"אשר אין לה קצין שוטר ומושל": ראיון עם מקימי עמותת בר קיימא


white

במלאת שלוש שנים לפעילותו של האתר אשפתון, אנו ממשיכים את מסורת יום ההולדת שהתחלנו בשנה שעברה, וגם הפעם לציון הארוע פנינו לאנשים שמעוררים אצלנו חשק לעשות משהו בעולם הזה, והצענו להם לשוחח.

כך קרה שרונה ברנס, עורכת האתר, יצאה לפגוש את נועם כוזר ולידיה מלטין, שניים מהאנשים הכי פעילים בתחום התרבות והאמנות בירושלים.

נועם, ירושלמי מלידה, ולידיה, שנולדה בסרביה ועלתה בגיל 19 לישראל, הם זוג נשוי ובעלי משפחה. הם גם מקימי העמותה "בר קיימא, לתרבות, אמנות, מוסיקה ושלום" (ע"ר), אשר מאגדת תחתיה כמה מהפרוייקטים האמנותיים המעניינים בירושלים, כמו מועדון ההופעות "המזקקה", קולקטיב התיאטרון "פנדורה", גלריית ברבור, ועוד רבים אחרים. את כל זה הם עושים מתוך משרד צנוע בלי מזגן, בקומה העליונה של בניין קצין העיר בירושלים, ממש ליד כיכר המוסיקה, ומול מוזיאון יהדות איטליה ובית הכנסת של הקהילה האיטלקית. יותר ירושלים מזה באמת קשה למצוא.

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

עומק הצעד: על פשטנות ושכפול בשירה הזהותנית הישראלית

white

על ההתעלמות הממסדית מספרות ופואטיקה מורכבת והחיבוק של שירה זהותנית-פשטנית

מאת: נדב נוימן


אין זה סוד גדול שהתרבות המערבית, במיוחד במאה השנים האחרונות, מחבקת, משעתקת ומפיצה אמנות להמונים שמייצגת את הרדוד, הפשטני והנמוך ביותר המשותף ל"צרכני" התרבות – אשר מאמינים כי הם בוחרים את האמנות לפי טעמם, ולא מבינים שמדובר בפס ייצור. לא הצרכנים מבינים, וגם לא האמנים שמייצרים את התרבות הזו.

בישראל, הפריחה הגדולה של הספרות הזהותנית-הפשטנית היא חלק מאותו עניין. רידוד של רעיונות מורכבים לכדי ססמאות להמונים זה בדיוק מה שמוקדי הכח אוהבים. אין שום דבר חתרני בפופ הזה. להיפך. הספרות הזהותנית-פשטנית מסתכלת על עצמה ורואה את סרטר מגיב על זוועות המלחמה, אבל אפילו את זה היא לא עושה. השפה המיידית, הרי, אינה יכולה להציע פתרון ביקורתי. תיאודור אדורנו צדק, במקרה הזה, כשטען שכתיבה ביקורתית ישירה וברורה נכשלת בדיוק בדבר שאותו היא מנסה לעשות, כשהיא נדרסת תחת הגלגלים של תעשיית התרבות והופכת לחלק מהכביש שעליו דוהרת השיירה. רעיונות טובים ונכונים, כשמוכנסים למכונת הסיסמאות, הופכים לחלק נוסף מהגבבה הפרסומית שמאפשרת להמוני ישראלים להתכנס יחד תחת מדורת שבט כלשהי ולכבות את המח – במקום להדליק אותו. ברגע שערבי ערס פואטיקה וכל תעשיית המסביב התחילו לקדש את השירה הגרועה והפשטנית, הצרכנים צורכים לפי כמות ולא לפי איכות; לפי גובה העקבים ולא לפי עומק הצעד; לפי הפופולריות ולא לפי הטיב.

הביקורת הרדודה לא מאפשרת בחינה עמוקה של המציאות, של הקיום ושל החיים. היא מציעה אך ורק קיטש. כמו שכותב קונדרה ב"הקלות הבלתי נסבלת של הקיום", "הרגש שמעורר הקיטש חייב להיות רגש שההמונים יכולים להיות שותפים לו. לכן הקיטש אינו יכול להיווצר ממצב יוצא דופן, אלא חייב להיות מושתת על דימויים בסיסיים […] הקיטש מעלה שתי דמעות זו אחר זו. הדמעה הראשונה אומרת: איזה יופי, ילדים רצים על הדשא. הדמעה השנייה אומרת: איזה יופי, כמה נחמד להתרגש עם כל האנושות למראה ילדים רצים על דשא!". הקיטש הוא מה שמסלק אינדיבידואליות, ספק, סטייה, והופך את החוויה האנושית לעיסה דביקה של אחדות מאוסה. והספרות הזהותנית-הפשטנית בחרה בדרך הזו, במקום להיות מגדלור של אוונגרד.

אדורנואדורנו מציע, במקום עיסה זו, שבירה של המימזיס ושל הריגוש ההמוני והזול, והדגשה של האוטונומי והמזעזע. ובמרחב שבין אדורנו לפורמליזם של הספרות, מתקיימת בשירה העברית פריחה נהדרת, שלמרבה השמחה אמנם זכתה להכרה נהדרת לאחרונה בזכייה של שגיא אלנקווה בפרס ראש הממשלה, ובמידה מסוימת גם בזכייה של הילה להב.

אך לרוב הממסד שותק. משוררים כמו רעואל שועלי שמדגיש את האימה והזרות הפסיכית שבקיום האנושי; מיכאל בן-זאב עם הפורמליזם הפואטי-מוזיקלי; אמיר מנשהוף שכותב בשפה שבורה את השבר שבקיום האנושי; כתבי העת "הבה להבא" ובמידה מסוימת "עירובין"; אלה ועוד רבים אחרים זוכים להתעלמות מהממסד הספרותי והתרבותי, שמעדיף עיסה דביקה שתאפשר לחברה להעביר עוד לילה של שינת ביעותים במסווה של חלומות נעימים.

תמונות משישי ישראלי

מערכת אשפתון

גירסה של הדברים הבאים פורסמה גם באתר מאקו -תרבות


לאחרונה שב במלוא עוזו הקמפיין שמחזיק בשם הפומפוזי "שישי ישראלי".

הוא מכוון בדיוק לבטן הרכה של הבורגנות, של תפיסותיו הנצחיות של המעמד הבינוני: "המהוגנות" המדומיינת, שהיא כמובן שם נמלץ ל: "שמרנות", שהיא עוד שם נמלץ לניוון, הכולל בתוכו פנינים חברתיות כמו שוביניזם, דתיוּת להמונים, זהות להמונים, פשטנות להמונים – ובאופן כללי כל דבר שיעזור לך להרגיש טוב עם עצמך בדיוק כפי שאתה, עם תוספת איזו"קהילתיות".

אז מה רואות עינינו בזמן האחרון:

מודעות בכבישים המרכזיים בתל אביב (אני עצמי ראיתי את המודעות הללו רק באזור המרכז, וזה דבר מעניין כשלעצמו), מודעות וירטואליות בפייסבוק במימון נכבד ועוד.

ומה רואים במודעות?

את זה למשל:

להמשיך לקרוא

בין אמנות לפסטיבל – עם בוא הקיץ הירושלמי!

השאלה כיצד יכולה עירייה או חברה לתמוך באמנים החיים בקרבה היא שאלה רחבה וסבוכה.

שאלה זו מעניינת במיוחד לגבי העיר ירושלים, עיר שאיכשהו מצליחה להמשיך ולהצמיח מתוכה מגוון ייחודי של אמנים ואנשי רוח ותרבות.

האם מצליחה הקהילה הירושלמית לדאוג לכך שאמניה ימצאו בתחומיה מספיק תעסוקה כדי לאפשר עבורם את המגורים בה לאורך זמן?

הסלוגן החדש של עיריית ירושלים עבור קיץ 2015, "קיץ מוגזם בירושלים", הביא אתו גם – כדברי הכרוז – "10 פסטיבלים הקיץ, 40 פסטיבלים השנה!".

סלוגן ירושלים  אלעד ירון

ובכן – מה ההשפעה של כל הפסטיבלים האלו על העיר ועל רצף התרבות המתקיים בתוכה והאם גם השנה, כמו שממשיך הסלוגן, "נהנה מדיי"? 

בעידודה הנלהב של מערכת אשפתון, אלעד ירון וחברים נוספים יצאו לבדוק וחזרו עם וידאו מתומצת שיכול לעזור לנו לנסות ולהבין:

________________________________________­_________________

כתיבה: אלעד ירון ויהונתן עפרת

אנימציה: יהונתן עפרת

לכבוד צאת הקובץ השני של כתב העת עירובין!

white

אשפתון משתתף בשמחת צאת גיליונו השני של כתב העת 'עירובין'

ושמח להזמינכם לאירועי ההשקה המתוכננים לו בימים הקרובים:

eiruvin 2 cover JUNE 2015.pdf - Adobe Reader

להמשיך לקרוא

מחווה ל'רדיו מרכז העיר' – ירושלים

white

רונה ברנס

כפי שכתבתי בפעם הקודמת כאן, החודש הזה, מאי 2015, 'אשפתון' יחגוג שנתיים, עם קהל קוראים שהולך וגדל לאט לאט, נושאים מגוונים, כותבים ואמנים מתחלפים וקבועים.

לצערנו, אשפתון הוא עוד במה שפועלת על בסיס התנדבותי. בינתיים, איש אינו מקבל שכר חומרי ישיר על פועלו, ואף על פי כן נוע ינוע.

משום כך, חשבנו כי ראוי יהיה אם לרגל חגיגות השנתיים, יפנה אשפתון את אור הזרקור אל מפעל התנדבותי אחר, שמצליח להתקיים ולהתפתח. לשם כך נבחר רדיו מרכז העיר ירושלים: מפעל שפועל מאז 2011, על בסיס התנדבותי לחלוטין, דבר שאינו מונע ממנו לקיים ארבעה ימי שידור בשבוע (!) המועברים דרך האינטרנט,  ובין 30 ל-40 שעות שידור שבועיות של תכניות.  כל זה פועל בזכותם של כשלושים גברים ונשים, אשר נותנים מזמנם ומכשרונם לטובת המשך הצלחתו של המפעל. בימים אלה, ובשנה האחרונה יושב הרדיו במרכז הקהילתי והתרבותי ביתא, ירושלים, שליד שוק מחנה יהודה.

הצעתי לירון רייס, האיש שמנהל את הרדיו ומפקח על פעילותו, ולחברים אחרים ברדיו, להיפגש ולדבר. ולשמחתי הצעתי התקבלה, וקבענו לשעת לילה מאוחרת לשבת, במרכז העיר כמובן.

 רדיו מרכז העיר - לוגו

כל התמונות מתוך: אלבום רדיו מרכז העיר, 2014

להמשיך לקרוא

ישראלים

רונה ברנס


(יהודי)

אתמול, בעודי יושבת בבית קפה קטן, מתרעננת מנסיעה ארוכה בתחנת דלק, שמעתי שיחה מקרית בין איש ואישה:
הוא ערבי או ישראלי? שאלה האישה את האיש. אינני יודעת על מי הם דיברו.
האיש השיב: ערבי, ערבי, מג'יש נדמה לי או משהו מהצפון. – – אה. אמרה האישה מסכמת. ערבי.

זה הזכיר לי שיחה אחרת ששמעתי, בימיי הראשונים באוניברסיטה, בסיטואציה דומה במטעניה ובמשמעויותיה: ומעשה שהיה כך היה:
להמשיך לקרוא