רונה ברנס

* את הדברים הבאים כתבתי בחלקם הגדול בעת שהתוודעתי אל הספר מתוך ספרייתו של אחד מן המלביה"ד, ידידי יהונתן ורדי. מאחר ויהונתן ואשתו נורית יצאו לירח דבש והשאירו אותי לשמור על חתולתם, מצאתי עצמי לבדי בסלון המואר של הבית הזר והיפה, ובזמן הזה נטלתי לעצמי את הספר, שידעתי שיהונתן הוציא בחודשים האחרונים, ועד מהרה מצאתי עצמי גם כותבת באותו הסלון.

---

פעולת הדפדוף בספר המאגד מחיבוריה של עזה צבי (הוצאת אבן חושן, 2014) היא אולי זו שהותירה בי את הרושם המעניין ביותר. אני כותבת דפדוף דווקא כי נדמה שזה בדיוק מה שהספר הזה, בצורתו המסויימת מזמין. הספר אינו פותח בהסברים. אין שם פרטים ביוגרפיים רשימתיים, איננו יודעים מתוכם היכן נולדה והיכן מתה עזה צבי, את מי הכירה ועם מי למדה, היכן פירסמה בדרך כלל, והאם מתה גלמודה או בחברת רעים. את אלה נוכל למצוא בשיטוטינו בספר ולעיתים גם על גבי כריכתו.

במקום כל הפרטים הללו, פוגש הקורא בקבלת פנים כמעט שקופה: כמה שורות הכתובות בנימה אבילה, של חבר האבל על ידידתו המתה, המקבל את הקורא בדברים מעטים אל סוכת אבלים מצומצמת שנאספה מסביב לכתבים.

כאן, בעמוד וחצי בקושי של הדברים הפותחים את הספר כותב יהונתן ורדי (ידידי) בקול נמוך, שקט, עצוב ועניו: "הרשימות המכונסות בספר זה נכתבו במהלכן של כשלושים שנה לערך."

אכן, נדמה שזוהי פיסת המידע האינפורמטיבית ביותר שמציע ורדי בשורות המועטות שהוא כותב. אחר כך הוא יתאר לנו את אופי עבודתה של עזה צבי, בלי לתת לנו רקע ובלי להסביר. אבל קצב הדברים כבר מכניס אותנו אל האיטיות ההכרחית לקריאה, אל ה"זעיר שם זעיר שם" הסבלני , כפי שמאפיין ורדי את כתיבתה של צבי, וכפי שאמנם מלווה את החיבורים המאוגדים הללו. הקצב הזה הוא זה שבתוכו, וכנראה רק בתוכו, מתאפשרת הקריאה בחיבורים השונים ובטקסטים המכונסים בתוך הספר.

הזמן, כמדומה, הוא עניין מאוד מרכזי בקובץ הזה, לא רק בגלל ה"זכרון" שמשמש מעין מצע-התחלה, ממנו הכל יוצא, אלא בגלל ההתנהלות של הרעיונות. עזה צבי לא מנסה לסיים את החיבור שאותו היא מתחילה, היא מנסה להמשיך. בראיון שמופיע בסוף הקובץ, בו היא משוחחת עם הלית ישורון, היא אומרת ש"בן אדם הוא מין גלובוס כזה, עם כל מיני יבשות. אז שמה יש אי כזה או ים כזה, או אהבה כזאת או אהבה אחרת" (1994, עמ' 328). הזמן של עזה צבי מתאפשר כי הוא נמתח בין המתים (הוריה של צבי, זלדה, לאה גולדברג, גרטרוד קראוס יונה וולך ומתים אחרים), בין הזכרון, לבין החיים שבתוכם אנחנו כותבים וקוראים.

האיטיות המאפיינת את הכתיבה, ואת סדר התפתחות הדברים בתוך מסותיה של עזה צבי, מייצרת עבור הקורא שיאפשר זאת לעצמו זמן חדש לגמרי. בתוך הזמן הזה הגְּמר אינו מורגש כבר בראשית הדברים כמו מאמרים וחיבורים רבים הנפוצים היום במקומותינו. בחיבוריה של צבי אין טעם לקפוץ לשורה האחרונה. העושה כך יפספס את כל הסודות ("בלילות יש בירושלים צבעי לילך כאלה שאין בשום מקום אחר בארץ […] ויש כאן ירוק מסוים בשדות שאין למצוא אותו בכל אירופה. דרושים מסירות, התלהבות, כישרון לעמוד על הצבעים שלך…" –עמ' 213, מצוטט מתוך כתביה של גרטרוד קראוס). מי שרוצה בכך מוזמן לשוב ולשוטט, לחזור ולטעום מבין מבוכי ירושלים, בין מלון נוטרדאם ומַחְששוֹת העיר העתיקה, בזכרונות הבתים ובתי הקפה הפזורים בעיר, שבתוכה הכתובים של צבי שקועים כל כך.

*

נראה לי שקשה לדבר על "אישה כותבת" במונחים של צניעות. צניעות היא אחד הדברים, במידה מסויימת, שממנה צריך להתרחק בבואך לכתוב רשימות, ובייחוד רשימות מפוזרות כל כך, המפוזרות על פני נושאים שונים כל כך, ומזוויות שונות שאינן מציעות מסגרת ז'אנרית או סגנונית מבוררת מראש.

ועם זאת, נראה לי שיהיו כאלה שירצו לכנות את כתיבתה של עזה צבי "צנועה", כלומר- כתיבה שנובעת מאיזושהי עמדה של צניעות. אולי אני מניחה כך משום שברשימותיה היא אף פעם איננה מציגה את עצמה כ"יודעת", וודאי שלא כ"יודעת מוחלטת". היא תמיד כותבת כמתבוננת מלמטה, תמיד מצטטת אחרים. אמנם, ישנם חיבורים בהם היא עוסקת בעצמה, או במשפחתה, וכותבת בעיקר "לבדה". אבל אז, כאמור, היא כותבת בדרך כלל מתוך הזכרונות. ואכן – פרספקטיבה שכיחה למדי בדבריה של צבי היא זו של הילדות. הילדה או הנערה שזוכרת את האם, את האב, את המורה ואת המשוררת. גם אפיון זוויתי זה עשוי לפתות את הקוראים לכנותו "צנוע". וכמובן- המילה "צנועה" מתאימה במיוחד לכותבות דווקא ולא לכותבים.

אולם לי נראה שדרכי כתיבתה של עזה צבי, לפחות כפי שמשתקפים מעיון ב"חיבורים", משקפות בחירה סגנונית, שבמקומות מסויימים מקבלת מימדים אתיים לא צנועים בכלל: כך למשל, באותו ראיון עם הלית ישורון המופיע בסוף הקובץ, מספרת צבי על סכסוך מקרקעין מתמשך בו היא מעורבת. צבי מסבירה לישורון את הסיבה לעיסוק האינטנסיבי שלה בסכסוך הזה בשמונה השנים האחרונות (דאז), ולמעורבות האישית והמסורה שלה בעניין:

מה שדוחף אותי עם עניין הבית הוא עניין האמת. אני רואה סיאוב של שקרים. ויש לי צורך גדול לחשוף אותם. (עמ' 323)

ואמנם, העמדה הזו של החתירה לאמת, החתירה התמימה אולי לאמת, כאילו באמת ניתן "לחשוף" אותה "עד הסוף", היא זו שמאפיינת את דרכי כתיבתה ומחשבתה של צבי, כפי שעולה מהחיבורים יותר מהכל. ומהי "האמת" הזו? זוהי איזו אמת של התבוננות, של הסתכלות:

אני אוהבת להסתכל מהצד. הדגש הוא לא על מהצד, אלא על להסתכל. פעם אמרתי לעצמי שלא צריך להתעצב, הרי אפשר תמיד להסתכל, להסתכל עד הסוף. בדיבור אני לא יכולה להגיד את הדברים בדיוק. אני צריכה המון לעבוד כדי שתצא לי מחשבה. היא נבנית מקרעים של תחושות. אני רק יכולה להגיד לך את קצה התחושה, שהייתה בזה נחמה, להסתכל. זה היה כמו הארה, הרגע הזה, ששום דבר לא נורא, אפשר להסתכל , אז שום דבר רע לא יקרה. להסתכל בהכל, מסביב.  (עמ' 327)

אם ניתן להגדיר את האמת הזו, את הדרישות האלה מן האמת כצנועות, אז אמנם גישתה של צבי היא צנועה. אבל לדעתי תהיה זו אי הבנה של מידת השאיפה, מידת הרצון לראות, מידת הרצון להבין ולקבל. גם בגבו של הספר מופיעה המילה "צינעה": "יצירתה של עזה צבי – – – התנהלה בצנעה" מסופר לנו שם, "הרחק מן הפרהסיה הספרותית על שאונה ואופנותיה". אולם נשים לב כי הצינעה כאן מיוחסת ל-"התנהלות" יצירתה, ובצדק. גם המביאים לדפוס כמדומה סברו כי יצירתה עצמה, כתביה של עזה צבי, אינם ראויים להתכנס בתוך הסד המכביד והמחייב הזה של "הצינעה".

עזה צבי מסתכלת בתמונות, וקוראת שירים ויומנים של אנשים שוב ושוב, עד שהמילים שמסביב נשזרות במילותיה, ועד שההסתכלות שלה מקבלת סוף סוף את צורתה המחודשת ויכולה לעבור הלאה גם אל הקורא. במידה רבה זוהי עמדה טוטאלית קלאסית של אמן עם הרבה תקוות שאפתניות. השאפתנות במקרה של עזה צבי היא שקטה אמנם, ואינה צבועה בצבעי "ההצלחה" בהם אנו מורגלים – אין פה חידודי לשון, או הערות ארסיות ומחוכמות, וגם כשהיא מנסה אולי לבנות קריקטורות, יש בהן, כמדומה, איזו חמלה.

עזה צבי (משמאל) והמשוררת זלדה, תל אביב, 1948

*

אותו הראיון המופיע בסוף הקובץ שצבי קיימה עם הלית ישורון, פותח בשאלה של עזה צבי דווקא: "את שואלת למה רציתי לראיין אותך", אומרת ישורון לצבי – "כן. כי בזה לכדת אותי", מסבירה לה צבי.

כמה פשוט וכן.

בתשובה הזו, כמו בגישתה הכללית העולה מרבים מן החיבורים שבקובץ, עומד תלוי-מרחף, איזה תמהון; תמהון של גילוי, ותמהון ושל ידיעות מתחדשות תמיד. עזה צבי רוצה לדעת, היא רוצה לשמוע, לפני שהיא תוכל לדבר.

בעיקר – נראה שהיא איננה ממהרת. איננה ממהרת לסיים את המשפט, איננה ממהרת לגמור את דבריה, ואיננה ממהרת להביא את קובץ החיבורים שלה לפרסום בחייה ("כל צעד זהב", כפי שמצוטט כמוטו של גרטרוד קראוס).

"אני צריכה ים של דברים על ידי", היא מספרת לישורון על דרכי המחשבה והכתיבה שלה.

התמהון הסבלני הזה, המתמסר לעצמו בסלחנות, הרצון הכן לתמוה ולראות, הוא אולי זה שמאפשר לקוראים בדבריה יותר מכל להגיע לאיזו הסכמה אינטימית, סודית כמעט, בלתי מתאמצת ומבינה אל לב.

 

פורסם במקור בגירסה שונה מעט בארץ אחרת, גליון 74