המעניק

רונה ברנס

הדברים הבאים פורסמו גם באתר העוקץ


מה פירוש התנאים שהציבה לאחרונה ממשלת נתניהו בענייני התקציב "הניתן" למגזר הערבי-פלסטיני בישראל?

נתניהו ורבים מאוד אחרים חייבים להבין אחת ולתמיד כי הציבור הערבי בישראל אינו חי כאן בזכות חסד השלטון. הוא חי כאן כאזרחים שווים לחלוטין. אי אפשר להמשיך ולהתנהל ביחסי "אדון-מעניק" לאוכלוסיה המהווה יותר מעשרים אחוז מאוכלוסיית המדינה.

חלקים עצומים בציבור היהודי-ישראלי פשוט אינם מבינים זאת, או אינם רוצים להבין זאת. למה שירצו? הם הרי אינם חייבים להבין. אזרחיה היהודים של מדינת ישראל חיים בסביבה שמאותתת להם בדר"כ על חוסר הצורך בהבנה זו, וחמור מזאת – על חוסר נכונותה.

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

על הגדר – כמה הסתייגויות

whiteתגובה לפולמוס על ספרה של דורית רביניאן "גדר חיה"

מאת: עינה ארדל

white


white

הסתייגות ראשונה

הספר של דורית רביניאן "גדר חיה" הרתיע אותי משך כל זמן קריאתו, ומסיבות הפוכות לאלו של אנשי השר. אני זוכרת את הציפיה וההתרגשות לקראת הספר הזה, את האופן בו קניתי אותו כדי לקרוא אותו בזמן הנסיעה לחופשה בקנדה, ואת ההסתייגות שעורר בי חרף המתח שגרם לי להמשיך ולקרוא אותו עד תומו. כמה הצטערתי, בימים האלו בוונקובר, שלא הבאתי איתי ספר נוסף שיחייה את נפשי! אבל כמובן, עמדה לרשותי ספרייתו המצומצמת של אחי, ממנה בחרתי את רומן המכתבים של רות אלמוג "באהבה, נטליה".

אנשי השר מסתייגים מ"גדר חיה" משום שהוא מעודד התבוללות. תנוח דעתם! הספר הזה משאיר את החרדה של היהודים מן הערבים על אש קטנה, והיא בוערת כל הזמן, מאיימת ומחלחלת לנפשות הקוראים. תנוח דעתם! הספר משקף את המציאות הישראלית באופן מדוייק כל-כך, עד שצעירה יהודיה-ישראלית שחיה בניו-יורק ופוגשת צעיר פלסטיני שהיא אוהבת באמת ובתמים, אינה יכולה לתת לאהבה הזו להשפיע על נפשה באופן שלם, והחרדה והגזענות מפכים בה כל העת.

להמשיך לקרוא

על המרחב בירושלים

בתיה גלילי

אחרי שהשתתפתי בהפגנה שהתקיימה הערב בירושלים (10.10.15) נגד אלימות ונגד פעילויות נקמה, ברחבת המשביר הישן, על פינת קינג ג'ורג'-בן יהודה, שאלתי את עצמי –

האם איננו מפקירים את המרחב?

מולנו , בגן הסוס הקטן עמד קומץ זניח אך רועש של אנשים, עם דגלים, וססמאות. לעתים מוות למחבלים, לעתים מוות לערבים, לעתים מוות לשמאלנים, ולעתים מוות לבוגדים.

כמובן, שבין היתר נשלחנו – כל מי שעמד מולם ולא הצטרף למופע השטנה – לעזה.

מי שהלך אחרי ההפגנה במורד מדרחוב בן יהודה אל כיכר ציון יכול היה לראות עוד קומץ, שוב התקהלות של דגלים, מדי פעם מוות לערבים, למחבלים, מדי פעם קריאות תמיכה נלהבות בברוך גולדשטיין ועוד ועוד.

עבורי היה זה ביקור ראשון בעיר לאחר הפסקה של כמה חודשים.

חזרתי בדיוק עם גל הפיגועים האחרון בסוכות, ונעצבתי לגלות כי דבר כמעט לא השתנה מאז שעזבתי.

להמשיך לקרוא

עד מתי יאחז ישראל בשני קצות החבל?

רונה ברנס

[המאמר הבא הוא אחיו של מאמר שפורסם בנושאים קרובים  ב'שיחה מקומית']

מקרי האלימות הגזענית והאלימה מתקרבים בזמן האחרון יותר ויותר אל עדשת המצלמה. הגזענות "השקטה", הישנה והמוכרת – זו של העדפת היהודים בחינוך, בקרקעות, בהקצאת משאבים, ובהתייחסות הכללית באוכלוסיה, מקבלת בחודשיים האחרונים, כך נראה,  צבע חדש- צח ואדום ודגול מרבבה.

בתגובה לאווירה האלימה, רווית השנאה, שהלכה והתגברה במרחב הציבורי בקיץ האחרון, הכריז שר החינוך שהחינוך לסובלנות יקבל דגש מיוחד השנה, ונשיא המדינה הודיע אף הוא על תכניותיו לצמצום הגזענות. אבל כדי שההתנגדות למעשי גזענות ושנאה תהיה אפקטיבית עליה להיות מקובלת על מרבית הציבור; על הציבור להתנגד; על הציבור להתקומם נגד העוולות, על הציבור לדעת שהוא לא רוצה ששנאה, דיכוי, השפלה, מכות, ורצח על רקע גזעני יהיו חלק מהחברה שלו.

להמשיך לקרוא

שי שטרן מראיין את "בני דודינו" – או – הצצה אקראית בערוץ 10 בימי לחימה בעזה

רונה ברנס

רק "בני דודים"  נוסעים עכשיו לטורקיה, שי שטרן הבטיח באחת מתכניות-המלחמה של ערוץ 10 (27.7.2014), ששודרה מיד אחרי מהדורת החדשות המרכזית, בתוך ימי "מבצע צוק איתן".

שטרן הבטיח ושטרן אף קיים.

בתקופה בה הקרע שבין ערבים ויהודים במדינת ישראל חריף ומסוכן כפי שלא היה זה זמן רב, בחר ערוץ 10 להלעיט את צופיו בעוד כתבה שכל כולה מכוונת להעמקת האיבה, ובעיקר להעמקת  צדקת הדרך היהודית הישראלית, של  "אנחנו מולם".

ומי זה מולם  – "בני הדודים" כמובן – כפי ששטרן כינה את מרואייניו (שאותם הוא כנראה לא רואה כחלק בקהל שאליו הוא פונה בדבריו אלו) ערבים, פלסטינים,  אזרחי מדינת ישראל.

להמשיך לקרוא

פרגמנטים

מ. צפרון

פרגמנט יום א

ואיך זה שכל הערבים, עם שמתבגרים, נהיים בודדים כל כך?

איך זה שאדם נהיה עייף כל כך אחרי יום מלא בעבודה, שאותה הוא לא ביקש לעצמו מעולם?

הוא חוזר מהעבודה, הזאת שאליה הוא הולך כל יום, וכל מה שהוא רוצה לעשות זה לישון. והמיטה כל כך מלאה הבטחות פתאום, והרכות של הכרית, ושל הפוך בחורף. הכל כל כך קל פתאום. אפשר פשוט לקפוץ ולהירדם.

כבר בשמונה בערב רוצים לקפוץ ולהירדם, מיד אחרי ארוחת הערב הקטנה, הטעימה, שבן הזוג הכין. ואתה בכלל לא חשבת על מה שצריך לחשוב כדי להתקדם. כדי לכתוב איזה משהו היום. כדי להכין פסטה ברוטב עגבניות עם בזיליקום טרי, ופרמזן. לא חשבת על זה מספיק. ולא חתכת את הבצל לקוביות, ולא זרקת אותן למחבת, עם השמן שהתחמם כבר.

מחשבותיך היו בדברים אחרים. תמיד בדברים אחרים. תמיד מנסות לאחד ולרכז, ולחשבן, ולהבין את כל הדברים שכולם מתנקזים לאיזה רגע אחד, שבו היית אמור להבין את הכל. הרי היית אמור להבין. אבל שום דבר אינו מובן שוב. גם הפעם. ואתה רק רוצה להיכנס למיטה בשקט בשקט.

ושהמנורה לא תראה אותך. אתה לא תדליק אפילו את האור. אולי בפעם אחרת, תתחיל לקרוא איזה ספר, שמונח לך בחדר השירותים כבר שנה. קנית אותו בריגשה רבה, ובשימחה אמיתית לעתיד הקרוב. את כל זה חשבת שתקרא לאט, שתקרא מהר. שתסיים, וכשתסיים, תקרא עוד ספר, ועוד אחד.

כמה נעים הוא בד הכותנה העבה שעוטף את שמיכת הפוך הישנה שירשת מסבתא אביבה.

להמשיך לקרוא