כיכר פריז נגד השחיתות השלטונית

בתיה גלילי מדווחת מהדרכים


"מה זה כל הצעקות האלה, אבא?"

"סתם, אנשים צועקים סתם, מפגינים סתם."

כך קיבלה אותי כיכר פריז בירושלים  במוצ"ש (10.12.17) כשהתקרבתי אליה בהליכה מרחוב רמב"ם, מעט אחרי תחילת ההתרחשות.

אבל האנשים הצועקים לא צעקו סתם, אלא כי הרגישו שעובדים עליהם ושנמאס עליהם, שיש יותר מדי הילה של עולם תחתון בכנסת ושנמאס להם, ושהם לא מוכנים שחבורת אנשים שמכרה את נשמתם לאלוהי הממון והכוח ימשיכו לקבל החלטות יומיומיות שמשפיעות על החיים שלהם ושל ילדיהם.

במקומות אחרים כבר שמו לב לפרופיל יוצא הדופן של המפגינים בהפגנות מהסוג הזה נגד השחיתות השלטונית בישראל, וציינו את העובדה שבינתיים, לא מהפכנים צעירים ונרגשים רואים בהמוניהם בהפגנות אלה (לפחות אלה שבמרכז הארץ), אלא דווקא הרבה מהבורגנות הנינוחה בדרך כלל. אבל בירושלים, כמו בירושלים, הכל מעט אחר.

אמנם, בתחילת הערב הירושלמי הזה, בשעה 19:30 בערך באחת הנקודות הקרות בעיר (כיכר פריז, כאמור) ראו בעיקר אנשים שחצו את קו השבעים. הם היו נחושים, אבל בעיקר מנומסים, לפעמים חוזרים אחרי ססמאות שנצעקו במגאפון, אבל בעיקר מהנהנים ומסתכלים בצעירים המעטים שבסביבה. אכן, דרכו של עולם. וגם זה היה מראה מעודד בזכות עצמו. רבים מהם היו מהגווארדיה הוותיקה של ירושלים, שראו הרבה הפגנות בחייהם. לאקטיביסטים הירושלמים סגנון מיוחד, ובגיל שבעים זה לעתים רק משתבח.

אבל כאן לא הסתיים הערב. בתוך חצי שעה, התחיל המקום להתמלא עוד ועוד צעירים, עם חולצות שונות המשייכות אותם לארגונים שונים – "המשמרת הצעירה של העבודה", "עומדים ביחד", ועוד.  גם אז המאזן נותר עומד על כחצי-חצי ואולי אף יותר מזה לטובת הוותיקים יותר, אבל היה במספר הצעירים שבאו די כדי לעשות קצת רעש. בסך הכל הגיעו כמאה – מאה וחמישים אנשים.

עכשיו גם התחילו לצעוק, והמכוניות העוברות והשבות מסביב, ענו מדי פעם בצפירות חזרה, או בקללות חזרה מן היושבים בתוכה.

צעקו ססמאות כמו "הון, שלטון, עולם תחתון", "מושחתים בכנסת, המדינה קורסת", "ביבי, ביבי, תתפטר, הציבור שווה יותר", "העם רוצה צדק משפטי",  וגם "נתניהו מסוכן, גם מושחת וגם גזען".

היו שם מכל מיני מקומות – קבוצות שמאל מובהקות, אנשי מרכז נעימי-סבר, הרבה חילוניים ומעט דתיים, פרופסורים באוניברסיטה, פקידי שלטון לשעבר, סטודנטים, ואפילו שוביניסטים מזדקנים! (אבל זה כבר עניין לפוסט אחר).

באיזשהו שלב, סביב השעה 20:10, ובאופן מתבקש ביותר, ההפגנה החלה לנוע מכיכר פריז אל עבר רחוב בלפור, שם שוכן מעון ראש הממשלה הרשמי, כידוע, מרחק דקה הליכה מכיכר פריז.

האדון כנראה לא היה בבית, מאחר והוילון השחור והשערורייתי המכסה את הרחוב בזמן שהוד רוממותו מצוי באיזור, הורם למעלה. (נתניהו היה בדרכו לפריז בעניינים מדיניים, ביחד עם רעייתו.)

אבל איש לא חשב על זה, וגם לא היה טעם לחשוב על זה.

המפגינים נעמדו בסמוך לשער, אבל לא חסמו את התנועה ושרו שירים כמו "באנו חושך לגרש, בידינו אור ואש" ועוד. היו שלושה מגאפונים בקהל, בשניים אחזו גברים ובאחד אישה. היה כיף בסך הכל לענות אחריהם בהד. המפגינים גם ארגנו שלטים קטנים ועליהם נכתב "מושחתים נמאסתם" ועוד שלטים שסופקו על ידי הארגון "דרכנו", עליהם נכתבה סיסמה הדורשת מהממשלה לעבוד לטובת הציבור.

היה גם דגל ישראל גדול למדי, לכל מקרה שלא יבוא, ובסוף ההפגנה, סביב 20:30, אפילו הייתה שירת התקווה. אחרי הכל – אנשים מתגעגעים כנראה לממלכתיות.

כולם יצאו מרוצים. אורך ההפגנה היה לרצון כולם אף הוא – בלי יותר מדי דיבורים (אחרי הכל היה קר מאוד). היו עוברים ושבים שהביעו תמיכה, היו כאלה שזלזלו, אבל בסך הכל היה טוב לעמוד ליד ביתו של ראש הממשלה אשר ריח השחיתות עולה מלשכותיו באופן חריף ביותר בשנים האחרונות, ולצעוק סיסמאות שנועדו לערער את שלטונו, את האמון בשלטונו, ואת ההצבעה העיוורת מסביב לטובתו ולרעת כולנו.

פחות טוב היה לחזור הביתה ולדעת שכלום, בינתיים, לא השתנה. אבל תמיד יש את שבוע הבא. מתחילים בשבע בערב, בכל מוצ"ש. מושחתים הביתה, ויפה שעה קודם. (דבר פרקטי לעשות בימים אלה הוא לקנות מגאפון.)

לדף אירוע ההפגנה המתקיימת מדי מוצ"ש בכיכר פריז

 

20171209_19220520171209_192322

 

 

 

 

מודעות פרסומת

סמל, מציאות וכל העומד בדרכנו אל חיים טובים יותר

ארבע הערות קצרות 

מאת רונה ברנס


1.

ראש ממשלת ישראל, מר בנימין נתניהו, הציג לאחרונה אבולוציה מסויימת במחשבתו, כאשר דיבר בישיבת "מרכז הרב" בנאום מצולם, שאת חלקו העלה לפייסבוק:

בנאום אמר נתניהו כי "אין קיום לעם היהודי בלי מדינת ישראל בארץ ישראל." והוסיף – "על זה אני מופקד כראש הממשלה, בעזרת השם ובעזרתכם. אני לא שוכח את זה אפילו לשבריר של שנייה."

בכך ממשיך נתניהו מסורת מלכים ארוכה, אשר טענו כי תוקף מלכותם ניתן מכוח האל, שהוא זה שמשח אותם לתפקידם הנאצל, הובלת העם.

לא כוח הזרוע, לא מניפולציות, לא מזל או כשרון בין-אישי ואסטרטגי – לא כל אלה. זהו כוח האל שהניח בראשינו את מנהיגינו, נתניהו ירום הודו. ואמרו אמן, או לפחות – תנו בלייק.

ושימו לב כי נתניהו מכתיר את עצמו מכוח האל לא רק כמלך על ישראל – המדינה גופא, כי אם על ישראל, העם על כל תפוצותיו. שהרי אין קיום לעם היהודי בלי מדינת ישראל – ועל זה (כלומר על הנהגת סלע קיומו של העם היהודי כולו) הוא מופקד, כאמור, "בעזרת השם ובעזרתכם."

bibi-merkaz-harav.png

צילום מסך

2.

עוד בעניין הפייסבוק: הפייסבוק הוא דבר טיפשי מאוד.

משתמשים בו ככל שמתלוננים עליו, ומשתוקקים אליו ככל ששונאים אותו. התרופה הברורה עבורי להיפטר מן העיסוק במה שאומרים אנשים אחרים ברשת החברתית, היא עבודה על מסך גדול בחדר שאני קוראת לו "סטודיו".

אולי גם אתם תסכימו איתי כי הרבה דברים נראים טיפשים מאוד כשהם מרוחים על מסך גדול. במצב דברים זה, עדיף לפתוח דף ריק במעבד התמלילים ולהתחיל לכתוב.

3.

אגב כתיבה ודברים אחרים שעשויים להציל מטימטום מנוון:

אם אתם יכולים, כדאי ללכת להפגנה היום בתל אביב, ולהזכיר לעצמכם ולאזרחי המדינה כי החתירה להסכם עם הפלסטינים היא הדרך היחידה להמשיך לחיות כאן, והדרך היחידה למנוע את המשך צניחתנו המוסרית פנימה.

הפגנה היא איננה פתרון, אבל היא חלק חשוב במארג החיים שלנו כאן בארץ. לכו להפגנה, קראו וכתבו מאמרים, דברו עם חברים על פוליטיקה ועל דרכים לא להיות מטומטמים, ואולי בסוף נביא את השלום.

4.

בכל זאת, שמלתה של מירי רגב:

שמלתה מביעה את ההתבהמות הטוטאלית, האורגזמה המוחלטת עד כדי שיבוש הדעת, החוש, והאנושיות, נוכח הסמל שקם והיה למציאות, הלא הוא הר הבית בירושלים.

השמלה של רגב ביקשה ל"סמל" את השמחה הלאומית האקסטטית המפומפמת לנו, אזרחי ישראל, דרך תקציבי עתק של מליוני שקלים. הדרך שנבחרה כדי לעשות זאת הייתה באמצעות התמונה הפלקטית ביותר בנמצא של עיר הבירה שלנו, זו הכוללת את הנוף עם כיפת הזהב המוסלמית, שקמה כמובן על חורבות מקומו ההיסטורי והאגדי של בית המקדש. אפשר היה לצפות, לאור כל הכסף העומד לרשותה, ליותר מזה.

אנחנו רוצים להזכיר כי ירושלים אינה עיר שמחה. היא העיר הענייה ביותר בישראל, הערבים בה מושפלים בכל מיני דרכים, על בסיס יומיומי, והכוחנות החרדית והדתית זוכה תדיר לתמיכת הממסד על חשבון התרבות ההומאנית, ואין זה משנה כלל כמה פסטיבלים יציג בפנינו לראווה אדון ראש העיר. התרפסותו של ניר ברקת אל מול כוחניות הממסד הדתי האנטי-דמוקרטי והאנטי-מערבי וחוסר נכונותו לחיזוק המעמד החילוני בירושלים ברורה מאוד. גם אנחנו אוהבים את ירושלים – והנה זה פלא, אף גרים בה, אבל לא נוכל להיות שותפים לשמחה הלאומנית, נוטפת הזחיחות והשכרון, שאליה מנסים לדחוף אותנו כמעט כל מנגנוני הכוח של המדינה.

לפני חג השבועות זוהי הזדמנות טובה לומר: דרוש תיקון, ואחרי חמישים שנים, בלי ספק הגיעה השעה.

מעוכבים ערבים ירושלים מאי 2017 .jpg

מחזה שגרתי בשוק מחנה יהודה בירושלים: שלוש שוטרות מג"ב מעכבות ערבים פלסטינים לבדיקה. מאי, 2017 (צילום: ר"ב)

רכבת חמישים שנים ירושלים .jpg

רכבת ההפתעות – החוגגת 50 שנים למלחמת ששת הימים ול"איחוד" העיר, מאי, 2017 (צילום: ר"ב)

- צילום אלי סבתי דרך מעריב - מירי רגב שמלה ירושלים 2017

צילום : אלי סבתי – צילום מסך מאתר מעריב

המעניק

רונה ברנס

הדברים הבאים פורסמו גם באתר העוקץ


מה פירוש התנאים שהציבה לאחרונה ממשלת נתניהו בענייני התקציב "הניתן" למגזר הערבי-פלסטיני בישראל?

נתניהו ורבים מאוד אחרים חייבים להבין אחת ולתמיד כי הציבור הערבי בישראל אינו חי כאן בזכות חסד השלטון. הוא חי כאן כאזרחים שווים לחלוטין. אי אפשר להמשיך ולהתנהל ביחסי "אדון-מעניק" לאוכלוסיה המהווה יותר מעשרים אחוז מאוכלוסיית המדינה.

חלקים עצומים בציבור היהודי-ישראלי פשוט אינם מבינים זאת, או אינם רוצים להבין זאת. למה שירצו? הם הרי אינם חייבים להבין. אזרחיה היהודים של מדינת ישראל חיים בסביבה שמאותתת להם בדר"כ על חוסר הצורך בהבנה זו, וחמור מזאת – על חוסר נכונותה.

להמשיך לקרוא

נתיב הפחד

רונה ברנס

מאמר זה פורסם לראשונה בשיחה מקומית


המעמד המסוכן ביותר בכל חברה מערבית כנראה הוא מה שאפשר לכנות בדוחק "מעמד הביניים", האמצע, מה שמכונה לאחרונה אצלנו כ"מרכז". בלעדיו לא היו מתאפשרות המהפיכות הפשיסטיות של המאה העשרים, בלעדיו לא היו מתאפשרות זוועות מלחמה רבות.

מדוע זה כך? יותר מדי ספרים וחכמים גדולים עסקו בסוגייה זו מכדי שאנסה בכלל לגשת אליה בכמה מילים מועטות, ועם זאת אולי אפשר לומר בפשטנות מסויימת כי אחת הסיבות היא שמדובר במסה של אנשים עובדים ועמלים למחייתם שאין להם זמן וכוח כדי לחשוב על נושאים גדולים כמו "החברה שלנו לאן?", "מה מנהיגי החברה שלנו עושים בשמנו?" "מה הצבא עושה בשמנו" וכו'.

אפשר לומר כי ציבור זה של אנשים, רוב האנשים, מתאפיין באופן כללי ומובן לגמרי במעין עייפות כללית ותמידית. רוב האנשים (ואין זה משנה כלל אם הם מ"ימין" או מ"שמאל") עובדים קשה מדי מכדי לדאוג בעצמם באופן אישי לענייני הצביון והזהות של החברה בכללותה, והם היו רוצים לחשוב כי הם נמצאים מבחינות אלה בידיים טובות.  הבעיה היא שגם אם הם אינם נמצאים בידיים טובות, הם פשוט, כאמור, עייפים מדי מכדי להתמודד עם זה. אין להם זמן. יש להם ילדים, יש להם חובות, יש להם צרכי פרנסה.

להמשיך לקרוא

או "מתנצלים" או נשרפים

 

מאחורי כל מוט מורם על דוקר שנורה כבר ואינו מהווה סכנה עומדת שורה ארוכה של שתיקות של בכירי הפוליטיקאים הניצבת לאורך השנים האחרונות.

מאחורי כל משפחה פלסטינית שנפגעת מידי מחבלים יהודים ישראלים עומדות השתיקות הללו.

מאחורי ולפני הרג הבטום זהרום בידי המון בבאר שבע עומד ראש ממשלה ציני שמול המון מוסת בוחר תמיד לחבור למסיתים, ולהיות המסית בחליפה.

להמשיך לקרוא

אחרַי המבול: בנימין נתניהו

white

רונה ברנס

 


פורסם במקור בשיחה מקומית

 

פעם, ברוב יוהרתי הצעירה,  חשבתי לעצמי שיהיה זה מעניין לשבת עם בנימין נתניהו על איזו כוס קפה,  לדבר איתו, לשמוע אותו. חשבתי לעצמי – הרי בסופו של דבר – בסך הכל, גם הוא רוצה בטוב.  גם הוא רוצה בוודאי שיהיה כאן טוב.

היום, אני בת עשרים ושמונה, זכיתי לראות את נתניהו עוד מעט עשר שנים מכהן כראש ממשלה בסך הכל,  ואני יודעת שאין עם מי לדבר.

כמעט כתבתי כאן שאני מאחלת למדינה שהוא ייעלם מן החיים הציבוריים, ואז הכל יחזור להיות כמו שהיה. אבל האמת היא כמובן שאין לאן לחזור, צריך לבנות. זה לא שהמצב הוא בלתי אפשרי, אבל גם אחרי 67 שנים ישראל עדיין צריכה לבנות את עצמה, כמדינה צעירה ומתפתחת. אין הגיוני מזה. תחת זאת, בשנים האחרונות, השתמש ביבי נתניהו במדינת ישראל הצעירה כזירת איגרוף פרטית, או כאיצטדיון מירוצים. בדרך הוא שבר, הרס, קרע ושרף. אני כבר באמת לא רוצה לשתות איתו קפה.

כן, זה אישי. זה אישי, ולכן זה מכוער.

בשנות שלטונו הצליח נתניהו לשכנע מספיק אנשים להתייחס אליו כאל מלך, כאל האופציה היחידה. בהתאם, הוא גם מאמץ גינונוי מלכות. מאמצי שכנוע הציבור בדבר מלכותו הבלתי מעורערת של נתניהו היו כנים וממוקדים: הפוסטרים הקטנים שאותם הוא מפרסם בפייסבוק עם חתימתו האלוהית-כביכול, המפגשים אחד על אחד עם מקופחים כאלה ואחרים שרצה הגורל המוזר ובמקרה הגיעו לאור הזרקורים לרגע. כמו מלך הוא אוסף אליו בשעות הפנאי את האומללים כדי לחלק להם סוכריות, מכף ידו של הקיסר.

נתניהו הוא פרצוף האדנות, ובכל יום הוא והיא מתרגלים זה לזו יותר, מתקרבים זה לזו ומתחממים לאור הנרות של שרה. כמה יפה הכל לצידה של אדנות. לקקנים מתרוצצים סביבך בהיסטריה חשאית,  השלטון הוא שלך וכולם יודעים את זה.

בנימין נתניהו בזמן הצהרתו - צילום מסך

כן. המלחמה נגד המדיניות של מדינת ישראל בחזיתות רבות הפכה לצערנו להיות מלחמה אישית, לא רק נגד נתניהו, אבל בוודאי שכן בחסותו.

ככזאת היא הולכת להיות מלחמה מכוערת וממושכת.  כל נסיון ליפות את המלחמה, לדרוש מהצדדים כללי משחק נקיים, פועלת כמובן לטובתו של החזק, השולט. שהרי, וזהו הדבר החשוב ביותר, ההשלכות היומיומיות של המלחמה הזאת הן השלכות אישיות מאין כמותן: חוסר התקווה, הייאוש, הגועל, המירמור המְאכֵּל. הידיעה שראש הממשלה שלך מתנהל כאילו אחריו המבול. הוא ישרוף את כל הגשרים, ויפליג במרכבתו אל הקשת בענן ואל דלי הזהב שבקציהָ. מקבץ הנסיבות האלה אינו נוטה לייצר אנשים יפים, ולא משנה באיזה צד של המיתרס אתה.

בתוך האבק שתותיר מרכבת נתניהו יטפסו על קירות השלטון אנשים שתפיסות העולם שלהם מנוגדות לכל מה שחלם עליו הרצל, ולכל מה שחלמו עליו רוב מקימי התנועה הציונית ומדינת ישראל.

כן, הייתה פה, בארץ הזאת ובמדינה שהוקמה בה, הזדמנות, עדיין יש פה הזדמנות. כל עוד נבין זאת, ונמשיך להילחם על הסיכוי שאותו אנו מקווים לממש, זו תהיה מלחמה, והיא תהיה אישית ומכוערת. אין טעם לצפות למשהו אחר. אין זה הגון לצפות ממנה שתהיה יפה.

עם מנהיגים כאלה מי צריך אספסוף

רונה ברנס

חפשו וחפשו ככל שתרצו והגינוי החזק ביותר שתמצאו בדברי ראש הממשלה אמש, שהתייחס למה שארע בבאר שבע להבטום זהרום, או בלשונו של מר נתניהו – "העובד מאריתראה" – הוא זה:

"קהל שנקלע לאירוע צריך לפנות את המקום".

עוד לפני כן אמר נתניהו בהצהרתו הקצרה:

"אזרחים שמותקפים פועלים בצורה מעוררת גאווה, פועלים בתושיה, פועלים בנחרצות."

על מי נתניהו מדבר?

אולי על הבחור שרואיין לחדשות ערוץ 2 מיד לאחר הארועים ושאמר מול המצלמה כך:

"כרגע באתי לפה, איך שקיבלתי דיווח, באתי לפה עם חברים, באתי ליסוע לְמִחוּץ לעיר, שמעתי יריות, הגעתי למקום, אני רואה שלוש חיילים על הריצפה, דקורים , מלא מלא דם, ולידו ראיתי את המחבל עם סכין, תפסתי את הבנאדם הבאתי לו כמה אגרופים לפנים , הנה כולי דם, כולי ממש דם ואני מקווה שהוא מת."

להמשיך לקרוא