רונה ברנס
המחנה הליברלי הגדול בישראל צריך לקחת את עצמו בידיים.
קודם כל הוא צריך לקרוא לעצמו בשם הראוי. אנחנו צריכים, חייבים, לומר לעצמנו: אנחנו ליברליים.
כלומר, אנחנו מאמינים בכבוד האדם, בחירות האדם לנסות ולמצוא לעצמו את גורלו, את אושרו, את הצלחתו, את סיפוקו. אנחנו מאמינים במחשבה רציונאלית, בבחינה אנליטית, מבוססת עובדות, של המציאות. אנו מאמינים כי המלחמות והמאבקים הליברליים של העבר, לא רק של היהודים, אלא של האנגלים, הצרפתים, האמריקאים, של הארגנטינאים, הדרום-אפריקאים ושל כל אומות העולם – שייכים כולם למאבק שאותו אנו מנהלים היום. המאבק על חופש האדם, ועל חברה חופשית וטובה שתהיה מחוייבת וערבה לאיכות חייהם של כלל חבריה.
אנחנו צריכים, חייבים, לומר לעצמנו: אנחנו רוצים ישראל ליברלית. לא רק לכל יהודיה, אלא לכל אזרחיה.
המחנה הליברלי חייב לזכור: מי שהוא אדם ליברל אמיתי שייך לשורותיו.
אבן הנגף הקשה והארסית ביותר של המחנה הליברלי היא הלאומיות, אשר מעמידה בסתירה ובקונפליקט מובנה את הציבור היהודי אל מול הציבור הערבי והפלסטיני בישראל.
אך מחנה ליברלי חזק, היודע על מה הוא נלחם, יוכל להכיל בתוכו זהויות לאומיות שונות. ההכלה תבטל את הסתירה, שהרי בניגוד למה שאנו נוהגים לחשוב – לזהות היהודית הישראלית כמו גם לזהות הפלסטינית-ערבית יש שני בסיסים חזקים ודומים בצורותיהם: בסיס זהותי אחד עתיק ובסיס זהותי אחר מודרני. כך הוא הדבר עם כל לאום מודרני.
הבסיס העתיק מבוסס על תרבות עניפה וגלובאלית (יהודית /ערבית), והבסיס המודרני מבוסס על תרבות חדשה השואפת אל חבל ארץ מסויים (הוא כמובן "ארץ ישראל") כדי להקים בו את מדינת הלאום וכדי להיות שייכים לקהילת האומות הכללית (זהו גם הסיפור הישראלי וגם הסיפור הפלסטיני) .
אין לנו, הליברלים החיים כאן, ברירה אלא להתאחד על בסיס המכנה המשותף, אשר לרוב נתפס כמובן מאליו – הרצון לקיים חיים חופשיים, בשאיפה לשיפור רמת החיים ואיכותם. זהו הבסיס. בתוך הבסיס הזה אפשר שיהיו מחלוקות עזות, כמו למשל אופן ההתמודדות עם סוגיית שטחי יהודה ושומרון ועם היהודים והפלסטינים החיים בהם.
האיחוד הרחב (לא זה המתקיים כבר שנים בחוגים אינטלקטואליים אליטיסטיים) בין היהודים והערבים אינו יכול להתקיים על בסיס הפניית עורף ללאומיות, אלא על אימוצה והכלתה בתוך הדוקטרינה הליברלית הרחבה, שהיא הבסיס בר-הקיימא היחיד לעתיד טוב.
אבל לקראת הבחירות הבאות יש לחזק את הזהות הליברלית המשותפת לרבים מאזרחי ישראל, ולתת לה קדימות על פני כל זהות אחרת. במובן מסויים, יאיר לפיד החל לפלס את הדרך לכיוון זה, אך הסנטימנטליות הזהותנית שלו מנעה ממנו ללכת עוד צעד קדימה ולהושיט יד כנה ושוחרת-שיתוף-פעולה-אמיתי לחבריו מנהיגי הציבור הערבי. לו היה עושה זאת, והוא יכול היה לעשות זאת לו היה מחדד לעצמו ולציבור בוחריו את חשיבות הסוגייה הליברלית, היה המחנה הליברלי מנצח בבחירות אלה.
אל לנו לשכוח שמבחינה אלקטוראלית ההצבעה נחלקה כמעט שווה בשווה בין הבוחרים הליברליים לאלה שבחרו בממשלה הלא-ליברלית שמתגבשת עתה. הליברליים נחלו הפסד, אך עדיין רחוקים מתבוסה ויש לפעול עתה כדי לחזק את הבנתו העצמית של המחנה הליברלי, כדי שיידע להיאבק על מרכיבי זהותו ומול כל אלה המבקשים למנוע ממנו את החיים הטובים שלהם ראוי כל אדם.
אשפתון להמון 