חורף: כמה קטעים

ר"ב ירושלמי


white

 

האוויר

האוויר זז בחוץ במנוסה מעצמו

מי המרזבים

שעטת המים במורד

החולים מתכנסים

ואין שומע.

white

גשם

רחובות בגשם

ואנשיהם זקנים.

גם יש אחת, כחולת ריסים

סמוקה באודם שלעולם לא יבשיל

לבריאות מהימנה

והיא לבד בקרן חדרה

המוזנחת

ממיינת מחבתות, אחת אחת.

white

איש מעולם לא שבר לה את הלב

אמרה אריאלה מפינת הרחובות:

"ראיתי פרצופך המת עליי

ונזכרתי אז כי מתת עוד לפני

כי עיניך היפות ברקו במבוכה

ותלתליך השחורים תמיד לעגו לגורלך,

ילד מעין אורי שלי

שהעוני שיבש את ליבך."

white

כינורות

אינך יודע

את אשר מספרים הכינורות בהיעדרך.

כיצד כותבים שירים? שאלת ברצינות.

הרף!

די ממני! זר! אכזר! לך ואל תשוב. גם כך לא תשמע לעולם. גם כך לא תדע.

white

שיר ערש - ענבר הלר אלגזי.jpg

ענבר הלר אלגזי, שיר ערש

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

תמונות מתוך "לאו דווקא מנצחים" מחזה מקורי

מאת: נח אנגלהרד

white


white

***

א': שמע, יש לי כאבים בחזה

ב': נשמע לא טוב

א': זה גם לא מרגיש טוב; כל הלילה התפתלתי

ב': תגיד, לא שאני רוצה לחטט..

א': כן?

ב': באיזה צד הכאב?

א': בצד שמאל

ב': יכול להיות שזה..

א': מה? מה?

ב': כלום, לא חשוב

א': נו תגיד!

ב': זה תסמין מוכר למחלה רדומה

א': מחלה רדומה?

ב': כן, שתפרוץ בקרוב

א': מה, מתי? 

ב': בקיץ, כנראה

א': אבל איזו מחלה??!

ב': ככל הנראה: ציונות

א': אח פוי

ב': כן, חבל שזה מתחיל דוקא באזור הלב

א': אתה מספר לי. אז מה עכשיו?

ב': עכשיו אפשר רק להתפלל שלא יהיו גרורות לכיוון שלדת המח

א': להתפלל?

ב': רק להתפלל

א': מה אתה חולה בראש?

ב': חס וחלילה

א': אז מה?

ב': אלרגיית חורף

א': איזו

ב': ככל הנראה ציונות דתית

א': מה אתה אומר

ב': כן, אבל כדור ביום, ואני בגן-עדן

white

10628364_10204854665754876_7947954353419696332_n

ענבר הלר אלגזי

white

להמשיך לקרוא

מה הספרות איננה

(ולעיתים מה היא כן)

black line 21white

מזמור לאנשי המדיה, הכתיבה ויחסי הציבור

מאת מ. צפרון וחברים


white

היא איננה משחקי חברה.

(ואיננה משחקי מילים.)

היא איננה בידור.

white

היא איננה הנאה מהידוע לך,

היא איננה חיה בפייסבוק,

היא איננה חיה בכלל.

whiteהיא איננה מכניסה,

לא אורחים ולא כסף.

היא איננה פנאי.

white

היא איננה תחביב.

היא איננה כתיבה.

היא איננה כתיבה יפה.

white

היא איננה כתיבה מעניינת.

היא איננה כתיבה טובה.

white

היא איננה

בשום אופן

כתיבה יוצרת.

white

(כתיבה יוצרת היא: תחביב.

לכן היא כל כך חביבה.)

white

בורגנים- ענבר הלר אלגזי מתוך ינפושwhiteענבר הלר אלגזי, בורגנים

white

להמשיך לקרוא

העריסה. היין. הגבר.

whiteblack line 21

רונה ברנס

white

יום אחד, בהולכי ברחוב, ניגשה אליי אישה אחת, אחזה בשרוולי ואמרה:

לא הצלחתי לדמיין את מה שאני רוצה.

העריסה. היין. הגבר.

אני יודעת שרציתי פעם גבר שיידע.

white

חזרתי אל חדרי, חציתי את חדר המדרגות הקטן בדרכי אל הגרם הראשון שיוביל אותי למעלה.

לא העזתי לדמיין.  בשום אופן לא העזתי לדמיין.

white
black line 21

white

להמשיך לקרוא

אתמול קברנו את הקיבוץ

צביקי לפידות

אתמול קברנו את הקיבוץ.

בעין חרוד קברנו אותו, כשפנֵינו אל הכינרת, מבית הקברות שדומה כאילו הוא יורד אל הַיַּמָּה.

אחר הצהריים קברנו אותו, עומדים במעגל ומחכים במתינות לכל הדוברים השקטים, שייטלו את המיקרופון, את הנייר המוכן, וידברו בנימוס, בנעימות שכזו שלא שמענו שנים. שנים רבות עוד לא נשמע. כמה נעים היה הכל, כשקברנו את הקיבוץ.

כולם עמדו במעגל , לבשו שחור, באלגנט. הנכדות תכולות עיניים, צהובות ראשים, סיפרו על סבן, גיבור מלחמות, לוחם, קצין, פקיד שכולם הכירו אותו, ולבסוף, אחרי הפנסיה, כשהוא כבר יושב בתוך חדרי בית האבות עם הראלה, כיו"ר עמותת חסד זו וזו ברמת השרון. סידרו להם משרד קטן עם שטיח מקיר לקיר, לא רחוק מהמוסד. היה נעים. כמה נעים זה היה.

הוא גם אהב שירים, ובאה אחת לשיר לנו כל הדרך שירים מזמרשת עם גיטרה ושיער קצוץ וקול אלט כמו פעם, פזמונים נשכחים. הלוואי והייתי יכול לספר כאן על כולם. אבל מעולם לא זכרתי שמות של שירים.

היה לו חוש הומור, לקיבוץ. הוא ניגן במנדולינה והפליא בכינור. הוא סחב שקי מלט על הגב, הוא זרק בקבוק מולוטוב לתוך איזה טנק, כמו בדגניה, הוא הבעיר אותו כליל, והוא ניצח בקרב. אתמול קברנו אותו.

היה שם גם רב צבאי, קטן, תימני. לבוש מדי הזית שלו, וזקנו השחור יורד ערש למטה. כל הטקס הוא עמד בצד, מתנועע מתחת לעץ הזית, מתפלל. היה בלתי נעים בכלל. כל הזמן הזה חשבתי שאנו כבר מכוסים, שהוא מבין. אפילו כלתו של הקיבוץ הקריאה קדיש, ולא דַמְעָה אף לא דימעה אחת. הִקְריאה נקי ושיוויוני, פלורליסטי כזה, פמיניסטי. שמתי לב אל הרב שהגביר את ניענועו. היה לא לגמרי נעים. אני לא אוהב את הדברים האלה בדרך כלל, אבל אני מודֶה שהייתי מרוצה.

איש עם ענפים ופרחים שיוצאים לו מהראש

ציור: ענבר הלר אלגזי

אבל בסוף הוא הזדנב לו, התימני הצעיר עם הזקן השחור, ושר את שירו של אל מלא רחמים בנעימה שונה מזו המוכרת. לא היה עצוב מדי. לא היה עצוב ולא היה נוגע ללב. היה בעיקר מביך. פאתטי. היה חבל.

הקיבוץ לא זז. נו, וודאי שהוא לא זז.

הפרחים התביישו והרכינו ראשם. אני התאמצתי להסיט מבט. מאחוריי הכינרת. הרב הצבאי הצעיר נראה מובך בפני קהלו האבל, בפני הנכדות, והכלה המְקָדֶשֶׁת. ענפי הגלאדיולות נעו רק מעט, והקיבוץ כבר היה קבור איזה מטר מתחת לאדמה.

תם. הכל עבר, ושלושת החיילים אספו את עצמם וחזרו אל רכבם הלבן שהמתין להם במעלה חניית העפר.

האוטובוס של בית הזקנים חיכה שם גם הוא. הראלה שכרה אותו כדי לנסוע כל הדרך מן המרכז לכאן וחזרה. כמה ילדים ישבו על שפת המדרכה בשביל ההליכה שליד גן השעשועים, מביטים בכל הזקנים האלה – גם אני הייתי אחד מהם – שהתהלכו מפוזרים מן הקבר אל האוטובוס.

בשביל מה כל זה בעצם? אמר מישהו למישהי אחרת, מכופף, הולך. בשביל לקבור את הקיבוץ? הטקסט היה ארוך מדי, כמה אפשר לקדש בלי קודש? הוא אמר לה בטרוניה על הכלה. קשה להאשים את המתלוננים. היה קשה לעמוד, וכמעט לא היו כיסאות. כל הזקנים עמדו רועדים זמן רב מעל לקבר. גם זה היה בלתי נעים.

הנכדים האחרים של הקיבוץ התנועעו כעשב בינינו, ניסיתי לתפוס אחד מהם לשיחה אבל לא היה לי סיכוי. הבת של הקיבוץ שקראה את כל הספרים שכתב אבי הקיבוץ, עמדה עכשיו מחוייכת, מודה לכל מי שהגיע, מזמינה את כולם לחדר האוכל, שם מגישים מיץ וכריכים, ועוגה שחברתה הטובה אפתה, היא הבטיחה. אבל נדמה שאיש כמעט לא נשאר. הנכדות נראו נעלבות.

ואני, שלא בדיוק מכיר את כל השירים ששרו שם אתמול, יודע שאף על פי כל הנכדות, והנכדים הקטנים, אתמול קברנו את הקיבוץ, ולא יעזרו כל הכלבים. כל קציני המודיעין מהחיל באו לחלוק לו כבוד אחרון, ואני ידעתי שזה באמת הסוף כי איש מהם לא הכיר את הקיבוץ. החיילים אולי עוד לא יודעים, אבל אני כבר יודע. גם הרב הצעיר יודע. ידיעה זו הבדילה אותו מקהלו, ורוממה אותו. רק כך הצליח להעביר את התפילה. זהו הסוף, זהו הסוף באמת.