חולים

סיפור קצר

מאת ר"ב ירושלמי


בזה אחר זה נכנסו הגוססים למרפאה. אבל הוא ישב בעיניים חצי עצומות, ממלמל לעצמו כהוזה – "על הפרצוף", אמר שוב ושוב, עם תנועות משונות של היד, מעפעף בעיניים, "על הפרצוף". אחד אחר שחצי דעתו בראשו הולך בפרוזדור מזמזם לעצמו מנגינות. הלוך ושוב הלוך ושוב. הרופא יושב מאחורי הדלת הסגורה, שנפתחת מדי כמה דקות על ידי אחות היסטרית, שדופקת רגע אחד ומייד פותחת את הדלת, זה צריך את זה וזה צריך את זה.

הגוסס מלעלע בעפעפיו, יש לו חום גבוה, ואיש אינו שם לב אליו, חוץ מאלה המתרחקים ממנו, כדי שלא ישתעל עליהם, כדי שלא יתעטש עליהם. הם צודקים.

שעת התור היעודה עברה וחלפה לה. הגוססים נכנסים בזה אחר זה לרופא. אין לו בשורה עבורם, והם יוצאים ממשרדו כשבידם ניירות לבנים שעליהם הודפס משהו כדי לצאת ידי חובה. בחוץ רוחש השוק, וירקות ירוקים ואדומים עומדים למכירה בערבובייה. כולם מחפשים אחר דבר מה, ולרובם אין במה להיאחז. מה הם עושים כל האנשים האלה? מה יש להם בכלל לעשות בעולם הזה, שהם אינם מוכשרים לו?

אחד הולך ברחוב, ועל אף שלא נעים לספר זאת לקורא האלמוני, לא נעים לספר כלל, הוא מחטט באף כאילו אין זה מפריע לאיש, כאילו הוא לבדו הולך בעולם, וכל תוויו האסתטיים אינם משנים לאיש. אולי זה היה נכון לולי היה מחטט באף. התנהגותו הדוחה משימה אותו על הבמה מבחינתי, וכל עורי מתחלחל. הבושה הייתה מצילה אדם זה, אבל הוא אינו מוכשר להבין זאת כלל.

"על הפרצוף", מילמל הגוסס הסופני בהחלט. "איזה דבר", שב וחזר. הוא היה שמן וגדול, ונראה כאילו לא התקלח זה זמן רב. עור פניו היה בלתי מגולח, ועיניו היו אדומות מרוב חוסר שינה. הוא השתדל להפנות מבטו בכל פעם שבחורה צעירה עברה לידו, מנסה לתפוס כל תנועה בעיניו העייפות. אף אחת לא החזירה לו מבט. הוא רצה להיכנס מבעד לדלת הרופא. ובכל פעם שהיא נפתחה, אפילו כדי חריץ בלבד, הוא הושיט את ידו בתנועה לא מבוררת, בחצי תנועה אפילו לכיוון. איש כנראה לא הצליח להבין במה מדובר, במה הוא מעוניין.

זקנים דוברי רוסית תמכו אחד בשני בהלכם, זה לבדיקת דם אחרונה, לפני שסוגרים את המעבדה, זה לקנות סנדוויץ' מהגברת שהייתה עומדת בדלפק המוזר בפרוזדור, מוכרת לחמניות ממולאות בחסה, עגבנייה וגבינה צפתית ארוזות בניילון או בנייר מגבת, מוגשות על ידי ידיה העטופות בכפפות מנתחים.

הכל היה סטרילי מסביב, הכל היה לבן, והחולה ישב וגסס. הדלת נסגרה ונפתחה, נפתחה ונסגרה, אחיות באו והלכו, התחלפה המשמרת. הוא פקח את עיניו, מלעלע בעפעפיו, זיעה קלה בצבצה על מצחו. הוא היה כל כך שמן. כל כך אהב לאכול פעם. עכשיו הוא לא הבין מה מתרחש. הוא לא הבין למה זה הוא מת פתאום. למה הוא יושב כאן, למה הכל לבן. למה האחיות, למה הרופא. הוא יושב מנומס. איך הוא הגיע לכאן? הוא לא זוכר, משהו עם איציק, שהיה הבוס שלו במסעדה, משהו עם זה שהוא אמר לו ללכת לרופא, אחרי שהתעלף לו בחנות, ולא יכול לעמוד יותר. הוא לא היה חולה מימיו. הוא הצליח לחשוב. "פרצוף, על הפרצוף" שב ומלמל לעצמו. כולם התרחקו. אף אחד לא ישב בכסאות שהונחו ליד הכסא שלו, שאת כל נפחו מילא בגופו, שעטה חולצה אפורה ומכנסי עבודה.

אולי הם חשבו שהוא מסריח. האמת הייתה שהוא נראה רע מאוד. חולה מאוד. לא רצו לנשום את האוויר שהוא נושם. והוא, לעומת זאת, רק רצה לנשום, אבל הרגיש כיצד גופו כבד וקורס אל תוך הכסא, מתאחד עם הכיסא לבלי הפרד.

ברחוב, כולם ידעו, השוק המה אדם. היה זה יום חמישי, והכל היה מלא צבע. היה זה אמנם סוף פברואר, אבל העונה הייתה חמה במיוחד, והסוחרים פחדו שהסחורה תירקב להם על הדוכנים. כבר בפברואר היו זבובים וזבובונים קטנים שהיו מציקים לקונים, ולקחו את מסי הבשר שלהם מהתותים הרכים שעוד נותרו. בקרוב הכל ייהפך למשחה אחת אדומה ומהבילה. נשים עניות, יראות שמיים, עמדו בתור בדוכן שבו אפשר היה לאסוף הכל בקרטונים קטנים, ולשלם בזול. הן יכינו ריבות ומרקחות מכל זה, ואיש לא ירגיש בהבדל. הן אוטמות את האף ועומדות בתור, והוא יושב בכיסא וממתין גם כן.

בסוף היום, שהרי הייתה זאת קופת חולים בסך הכל, ושעריה נסגרו בשעה שמונה וחצי בדיוק, גילו אותו שם עוד מונח על הכיסא כמו שק. "איך לא נפל?" אמרה אחת. "ואיך לא שמת לב?" שאלה אחרת. התחיל ריב. הרופא כבר הלך. חלף על פניו כנראה. הוא כבר לא מלמל "על הפרצוף", ואמנם הצליח שלא ליפול. אין בבניין אף אחד, הכריזה אחת המנקות. האחות לא האמינה לה – אולי בגלל שהיא הייתה רוסייה והמנקה הייתה ערבייה – וירדה לבדוק בעצמה. האחות השנייה כבר נוכחה לדעת שאין דופק, ואין עוד מה לעשות בעניין זה.

היא לא רצתה להושיט את ידיה אל כיסיו ולבדוק את זהותו. היו לה דאגות, אבל זו לא הייתה אחת מהן. אין אף רופא בבניין, הכריזה לבסוף האחות הרוסייה שחזרה מביקור בשתי הקומות. כולם הלכו. היא הושיטה ידיים אל הכיס הימני של המכנס, ששם נראתה תפיחה של ארנק, בעודה מאזנת את האיש בכתפיו. לא הצליחה להוציא. פחדה שייפול ודי. "נחכה לאמבולנס", אמרה ודחפה את האיש, שעיניו היו עתה עצומות. האחות הצעירה יותר וודאי עשתה זאת בזמן שהיא ירדה למטה. כמה זה מוזר. על הכיסא. וכיצד אינו נופל. אולי זהו חסד אחרון, הייתה מעין מחשבה כזו שעברה בראשן של אחת מהן, בלא שתתנסח בדיוק כך.

הפרוצדורה הייתה רגילה, רופא הגיע ישר, מאחר והאחיות אמרו שמדובר כנראה במקרה של מוות בטוח. החולה הורד מכסאו סוף סוף, והושכב על הקרקע. בוצעו פעולות החייאה. האחיות ננזפו על חוסר האונים שגילו בכך שהותירו אותו על הכסא. השוק כבר נהיה אפור בחוץ, ומסעדות ובתי המשקה כבר החלו להתמלא נערים ונערות נלהבים מהזדמנות לשתות ביחד כוסות בירה, לבושים בבגדים צמודים.

המשטרה אמרה שהוא גר לבד. אמו מתה, ואביו מת מזמן. אשתו לשעבר גרה בנתניה ויש להם בן אחד. כל זאת לא נאמר מצד המשטרה, אלא נהיה ידוע בדרך אחת הנשים ששמעה את הסיפור באחד הימים הבאים. גסיסתו הייתה בסך הכל מהירה, מתובלת הזיות מעטות, שהובילו אותו בפרוזדור הלבן של קופת החולים אל המוות. וזאת יודע רק הסופר לבדו.

Fortunato Depero - Ritratto di Clavel 1917

Fortunato Depero, Ritratto di Clavel, 1917

 

מודעות פרסומת

הקובץ הספרותי עירובין ג': הצצה וטריגר

 

הודעה לקהל הקוראים והקוראות!

הקובץ השלישי של סדרת הקבצים לספרות ולאמנות "עירובין" ראה אור זה עתה בירושלים ומופץ ברחבי הארץ ובאינטרנט.

במקביל להפצה הרגילה, הושק קמפיין הדסטארט לתמיכה בהוצאת הקובץ הבא באמצעות רכישת הקובץ החדש, או לחלופין – באמצעות רכישת הקבצים הקודמים, או תשורות יפות אחרות.

אנו מאיצים בכם להיכנס ולהתרשם…

cover eyruvin 3 שער עירובין ג .png

white

להמשיך לקרוא

אוגוסט

בימים הקרובים יסתיים קמפיין ההדסטארט לגיוס כספים עבור מימון שני ספריה של רונה ברנס, עורכת האתר. איננו נוהגים לכתוב פוסטים כאלה אך במקרה זה חרגנו ממנהגנו. כאן תמצאו את אחד משירי הספר, בצירוף הקלטה.

את הספר/ים תוכלו לרכוש כאן.


אוגוסט

 א

שֶׁמֶשׁ הָאָפֹר עוֹד לֹא יָצְאָה
אֶל כָּל מַדְרֵגוֹתֶיהָ.
בָּתֵּי הָאֲנָשִׁים עוֹד הִזְהִירוּ מִשֵּׁנָה.
אַךְ
יִלְלַת גּוֹסְסֵי סֶפְּטֶמְבֶּר הִקְדִּימָה הַשָּׁנָה.

ב

וּמִחוּצָה לַחַלּוֹן
עַל רִצְפַּת הַבֶּטוֹן הַכְּחֻלָּה
מָשׁוּחַ הָיָה רַק הַכֶּתֶם
שֶׁלִּקְּקוֹ חָתוּל אַחֵר
בְּתַאֲוַת מָוֶת.

וְיֵשׁ וּמַפְלִיא הוּא פִּתְאוֹם
הָרָצוֹן הַגָּלוּי
לִבְלֹעַ אֶת בְּנֵי מִינְךָ.

white

חורף: כמה קטעים

ר"ב ירושלמי


white

 

האוויר

האוויר זז בחוץ במנוסה מעצמו

מי המרזבים

שעטת המים במורד

החולים מתכנסים

ואין שומע.

white

גשם

רחובות בגשם

ואנשיהם זקנים.

גם יש אחת, כחולת ריסים

סמוקה באודם שלעולם לא יבשיל

לבריאות מהימנה

והיא לבד בקרן חדרה

המוזנחת

ממיינת מחבתות, אחת אחת.

white

איש מעולם לא שבר לה את הלב

אמרה אריאלה מפינת הרחובות:

"ראיתי פרצופך המת עליי

ונזכרתי אז כי מתת עוד לפני

כי עיניך היפות ברקו במבוכה

ותלתליך השחורים תמיד לעגו לגורלך,

ילד מעין אורי שלי

שהעוני שיבש את ליבך."

white

כינורות

אינך יודע

את אשר מספרים הכינורות בהיעדרך.

כיצד כותבים שירים? שאלת ברצינות.

הרף!

די ממני! זר! אכזר! לך ואל תשוב. גם כך לא תשמע לעולם. גם כך לא תדע.

white

שיר ערש - ענבר הלר אלגזי.jpg

ענבר הלר אלגזי, שיר ערש

להמשיך לקרוא

לאפיס לאזולי: התגלות

מאת: רונה ברנס

מוקדש לאמיר מנשהוף


לאפיס לאזולי, לאפיס לאזולי, אומרים הקירות. לא הבנתי את אשר יגידו. לאפיס לאזולי. משונה. דבר אין זה אומר לי. לאפיס לאזולי מהרי אפגניסטן, לאפיס לאזולי מהרי פקיסטן, לאפיס לאזולי, עם נחלי לבן, זולגים מתוך תרבושי הבד. עולים בתוך שבילי מדבר, מובאים בתוך סירות סוחר, סירחון כבד, החום ניגר. על גבי חמורים מותשים, מוכים, זולגים, לאפיס לאזולי אל תוך אולמות, לאפיס לאזולי אל תוך זהב, נשפך, זהב, נשפך, שחור, עמוק, אל תוך סדנאות, אל ידי אמן, רב אמן, בתו של אמן, עם ורידי לאפיס לאזולי מתוך צווארה השֵׁישִׁי, העולה כעמוד, כאגדה, עם גדילי לאפיס לאזולי בתוך שיערה, אַיי לאפיס לאזולי כל הוד ושררה, ולילות נְשָׁפים בלתי נגמרים. לאפיס לאזולי כחול עמוק מעגלים. לאפיס לאזולי מכל חלונות העץ הכבדים, המראות השחוקות, סדקים אומללים, גברים נבוכים, מאין ישיגו עכשיו עוד כספים, מאין ייקחו עוד הון, מאין ייתנו את חובם, כיצד ירקדו הערב? מחר? לעולם? הם אינם רוצים עוד לרקוד לצלילי הכחול הנורא. לאפיס לאזולי יורד מן ההר, מן התקרה, במעגלי תהום כבדי מורא, כבדי אימה, ענקי יהלומים, איזמרגדים ירוקים, כסף ואודם כעורקים נפתחים, לאפיס לאזולי סובב כברבורים שחורים, נסיכים מקוללים, תנו עוד, תנו עוד, השמיים נפתחים, רצפות אין גבול ייקחו משא כבד מנשוא, ייקחו את חטאיהם, את המאווים, ייעלמו אל תוך הלילה, אל תוך החלומות. לאפיס לאזולי מסביר, לאפיס לאזולי מבאר, גורר אותם החוצה אל הבארות, קושר את עיניהם בבד קשה ועוקצני, בחבל דק, בתוך החומר שאין לו די, שאין לו רחמים, מפשט את פחדיהם בשפת אלים ארורים.

בתום הפצצה

white

רונה ברנס

white


וּבְתֹם הַפְּצָצָה

רַחַשׁ בֶּהָלָה.

כַּמָּה אֲרֻכָּה

הָיְתָה הַשְּׁרִיקָה

שֶׁטִּפְּסָה בְּגֹבַהּ

שָׁמַיִם שְׁקֵטִים.

 white

וּבְתֹם הַפְּצָצָה נִשְׁמְעָה

גַּם יוֹכִי הַשְּׁכֵנָה,

לוֹחֶשֶׁת לִבְנָהּ

שְׂנוּא-נַפְשָׁהּ הָאָיֹם.

כִּי מֵת הַיֶּלֶד, מֵת.

 white

הָיוּ גְּבוֹהִים הַשָּׁמַיִם

בִּפְרוֹשׂ עֲלֵיהֶם הַשְּׁרִיקָה הַגְּדוֹלָה

כֹּה כְּחֻלִּים מִבֵּין הֶעָפָר שֶׁעָף בַּמָּרוֹם.

הָיָה אָבָק וְלֹא הָיָה דָּם

וַאֲבָנִים הִתְגַּלְגְּלוּ בִּרְחוֹבוֹת צְהֻבִּים.

 white

לֹא רָאִינוּ אֲנָשִׁים.

תְּזוּזַת הָאֶצְבָּעוֹת הִפְתִּיעַתְנוּ מֵחָדָשׁ

וּתְנוּעַת הַבִּרְכַּיִם בִּשְּׂרָה עָתִיד יָפֶה

וְרַק יוֹכִי הַשְּׁכֵנָה

כְּבָר לֹא עָמְדָה וְצָעֲקָה

בַּחָצֵר הָאֲפֹרָה

כִּי מֵת הַיֶּלֶד

מֵת.

 white

וּמַעֲלֶה הַשָּׁמַיִם

שֶׁשֻּׂרְטַט בִּשְׁרִיקָה

אֲנָכִית לְבָנָה

סִמֵּן עֲדַיִן

אֶת גְּבוּל הָאֶפְשָׁרוּת.

white

Untitled-(The-Kiss)-2011

white

דנה דרויש, ללא כותרת (הנשיקה), הזרקת דיו על נייר ארכיוני, 2011 

black line 21

white

השיר לקוח מתוך ספר שיריה של רונה ברנס, שייצא לאור בשנת 2016.

white

על האמנית דנה דרויש, המלווה את השיר:

 ילידת 1975, תל אביב. דרויש הציגה במבחר תערוכות קבוצותיות ובפסטיבלים בארץ ובעולם. בין השאר במוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית, מוזיאון אשדוד לאמנות, פסטיבל הצילום הבינלאומי ביפו, הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים ברחובות, הביאנלה הבינלאומית לוידאו ארט, המרכז לאמנות עכשווית, המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון, פסטיבל קולנוע ושירה בברלין, פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בהמבורג ועוד.

זוכת פרס ציון לשבח מטעם הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים על שתיים מעבודותיה.

שיטת העבודה המרכזית של דרויש היא עבודת הקולאז' שבאמצעותו היא מפגישה מספר פרקטיקות אמנותיות (צילום, ציור, וידאו, רדי מייד וטקסט). בתחבירים שהיא יוצרת מתקיימים באופן תמידי הפרעות מכוונות המעידות על תהליך מטאמורפוזה המתרחש תדיר בעבודותיה.

www.danadarvish.com