הסדרנים המנומסים של כנסת ישראל

רונה ברנס

 

מה קורה לנימוס של הסדרנים בכנסת כשהם ניצבים מול הוראה של יו"ר יהודי להורדת ח"כ ערבי באמצע ריב קולני בין השניים?

ולעומת זאת מה קורה כאשר המצב הוא הפוך והיו"ר הוא ערבי וחה"כ הוא יהודי?

ובכן, תוכלו לשפוט בעצמכם:

ביום רביעי (21.10.15),  לאחר שחה"כ השר אלקין האשים את טיבי באופן אישי ב"דם שנשפך, גם של יהודים וגם של ערבים" ובגל הטרור, דרש חה"כ טיבי שיחזור בו מדבריו, אחרת הוא יורידו מן הדוכן.

בהקלטת ההתרחשות רואים כי אלקין מסרב לעשות כן, ואומר כי לטיבי אין זכות להורידו.

טיבי מבקש מיד להורידו מן הדוכן.

זמן מועט לאחר מכן, מתייצבים שני סדרנים מהוססים לשמאלו של טיבי, מתבוננים בנעשה.

אלקין ממשיך ומתעקש לחזור על טענתו כנגד טיבי.

טיבי ממשיך ודורש להורידו מן הדוכן,  תוך שהוא מצהיר "אני פה הריבון עכשיו!" מספר פעמים.

עתה הסדרנים כבר קרובים אל אלקין.

אלקין מחייך.

עוד מעט הוא יירד מן הדוכן, הוא מסביר בתנועת יד קלה לשומריו המנומסים, הממתינים לו שיסיים את דבריו, שומרים על כבודו.

ואכן, בסופו של דבר אלקין יורד בכוחות עצמו, לאט, אבל לא לפני שאמר את המילה האחרונה כמובן:

"תשכח מהתקווה שאתה תהיה ריבון כאן. אתה לא ריבון כאן ולא תהיה ריבון"

תוך צפייה בוידאו הקצר המתעד כל זאת לא יכולתי שלא להיזכר בהורדתו האלימה מן הדוכן של חה"כ ג'מאל זחאלקה בכנסת ה-19, לפני קצת פחות משנה.

מקרה זחאלקה, מבחינת הנסיבות היבשות היה הפוך למקרה אלקין.

זחאלקה, ח"כ ערבי הוא שנאם מעל הדוכן, ואילו מי שניהל את הישיבה היה חה"כ היהודי משה פייגלין.

שלא כמו במקרה של טיבי-אלקין, במקרה דנן, וכפי שרואים בקלות בוידאו, כל תהליך ההורדה מתבצע במהירות החלטית ונחושה.

הפעם, הדברים מתרחשים לאחר שזחאלקה מכנה את פייגלין "פאשיסט".

פייגלין מבקש שיחדל מדבריו, ולאחר שזחאלקה מסרב הוא קורא לסדרנים כדי שיורידוהו מן הדוכן.

זחאלקה ממשיך, ומהר מאוד מגיע לצעקות רמות, וכהרף עין מתייצבים שני סדרנים. מיד הם נוגעים בגופו של זחאלקה (הצועק ומשתולל), לופתים את זרועו בבירור, ומיד מוסיפים גם כף יד על החזה. לאור תגובתו האלימה של זחאלקה, שנלחם במורידיו, מגיע שומר שלישי, ומאחורה מושך בכתפו של זחאלקה שנדחף תוך כדי צעקות למטה.

אין ספק שגם  לסגנון הדברים יש השפעה על אופן התנהלות הסדרנים,  אבל  קשה  שלא לשים לב לאיפוק המופגן, שלא לומר הססנותם, שמציגים הסדרנים במקרה טיבי-אלקין, לעומת היעילות האלימה שמאפיינת את התנהגותם במקרה פייגלין-זחאלקה.

white

הנה הן שתי ההקלטות.  שפטו בעצמכם:

טיבי-אלקין:


פייגלין-זחאלקה:

מחדל ומעשה: פייגלין בתקשורת

רונה ברנס

[מאמר שלישי בסדרה]

חה"כ משה פייגלין הוא אחד הכוכבים העולים בשמי ההסברה והפוליטיקה הישראלית. הוא דובר מוכשר ביותר, איש ויכוח פיקח מאוד, יש לו עברית יפה, ומבטא נעים לאוזן. אבל יותר מכל-  לפייגלין יש מה שנקרא – כריזמה.

באתר הרשמי שלו נכתב עליו כך:

"את שעות הבוקר מקדיש משה לכתיבה ומענה למכתבים הרבים הזורמים אליו. את שעות אחר הצהריים מקדיש משה לפגישות שונות ובשעות הערב והלילה הוא נודד בכל רחבי הארץ, נפגש ומרצה בפני ציבורים מגוונים."

ביתר קורותיו הכתובים שם, באתר האישי, פייגלין מתואר כ"איש עמל", "אינטלקטואל" , וכמובן "איש משפחה"- הכל מוכרז בכותרות מודגשות יפה, המובילות את הקורא בביטחה לביסוס תמונה מלאה של "איש שורשי" , אשר אתוס ההקרבה העצמית למען המטרה – הוא לו כעמוד ענן.

אכן אין פלא כלל שאיש ציבור כפייגלין יבקש להציג מול קהלו תמונה יפה שכזו. אבל אולי דווקא כן מפליאה היא העובדה שתמונה יפה זו, לא רק שאינה מאתגרת את התקשורת לערער עליה, אלא נראה כי התקשורת אף מחזקת אותה- אם במעשה ואם במחדל.

להמשיך לקרוא

החירות לפי פייגלין

רונה ברנס

[מאמר שני בסדרת מאמרים המוקדשת למשה פייגלין]

באתר הרשמי של משה פייגלין, כמו גם בעמוד הפייסבוק שלו, מתנוססת הסיסמה, שהפכה להיות אחת מסיסמאותיו המרכזיות: "יהדות = חירות".

להמשיך לקרוא

נצחונותיו של פייגלין

רונה ברנס

[מאמר ראשון בסדרה שמוקדשת למשה פייגלין]

הציונות, לאורך כל שנות התגבשותה והתפתחותה, מעולם לא הייתה דגל אחיד שאפשר לנפנף בו, לא מבחינה רעיונית-תיאורטית, ולא מבחינת הדרך שאמורה להביא למימוש רעיונות אלו. לאחר  קום המדינה, אפשר היה לקוות כי עתה תוכל הציונות להפנות את משאבי האנרגיה שלה, שהופנו עד כה לתיחזוק והמרצת תנועה פוליטית עולה, אל בנייתה ופיתוחה של מדינה. אלא שתמיד היו גורמים שחפצו להמשיך ולשמר את אי-היציבות התנועתית שאפיינה את הציונות לפני התמסדותה כגוף מדיני ריבון בדמות מדינת ישראל, כדי להמשיך ולעסוק, מתוך אי יציבות זו, בהגדרות והגדרות מחדש של "מטרות הציונות". האם, למשל, הציונות היא אמנם תנועה שקמה מכורח נסיבתי כדי להגן על היהודים על ידי פתרון פוליטי (כפי שסבר הרצל למשל)? או שמא – הציונות היא נדבך בתנועה דתית-יהודית שתביא לגאולה קונקרטית (כפי שסבר למשל הרב שלמה גורן של מלחמת ששת הימים)?  אלו הן שאלות יסודיות להגדרת המשך דרכה של הציונות, ואמנם להגדרת הציונות עצמה. שהרי הכרעה בשאלות אלה תביא עימה בהכרח גם הכרעה בשאלות כמו  חשיבותה של "שלמות הארץ", "שימור" הרוב יהודי, חלוקת ירושלים, וכמובן – השלום עם שכנינו הפלסטינים, ומחירו.

ואמנם, דומה כי בזמן הקרוב שאלות קריטיות אלה ואחרות תעמודנה (ורבות כבר עומדות) בראש סדר היום של הפוליטיקה הישראלית. שאלות אלה יש בהן כדי להכריע בין הציונות כפי שהכירוה הוגיה ומיישמיה הנאמנים, לבין "הציונות" פרי שכלולם של אנשים כמו משה פייגלין ורעיו לדרך הפועלים הן בכנסת והן בדרכים גלויות פחות.

להמשיך לקרוא