על ספרה השני של חיה לוי, "אחת חיה" (שירה)
מאת: רונה ברנס
יש משהו ישר להפליא בספרה החדש, השני, של חיה לוי (לשעבר סדן). אכן, "לשעבר סדן", והדבר נוכח מאוד בספר. סיפור הגירושין של המשוררת מרחף כמו הד מעל הספר כולו, לא בצורה מתלוננת, לא בצורה מתפנקת. ההיפך הגמור – בצורה הפשוטה ביותר – מרחף כמו הד, כמו כאב בלתי מושג, בלתי נתפס במובן המוחשי, אבל נמצא תמיד:
" אֲנִי יוֹדַעַת אֵיךְ קוֹרְאִים לִי / קוֹרְאִים לִי אֵקוֹ ", היא כותבת באחד השירים. " תֵּכֶף יֵעָלֵם גּוּפִי וְיִשָּׁאֵר רַק הֵד".
אהבה שאבדה, הזדמנות שהוחמצה, חיים שלמים שנחיו. אבל זהו סיפור אופטימי. והאופטימיות שלו מורגשת תמיד, אפילו במצבים הקשים ביותר בספר, שבו המשוררת מנסה ללמד את עצמה איך לחיות: " אָמַרְתִּי / שְׁלוֹמִי טוֹב / וּשְׁלוֹמִי הָיָה מְצֻיָּן/ אֲבָל שְׁלוֹמִי לֹא הָיָה טוֹב/ וְלֹא מְצֻיָּן / וְלֹא הָיָה אֲפִלּוּ מִי שֶׁיָּבוֹא/ לֹא הָיָה אֲפִלּוּ מִי שֶׁיָּבוֹא או לֹא יבוֹא."
אשפתון להמון 