דברים בעקבות רשימתו של אילן ברקוביץ' על רועי חסן וביקורת השירה העברית
מאת: אמיר מנשהוף
ברשימתו על המשורר רועי חסן, שזכתה לשם הראוותני "הוא נתן אלתרמן של דורנו" (מוסף תרבות וספרות, 17.7.15), התעלה מבקר השירה אילן ברקוביץ' מעל הוויכוח העקר והמוכר בעניין איכות שירתו של חסן ופתח צוהר לתובנות כלליות על תרבותנו, שירתנו וביקורתה. אולם, למקרא הרשימה, התעורר בי רצון גדול להעיר הערה קטנה – סמנטית, ובעיקר קיומית – בעניין מושג שחוזר שוב ושוב ברשימתו של ברקוביץ': היפ הופ.
רונה ברנס
1.
בדברים קצרים ששלומי חתוכה פרסם לאחרונה ב'שיחה מקומית' הוא תורם עוד כמה שורות לחילופי המהלומות המתקיימות היום בין דוברי "המחאה המזרחית" העכשווית, לבין מי שאפשר לכנות כ"מתגוננים", בדרך כלל אשכנזים (אולם יש גם יוצאי דופן, המצטרפים משורות "המזרח" כביכול).
"למה לאשכנזים כל כך קשה עם השיח המזרחי?" – שואלת הכותרת שנבחרה לדברים.
ואכן, הכותרת מבטיחה הרבה, אולם לצערי, התוכן מקיים מעט: מהו ה"הרבה" הזה שקיוויתי למצוא בדבריו של חתוכה? זהו ההרבה של המבט האחר, של היכולת לחשוב באמת מזווית של מישהו אחר: למשל – שלומי חתוכה שמנסה לחשוב מ"זווית אשכנזית" כביכול. קיוויתי למצוא נקודת מבט שאינני רגילה לקבל בדבריו של חתוכה. קיוויתי לשמוע מה דעתו, מה הוא חושב.
במקום זה קיבלתי ססמאות : "קשה לוותר על כוח ועל פריבילגיות, על נראוּת במרחב ועליונות במחשכים".
ובכן – אני אמנם לא מכחישה שהרוב המוחץ של האליטות במדינה הוא (עדיין) יהודי-אשכנזי. אני כן מכחישה שהסיבה להתנגדות ל"מחאה המזרחית" האחרונה (שחתוכה הוא אחד הבולטים בפעיליה) היא ש"קשה לוותר על הכוח".
לוּ מודלים היו יכולים לדבר, אולי זה מה שהם היו אומרים על עצמם. אבל בני אדם לא חושבים בדרך כלל במונחים כאלה על עצמם. הם לא חושבים על עצמם במונחים של "נראוּת במרחב", גם לא הסנובים והיהירים שבהם. בני אדם בדרך כלל חושבים באופן פרטי יותר על הדברים. הם כועסים, מפחדים, וכן- בהחלט, גם נעלבים. אבל את אלה קשה הרבה יותר לנסח במילים, וכרגיל במקרים של קונפליקטים- קשה הרבה יותר להבין.
רונה ברנס
באחד המכתבים הפרסיים של מונטסקייה (פורסם לראשונה ב-1721), מסופר לנו על זוג חברים שנפגשים בסלון ביתי בפריז. הם מטכסים עצה כיצד יוכלו להותיר רושם טוב, כך שיוכלו שניהם להמשיך לקבל הזמנות לארוחות הערב האופנתיות בעיר. בשיחה אנו מגלים כי הכלי המרכזי להשגת מטרותיהם הוא "השנינות" – היינו היכולת המופלאה לומר את הדבר הנכון ברגע הנכון ובמינון הנכון, כך שכולם יהיו מרוצים. החיוך הקטן של הדשנות הנדיבה יופיע מדי פעם, כולם יבינו את הבדיחה והארוחה תעבור בשקט. "אם תשמע לי" מבטיח החבר "תוכל לקבל מינוי ל'אקדמיה' כבר בתוך שישה חודשים".
אשפתון להמון 