על גליון "דחק" החדש בעריכת יהודה ויזן

נדב נוימן

הדברים הבאים נכתבו במקור עבור פרויקט "האוהל"


 

ובכן, הופיע בשעה טובה "דחק" החדש, מספר שש. זה מאורע רציני. עוד לפני שבוחנים את התוכן, את הכוונות, את היעדים, את האיכות (ועלי לציין, טרם קראתי את כל 697 העמודים. ספק אם אי פעם אעשה זאת), יש לברך על כך. כ-700 עמודים, זו הפעם השישית, במציאות תרבותית שמקדשת את האינסטנט ואת ה"אמ;לק" – זה חתיכת הישג.

ה"דחק" החדש אינו שונה מאוד מקודמיו. יהודה ויזן מקיים כאן כבר כמה שנים מפעל ספרותי-תרבותי ששומר על המשכיות, התמדה והקפדה, ברמת התכנים, המשוררים, הסופרים, המתרגמים והמתורגמים.דחק 6

גם בגיליון הנוכחי, כמו בקודמיו, מדור שירת המקור מכיל את הקאדר הוויזני (הרולד שימל, יותם ראובני, טינו מושקוביץ, ציפי שטשוילי, שלום רצאבי ועוד); ויתר המדורים שומרים על צורתם – "התוודעות" (הפעם עם ועל פראנק אוהרה), שירה מתורגמת, סיפורת, דראמה, הגות, יהדות, מחשבה מדינית, אמנות וביקורת (הפעם ויזן מפליא את מכותיו ב"נפלאתה" המהוללת ואמנון נבות פורס את עוגת הפרוזה העברית של השנתיים האחרונות באמצעה).

קהל היעד של דחק מצומצם בכוונה. "שיח קודקודים" כביכול. כתב העת מכוון אל "הקוראים באמת", אל בעלי הסבלנות, אל מי שספרות עבורו היא לא שיר בפייסבוק של חתן פרס ישראל מדומה או סיפור קצר של אושיית פייסבוק מעצימת נשים שגורפת 4,000 לייקים. ולזכותו של "דחק" יאמר שכל משפט וכל פסקה במעצור-לדלת הזה מאשרים את המניפסט הזה. כמו שכתב שארל מארי רנה לקונט דה ליל ב"המשוררים בני זמננו": "איני מבקש לשאת חן או לעורר מורת-רוח […] האמנות, שהשירה הוא ביטויה המפואר, העז והשלם, היא מותרות אינטלקטואליות הנגישות למתי מעט".

השירה בגיליון היא שירה מודרניסטית "קשה", או שירה המצייתת לנוסחים מסוימים (הפיוט של הראשון לציון שלמה עמאר, לדוגמה); המסות (פיליפ לארקין הנהדר) והמאמרים (על שירת הקודש בספרות ההיכלות והמרכבה), הראיונות (עם מאיר ויזלטיר) והביקורות (על האנתולוגיה הלהט"בית ההו!ית ועל השחיתות הפוליטית-ספרותית), כולם בעלי פנים כפולות: מחד, יש בהם הנאה גדולה והרחבת אפיקים נדירה בעברית לאוהבי ספרות; מנגד, יש בהם מן ההיאחזות בצוק מעל תהום, תוך השלכה של כל מי שמכביד, כדי לא ליפול איתו לתהום הבורות. קריאה ב"דחק" היא היום מעשה מתנשא, פתטי, עצוב. אם אתה נהנה מזה – אתה שייך לעולם הולך ומצטמק.

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

תרבות הבורים – קְלַסְתֵּרוֹן

white

* מבט לאחור במחווה קטנה לכתב העת 'סימן קריאה' ולעורכו מנחם פרי

white

החודש (מאי 2015) חוגג אשפתון שנתיים לקיומו, והוא מתכוון לציין זאת עם שתי מחוות:

מחווה אחת תהיה למפעל התנדבותי ותרבותי עירוני – רדיו מרכז העיר (ירושלים) – אשר זוהי השנה הרביעית לפעילותו (ועל כך ראו בימים הקרובים).

המחווה השנייה, שעמה נתחיל דווקא, מכוונת לכבודו של מפעל תרבותי וספרותי אדיר, כתב העת "סימן קריאה", שאמנם החזיק כמעט עשרים שנה (1972–1991), ובכל זאת אפשר להצטער על כך שלא האריך עוד בצורתו זו דווקא (אמנם, ספרי הוצאת "הספריה החדשה", הם המשך ישיר לכתב העת ובכל זאת חבל שכתב העת עצמו לא המשיך עד היום הזה).

באופן ספציפי, ובאופן טבעי, תתמקד המחווה בעורכו של כתב העת, הפרופסור מנחם פרי – אחד האנשים, שלו אני (ביחד עם רבים בלי ספק) חייבת הרבה מהשקפותיי, תפיסותיי, והשכלתי הכללית (המצומצמת אף על פי כן, ושלא באשמתו כמובן).

רונה ברנס  

white

מנחם פרי וקלסתרון "תרבות הבורים"  – הקדמה

חוברת מספר 5 של 'סימן קריאה' (פברואר 1976), כמו חוברות רבות של כתב העת, כוללת "רשימות פתיח" – רשימות אשר משמשות תגובות לעניינים כלליים ופרטיים, מחשבות, ביקורות ועוד כיו"ב. בעת שדפדפתי בה לאחרונה, נתקלתי בקטע קצר ששעשע אותי במיוחד, שכתב העורך מנחם פרי ושנשא את הכותרת: "תרבות הבורים (קלסתרון)". השתעשעתי לראות שוב ושוב ובאופן חד וברור עד כמה למעשה אנחנו עדיין מדשדשים באותה הביצה – עם כמה שינויי טעם וריח, עם כמה שינויי שמות, ובכל זאת המים הם אותם המים.

באותה רשימה קצרה, כותב פרי על התרשמותו (השלילית בלשון המעטה והקיצור)  ממקבץ "אירועים ספרותיים" מן הזמן הסמוך לכתיבת הרשימה: פרי מתייחס בקצרה לאופן ציון "שבוע הספר" באוניברסיטת בר אילן, לאנתולוגיה שיצאה בחסות בר אילן,  ולעוד כמה דברים הקשורים בחוג לספרות של "אוניברסיטת בר אילן שבפאתי רמת גן" (ראו שם), ואשר מכולם מסתייג פרי, ומביע תמיהתו העוקצנית והטיפוסית (הדברים נכתבו כזכור ב-1976).

וכך כותב פרי בהתייחס אל אלה:

כל זה [היינו כל אותם אירועים אליהם התייחס – ר"ב] הוליך הרהורים על האקלים החברתי הקלוש, האופף את הספרות העברית בשעה זו, ומסתבר כי ל'תרבות הבורים' שלנו יש קלסתר מובחן למדי.

מיד בהמשך מציע פרי רשימה סדורה, שאמורה להרכיב קלסתר זה.

משום תוקפם של הדברים גם היום, ומשום שנראה לי כי יש בהם כדי להועיל לכמה מאיתנו, גם מעבר לשעשוע חולף, מצאתי לנכון להביא את דבריו של פרי גם לקוראי אשפתון, עם השמטות מעטות במקומות שבהם הובאו דוגמאות, שמטבע הדברים היו רלוונטיות בעיקר לתקופה שבה נכתבו. 

במקום בו נעשתה השמטה מעין זו מופיע הסימן […].

 

white

סימן קריאה 5

white
להמשיך לקרוא