הדברים הבאים פורסמו במקור בקובץ א' של "עירובין" – סדרה לספרות ואמנות, שנת 2013
"הם באים בשם החיים. אבל מה זה – חיים?
כלום סוד הוא שלחיים במובן המקובל אין צורך בשום ספרות?
שלחיים במובן המקובל יש צורך רק בשביסים ובשהרונים ובבתי-קפה ובקרקסים?
שספרות-החיים במובן המקובל אינה אלא גליונות-נייר גדולים עם מודעות גדולות
על עסקים גדולים ואכילה ושתיה ומחול?"
("דפים" / י.ח. ברנר, המעורר, ינואר 1906)
והרי המעשה, בהכרח ותמיד, בלתי גמור הוא. עם יציאת המילים מן המחשבה מקבלות הן צורה שבאוויר או בדף, וממילא נדונות לשיפוט ערכי מוחלט. על כן, נכון יותר להגדירו, את המעשה, כבלתי גמור ועם זאת כגמור מוחלט, ובעל כורחו. שהרי התפתחותו, שיכלה להימשך עד קץ, מתעצבת באחת, עיצוב כמעט מקרי על רצף הזמן, אך נצחי אף על פי כן.
**
כל המעשים חלקיים הם. וכל מעשה עלוב יותר מן המחשבה שהניבה אותו. על כן גם גדולתו של מעשה (שעולה היא תמיד על גדולתה של מחשבה). במיוחד נכון הדבר היום, כשהאינטלקטואל המבוהל עוטה על עצמו עוד ועוד שריונות-מודעוּת, עוד ועוד ידיעות על אי ידיעותיו, ועל ידיעות האחרים, שמונעים הם כולם את הדיבור החד, הברור, השוטף והעיקש.
האינטלקטואלים גמגמנים הם, שהרי הם מנסים (בכל זאת ואף על פי כן!) לומר את האמת. והאמת היא הדיוק, והדיוק מחייב זהירות. אך רבות הן השאלות האינטלקטואליות העולות היום במוחות צעירים לא זהירים, לא מדויקים בעליל, בורים ובטוחים. שאלות בלתי זהירות אלה דורשות ודאי תשובות בלתי זהירות: אודות – מה עכשיו, ואיך אפשר – – – כך, כך בדיוק – – – איך אפשר? וכבר נראה ששבענו בהחלט ממילים מנופחות של פרופסורים זקופים-מדי על "היופי", כדבר המסביר את עצמו, שכביכול אמור להסביר בדיוק את היותנו כאן ועכשיו, קוראים את המילים, בימינו הספורים. שהרי כבר איננו יכולים להגיע לכיתות מדושני עונג מיושב, דבר שכנראה אפשרי היה אפילו במקומותינו, לכמה רגעים חולפים ומהירים בהיסטוריה.
ואמנם, עדיין רבים הם האנשים "המתעניינים" גם היום, ו"עניינם" נינוח ומוכר. אוהבים, האנשים, לקרוא ספרים. גם רבים למדי הם הסטודנטים בירושלים הנכנסים ובאים לכיתות בהן נלמדים מעט ומהר ניטשה וגתה, עם קריצה זהירה לכיוונו של הגל. ואולם רק תרעד מעט יותר בדברך על אחד מאלה, כך באיזה אופן רציני להפליא, מיד תיחשד רומנטיקן, ודווקא על ידי אותם אלה המתעקשים להגן על טמירותו של היופי. והרי, כידוע, סרו-הסתלקו ימי הרומנטיקה.
אכן, אין צורך לשוב לאחור, ואף לעולם אין אפשרות כזו. אולם הרצינות הבסיסית, הרצינות הבסיסית לאהבת הדבר, הרצינות הבסיסית, היחידה המאפשרת התרגשות כנה, ולא פלפול אינטלקטואלי; היחידה המפרידה בין המשכיל ליודע, נפלה משום מה אף היא, באותה הרשת שבה נפלה הרומנטיקה. והרי אין ההתרגשות, אין רום-הרוח, בבחינת רומנטיקה בלי סייגים. ההתרגשות הכרחית היא להליך הלמידה המדוקדק, הקפדני, המניע עצמו הלאה ועוד. וכיצד תנוע בלא תשוקה רצינית להפליא, מגוחכת ועלובה, מכמירת-לב ופתטית.
כן – בינתיים, האוחזים בה, באותה תשוקת לב רצינית, עוד נדמים לליצנים גרוטסקיים, ומקיפה אותם איזו הילה שמנונית-רכרוכית ידועה, הדורשת, כביכול, מעמד שכבר לא קיים.
ולא כך. נדמים הם לכאלה אך משום חוסר הברירה שמציבה האופנה; הרצינות הכרחית היא בשביל לחמוק מבורותיה הצרים של ההתחכמות, של האינטלקטואליות הצינית אשר מזמן כבר חדרה לספרות ולהבנתה. היופי, מהו זה היופי. ומהי אותה רומנטיקה אשר בשמה מגנים כל שמאלץ וקיטש. אין זאת כי אם קצה קצהָ המאוס של הרומנטיקה.
**
ועוד מספרים לנו כי פס כזב-האחידות. זה, משיירי הנאורות, לפיו יכולה המחשבה להתאחד ולהבין, באופן עקבי וחָלָק, את העולם. לא, לא. שהרי עתה, כך מספרים לנו, כבר איננו שבויים באותו קונספט מטעה של "מחשבות טובות" ו-"לא מועילות", או לפי ניסוחן הפופולארי – "עליונות ונחותות". לא ולא. כביכול, הגיעה עתה סוף סוף השעה לממש אפשרות של פלורליזם אמיתי.
אלא שדווקא במסגרת הפלורליזם הפוסט-מודרני הזה, מוצאים את עצמם שֵדוני הרוח שוב ושוב במבחנה ההכרחי של התועלתנות הישנה והמוכרת. באותו המבחן שבו לעולם לא יוכלו לעמוד בכבוד. וכך בלי הרבה מאבק, יותר ויותר מאיתנו מנסים, ואף בחשק רב, לספק "תשובות" שתצגנה (סוף סוף!) את ייחודם המוחלט של "מדעי הרוח" ואת מעלתם המובהקת בהשוואה ל"מדעים המדויקים" ול"מדעי החברה". בניסיונות אלה שהולכים וגוברים כמתוך פרכוסים אחרונים של גוסס עקשן, דוחקים בָּאֵי כּוֹחַ מדומים אלה את כל גדולת יומרותינו העלובות אל איזה צינור דק ומדויק – ושמו תועלת. בשם תועלת זו, אנו מצופים להיות טובים תמיד, חכמים תמיד, מחושבים וכמובן מועילים. אמנם, ניצח המדע העליז, והצליח לסתום את הגולל על הרצינות ההווייתית, הדיוניסית דווקא.
בהקשר זה עולה גם השאלה הקשה של התיווך, זאת שהיא היא אולי ענייננו העיקרי כאן:
ציון חשיבותו של התיווך החיצוני ודאי לא יחדש דבר, אולם כאן נראה שהכרח להזכירה. שהרי זוהי אחת מן הבעיות המרכזיות הניצבות בפני אנשי המעשה. אכן, דומה כי טיבו של המתווך הולך ומשתנה. פחות ופחות אנשי רצינות ותשוקה, פחות ופחות תסכול וייאוש אישיים מוצאים אנו בעורכי ההוצאות הגדולות, כתבי העת, ובמנהיגי הפקולטות. והרי התשוקה, והייאוש שבא ממנה (וכן – גם המרמור והתסכול), הכרחיים הם לחיפוש התמידי של הטוב הבלתי מושג; זהו החוסר המניע כל תנועה מעבר למעגל הקיום ההכרחי. שכן יודעים אנו, כפי שידעו גם לפנינו – האמנות אינה הכרחית. ועל כן לא נמצא לה צידוקים הכרחיים לעולם. ודווקא משום כך – חובה היא להיות צודקים במעשה, אף זה החלקי ביותר. רק כאשר נצדַּק, מתוך כורח פנימי שבא אל קצה גבולו, רק אז נוכל לעמוד בפני השאלות התכליתיות, הצודקות תמיד, אודות הכרח קיומנו כאמנים וכפילוסופים – היינו, אודות הכרח קיומו של האדם הבלתי-הכרחי.
מאת: רונה ברנס
מתוך קובץ א' של עירובין – סדרת קבצים לספרות ואמנות
אשפתון להמון 