננה פתרון, אבל היא חלק חשוב במארג החיים שלנו כאן בארץ. לכו להפגנה, קראו וכתבו מאמרים, דברו עם חברים על פוליטיקה ועל דרכים לא להיות מטומטמים, ואולי בסוף נביא את השלום.

4.

בכל זאת, שמלתה של מירי רגב:

שמלתה מביעה את ההתבהמות הטוטאלית, האורגזמה המוחלטת עד כדי שיבוש הדעת, החוש, והאנושיות, נוכח הסמל שקם והיה למציאות, הלא הוא הר הבית בירושלים.

השמלה של רגב ביקשה ל"סמל" את השמחה הלאומית האקסטטית המפומפמת לנו, אזרחי ישראל, דרך תקציבי עתק של מליוני שקלים. הדרך שנבחרה כדי לעשות זאת הייתה באמצעות התמונה הפלקטית ביותר בנמצא של עיר הבירה שלנו, זו הכוללת את הנוף עם כיפת הזהב המוסלמית, שקמה כמובן על חורבות מקומו ההיסטורי והאגדי של בית המקדש. אפשר היה לצפות, לאור כל הכסף העומד לרשותה, ליותר מזה.

אנחנו רוצים להזכיר כי ירושלים אינה עיר שמחה. היא העיר הענייה ביותר בישראל, הערבים בה מושפלים בכל מיני דרכים, על בסיס יומיומי, והכוחנות החרדית והדתית זוכה תדיר לתמיכת הממסד על חשבון התרבות ההומאנית, ואין זה משנה כלל כמה פסטיבלים יציג בפנינו לראווה אדון ראש העיר. התרפסותו של ניר ברקת אל מול כוחניות הממסד הדתי האנטי-דמוקרטי והאנטי-מערבי וחוסר נכונותו לחיזוק המעמד החילוני בירושלים ברורה מאוד. גם אנחנו אוהבים את ירושלים – והנה זה פלא, אף גרים בה, אבל לא נוכל להיות שותפים לשמחה הלאומנית, נוטפת הזחיחות והשכרון, שאליה מנסים לדחוף אותנו כמעט כל מנגנוני הכוח של המדינה.

לפני חג השבועות זוהי הזדמנות טובה לומר: דרוש תיקון, ואחרי חמישים שנים, בלי ספק הגיעה השעה.

מעוכבים ערבים ירושלים מאי 2017 .jpg

מחזה שגרתי בשוק מחנה יהודה בירושלים: שלוש שוטרות מג"ב מעכבות ערבים פלסטינים לבדיקה. מאי, 2017 (צילום: ר"ב)

רכבת חמישים שנים ירושלים .jpg

רכבת ההפתעות – החוגגת 50 שנים למלחמת ששת הימים ול"איחוד" העיר, מאי, 2017 (צילום: ר"ב)

- צילום אלי סבתי דרך מעריב - מירי רגב שמלה ירושלים 2017

צילום : אלי סבתי – צילום מסך מאתר מעריב

המעניק

רונה ברנס

הדברים הבאים פורסמו גם באתר העוקץ


מה פירוש התנאים שהציבה לאחרונה ממשלת נתניהו בענייני התקציב "הניתן" למגזר הערבי-פלסטיני בישראל?

נתניהו ורבים מאוד אחרים חייבים להבין אחת ולתמיד כי הציבור הערבי בישראל אינו חי כאן בזכות חסד השלטון. הוא חי כאן כאזרחים שווים לחלוטין. אי אפשר להמשיך ולהתנהל ביחסי "אדון-מעניק" לאוכלוסיה המהווה יותר מעשרים אחוז מאוכלוסיית המדינה.

חלקים עצומים בציבור היהודי-ישראלי פשוט אינם מבינים זאת, או אינם רוצים להבין זאת. למה שירצו? הם הרי אינם חייבים להבין. אזרחיה היהודים של מדינת ישראל חיים בסביבה שמאותתת להם בדר"כ על חוסר הצורך בהבנה זו, וחמור מזאת – על חוסר נכונותה.

להמשיך לקרוא

נתיב הפחד

רונה ברנס

מאמר זה פורסם לראשונה בשיחה מקומית


המעמד המסוכן ביותר בכל חברה מערבית כנראה הוא מה שאפשר לכנות בדוחק "מעמד הביניים", האמצע, מה שמכונה לאחרונה אצלנו כ"מרכז". בלעדיו לא היו מתאפשרות המהפיכות הפשיסטיות של המאה העשרים, בלעדיו לא היו מתאפשרות זוועות מלחמה רבות.

מדוע זה כך? יותר מדי ספרים וחכמים גדולים עסקו בסוגייה זו מכדי שאנסה בכלל לגשת אליה בכמה מילים מועטות, ועם זאת אולי אפשר לומר בפשטנות מסויימת כי אחת הסיבות היא שמדובר במסה של אנשים עובדים ועמלים למחייתם שאין להם זמן וכוח כדי לחשוב על נושאים גדולים כמו "החברה שלנו לאן?", "מה מנהיגי החברה שלנו עושים בשמנו?" "מה הצבא עושה בשמנו" וכו'.

אפשר לומר כי ציבור זה של אנשים, רוב האנשים, מתאפיין באופן כללי ומובן לגמרי במעין עייפות כללית ותמידית. רוב האנשים (ואין זה משנה כלל אם הם מ"ימין" או מ"שמאל") עובדים קשה מדי מכדי לדאוג בעצמם באופן אישי לענייני הצביון והזהות של החברה בכללותה, והם היו רוצים לחשוב כי הם נמצאים מבחינות אלה בידיים טובות.  הבעיה היא שגם אם הם אינם נמצאים בידיים טובות, הם פשוט, כאמור, עייפים מדי מכדי להתמודד עם זה. אין להם זמן. יש להם ילדים, יש להם חובות, יש להם צרכי פרנסה.

להמשיך לקרוא