בתיה גלילי
לא צריך היה להתקרב אל עצרת ההמונים החרדית כדי להתרשם מן הזעקות ומן הנהי שנשמעו בכניסה לירושלים על פני כמה שעות טובות ביום ראשון, ה- 2.3.14, ב אדר התשע"ד. ההולכים בגבעת רם למשל, הרגישו כרדופי קולות לאורך היום כולו. הדי קולות נישאים מרמקולים אדירים שהפיצו את קולות התחנונים והאבלוּת הקיפו את תושבי ירושלים, והציפו את השמיים. המילים עצמן לא היו מובנות, שהרי המרחק היה רב, והרמקולים משבשים את ההברות. אבל לא היה בכך צורך. כולנו ידענו על מה הבכיה הזאת. לקולות המוחים בתחינות נוספה תפאורה נפלאה, שנראה שנועדה בדיוק לכבוד המעמד. שהרי באותו הבוקר קמנו כולנו בארץ לבוקר ערפילי במיוחד, אביך ומעיק, שעל לב המביט מסביבו עלולות בהחלט לעלות מחשבות של קץ. שבילי העיר כוסו בדוק אפור וסמיך, ומתוך הדוק עלו הקולות.
(קמפוס גבעת רם בירושלים, ביום העצרת. כל הצילומים: רונה ברנס)
אשפתון להמון 