גילוי דעת

רונה ברנס

בעקבות הבחירות אומרים לנו, אנשי גוש השמאל: "אתם" צריכים להכות על חטא, או "אנחנו" צריכים להכות על חטא. דורשים מאיתנו להודות כי טעינו. יש הטוענים כי הסיבה שגוש השמאל ניצח בבחירות אלה הייא בגלל האליטיזם של השמאל. לכן, הם אומרים, השמאל צריך לעשות חשבון נפש. הוא צריך להבין היכן טעה, מה גורם למרבית האנשים לא לשים את מבטחם בגוש השמאל, אלא לבחור לקדנציה רביעית את נתניהו. ירון לונדון התבטא לאחרונה ואמר כי הוא סבור שלא היה דבר שהשמאל יכול לעשות כדי למנוע את התוצאות, מאחר ורוב רובו של העם מורכב מאנשים דתיים שתפישת עולמם אינה מתיישבת עם תפישת עולם המבוססת על התפישה הדמוקרטית-ליברלית במובנים רבים. לכן הוא גם אינו צופה שינוי – גם בעתיד ימשיך לשלוט כאן הימין.

להמשיך לקרוא

בחירות חשאיות

חלק מסדרת הפרגמנטים של מ. צפרון

אז מה עושים לקראת בחירות? שאלה טובה. שאלה טובה. נתחיל לתכנן את חודש מרץ. זה אולי דבר ראשון לא? לאן ניסע? אחר כך אני מתכוונת. כלומר – מה נעשה. זה יום ההולדת של חיים, מלמטה. אולי נעשה פיקניק. אולי ניר ואלקה יבואו מירושלים.

למי נצביע? למי נצביע את שואלת? להמשיך לקרוא

ישראלים

רונה ברנס


(יהודי)

אתמול, בעודי יושבת בבית קפה קטן, מתרעננת מנסיעה ארוכה בתחנת דלק, שמעתי שיחה מקרית בין איש ואישה:
הוא ערבי או ישראלי? שאלה האישה את האיש. אינני יודעת על מי הם דיברו.
האיש השיב: ערבי, ערבי, מג'יש נדמה לי או משהו מהצפון. – – אה. אמרה האישה מסכמת. ערבי.

זה הזכיר לי שיחה אחרת ששמעתי, בימיי הראשונים באוניברסיטה, בסיטואציה דומה במטעניה ובמשמעויותיה: ומעשה שהיה כך היה:
להמשיך לקרוא

על הפיתוי לשוחח ועל סכנותיו האפשריות

כמה הערות על האווירה הפוליטית ברחובות ישראל, קיץ 2014

הדברים הבאים פורסמו במקור, ובשינוי מה,  בגליון 71 של המגזין 'ארץ אחרת' (יולי 2014)

רונה ברנס

 

דבר משונה מתרחש עכשיו.  אנשים רוצים לשוחח.  אנשים בישראל באמת רוצים לשוחח. כולם רעבים לשיחה, אמר לי מישהו לא מזמן באחת ההסתובבויות שלי במרכז העיר ירושלים. אולי זה לא נראה ככה מיד. אולי לא כולם מרגישים זאת באותה המידה, אבל נדמה שזהו אחד הדברים הבולטים המתרחשים בתוך השינויים הרבים שקורים בתוך האווירה הציבורית בישראל.

להמשיך לקרוא

נצחונותיו של פייגלין

רונה ברנס

[מאמר ראשון בסדרה שמוקדשת למשה פייגלין]

הציונות, לאורך כל שנות התגבשותה והתפתחותה, מעולם לא הייתה דגל אחיד שאפשר לנפנף בו, לא מבחינה רעיונית-תיאורטית, ולא מבחינת הדרך שאמורה להביא למימוש רעיונות אלו. לאחר  קום המדינה, אפשר היה לקוות כי עתה תוכל הציונות להפנות את משאבי האנרגיה שלה, שהופנו עד כה לתיחזוק והמרצת תנועה פוליטית עולה, אל בנייתה ופיתוחה של מדינה. אלא שתמיד היו גורמים שחפצו להמשיך ולשמר את אי-היציבות התנועתית שאפיינה את הציונות לפני התמסדותה כגוף מדיני ריבון בדמות מדינת ישראל, כדי להמשיך ולעסוק, מתוך אי יציבות זו, בהגדרות והגדרות מחדש של "מטרות הציונות". האם, למשל, הציונות היא אמנם תנועה שקמה מכורח נסיבתי כדי להגן על היהודים על ידי פתרון פוליטי (כפי שסבר הרצל למשל)? או שמא – הציונות היא נדבך בתנועה דתית-יהודית שתביא לגאולה קונקרטית (כפי שסבר למשל הרב שלמה גורן של מלחמת ששת הימים)?  אלו הן שאלות יסודיות להגדרת המשך דרכה של הציונות, ואמנם להגדרת הציונות עצמה. שהרי הכרעה בשאלות אלה תביא עימה בהכרח גם הכרעה בשאלות כמו  חשיבותה של "שלמות הארץ", "שימור" הרוב יהודי, חלוקת ירושלים, וכמובן – השלום עם שכנינו הפלסטינים, ומחירו.

ואמנם, דומה כי בזמן הקרוב שאלות קריטיות אלה ואחרות תעמודנה (ורבות כבר עומדות) בראש סדר היום של הפוליטיקה הישראלית. שאלות אלה יש בהן כדי להכריע בין הציונות כפי שהכירוה הוגיה ומיישמיה הנאמנים, לבין "הציונות" פרי שכלולם של אנשים כמו משה פייגלין ורעיו לדרך הפועלים הן בכנסת והן בדרכים גלויות פחות.

להמשיך לקרוא