רונה ברנס
הדברים הבאים פורסמו גם באתר העוקץ, בעברית ובערבית, ובאתר הג'רוזלם פוסט באנגלית
שר החינוך נפתלי בנט הודיע לאחרונה על החלטתו לפיה שנת הלימודים הבאה תוקדש ל"אחדות ירושלים".
איזו החלטה אמיצה! ודוק: השנה לא תוקדש ל"ירושלים בירת ישראל", אלא לאחדותה של ירושלים. מדוע נבחר דווקא ניסוח זה? מה פירושה של הבחירה "אחדות ירושלים"? מדוע לא סתם ירושלים?
ובכן, כפי שוודאי הבנתם בעצמכם, הכוונה היא לא להתמקד בירושלים "סתם", אלא להתמקד בשייכותה הפוליטית של ירושלים, בפעולות הצבאיות בזמן מלחמת ששת הימים, שבשנה הבאה, 2017, ימלאו חמישים שנה לפריצתה וסיומה המיתולוגי.
ואמנם כשבנט מספר לעוקביו בפייסבוק מה יעשו התלמידים שיובאו לסיור בעיר כחלק מתכניתו הוא מונה את האתרים הבאים: העיר העתיקה, כנסת ישראל, בית המשפט העליון, אתרי גבורה והנצחה. מתוך כך אנו מבינים את מידת הדגש על ירושלים כעל יציר פוליטי-צבאי דווקא, על המעשה הפוליטי הרוכב על ירושלים, ושהוא הוא ירושלים.
בתערוכה שעלתה בשנים האחרונות בספרייה הלאומית שנקראה "מכלי אל כלי", הוצב בין יתר המוצגים גם פנקסה של נעמי שמר, שבו היא הוסיפה את הבית הנוסף לשירה המפורסם "ירושלים של זהב" אחרי מלחמת ששת הימים וההשתלטות הצבאית על העיר העתיקה: בהתחלה כותבת שמר: "שלנו הם בורות המים השוק והכיכר", אבל אז היא נמלכה בדעתה ולבסוף תיקנה בפנקסה כך: "חזרנו אל בורות המים…".
דומה כי שמר הבינה כי העניין האמיתי הוא ההיסטוריה של עם ישראל, הקשורה בנימי נפשה (הסימבוליים, האידיאליים, הכיסופיים, הדמיוניים) אל העיר ירושלים (האידיאלית, הסימבולית, הבנויה על כיסופים).
ירושלים הפוליטית מעולם, ולמעשה עדיין אינה מעניינת את רוב הציבור הישראלי, שאינו ממש מבין היכן עובר בה "הקו הירוק", מהו מזרח ומהו מערב, ומה זה אומר בעצם. רוב הציבור הישראלי מבין בכותל, בסמליה של העיר כמו מגדל דוד, חומות העיר העתיקה, כנסיותיה, והחלומות שאופפים את כל אלה כערפל חולמני.
אשפתון להמון 