מאת סנדריל יעקבי
כשהייתי קטן שאלו אותי המבוגרים הרבה שאלות להן לא הייתה לי תשובה.
"מה תרצה לעשות כשתהיה גדול" היא המעצבנת והנלוזה שבהן.
רק בימים מאוחרים יותר, הבנתי עד כמה היא נלוזה באמת.
אבל כשהייתי קטן, טרם ידעתי לנתח את הנלוזות, ורק הרגשתי את העצבים עולים בכל פעם שמופנית אליי השאלה.
היה זה רגש ריק בהחלט אם כי טהור ומדויק.
אז הייתי עונה בכנות ואומר שאינני יודע.
תשובה זו הייתה גוררת אחריה תשובות רבות ומוכרות אף הן לא פחות מהשאלה המקורית בעקבותיה נהגו.
"אתה עוד צעיר", אמרו, או "יש לך זמן" או "כשתהיה גדול תדע".
כשהייתי גדול מעט יותר, מספיק כדי להתחיל לחשוד אולי בנלוזות השאלה, אימצתי לי תשובה אחרת. תשובה זו הייתה גוררת אחריה תגובה אחרת כל פעם, ואני הייתי מנסה תמיד לנחש על מי תשפיע איך.
הם היו שואלים ואני הייתי עונה: "מוכר גפרורים."
אימהות מסויימות היו מתרשמות במיוחד.
"איזה ילד! " היו מתפעלות ממני, וסופקות כפיהן בחדווה.
אולי עוררתי בהן איזה זיכרון נשכח, שלהן, או כזה שאימצו לעצמן מאיזה ספר שקראו פעם.
על האבות לא נראה שהדבר עשה רושם על פי רוב, למעט אבא אחד, שבשומעו תשובתי, התקרב אליי כל כך עד שפניו כמעט נגעו ממש בפניי, ושאל אותי במלוא הרצינות ובלחש
"אתה רציני, תגיד?"
היה משהו חרד בלחישה זו, ואני ריחמתי על האבא הזה שהיה צריך לשמוע את התשובה הזו דווקא אז ודווקא מילד קטן.
נראה היה שהוא חיכה לתשובה זו כל ימיו, וכשהיא הגיעה פתאום דווקא ממני, כה התפלא על כך, שלא יכול היה להאמין למישמע אוזניו, וכשלבסוף נכנע למילים, גם אז התקשה להאמין כי נאמרו ברצינות.
כשגדלתי עוד, כבר ידעתי שאני רוצה להיות סופר. ידעתי את זה אבל לא סיפרתי לאף אחד. גם לא להוריי. גם לא לאחותי הגדולה.
בתקופה ההיא איש כמעט לא טרח עליי בשאלות לגבי העתיד. כמו היה פרוש וגלוי לעיני כל.
היו אלה השנים של המוסיקה. הייתי מוצלח קטן, והייתי יודע לחקות את תנועות גופיהם של הנגנים המוצלחים ביותר, וצלילי היה אף הוא חיקוי מוצלח למדי של הדבר האמיתי. והיות ואנשים מתקשים להבחין בין חיקוי לאמת, בחרו בחיקוי, וידעתי כי לא יוכלו לרדת לסוף האמת.
אולם השאלה לא נעלמה, אלא רק נמוגה והתעכבה לזמן מה. לבסוף שוב עלתה בדמות שאלה אחרת, מאוחרת יותר, שצצה פתאום בזמן ימי הצבא. השאלה "מה תלמד באוניברסיטה" או "מה תעשה אחרי הצבא". אלו היו הימים שאחרי ימי המוסיקה הזוהרים בהם הורחקתי מהפסנתר ומסגרותיו, אל המדים והבסיסים, ופתאום ניגלה החיקוי לכל. לא אהיה מוסיקאי כשאהיה גדול.
וככל שהתקרבה תקופת הבגרות האמיתית, תקופת השיחרור, וההחלטה הסופית, כך ידעתי יותר ויותר שאני רוצה להיות סופר. ואולם השאלה "מה תלמד באוניברסיטה", אינה מאפשרת כלל תשובה שכזו. הייתי אובד עצות. לא היו לי תשובות, והתחמקויות אפשריות נראו לי מגוחכות.
אז טסתי להודו. שם נהניתי משלווה יחסית.
הודו מלאה אנשים שאינם יודעים דבר, על כל שכן, מה יעשו כשיהיו גדולים. ואולם גם שם השמחה לא הייתה שלמה, וגם שם נשאלתי מה אעשה כשאשוב לארץ. מצחיקה הייתה בעיניי ההתעניינות הלא פוסקת הזו של אנשים בעתיד, בעיקר של אחרים. כך למשל, באחד הימים ניסיתי כוחי והפניתי את השאלה חזרה אל שואלה: "ומה איתך" שאלתי. וראיתי את הסומק עולה בלחייו.
"אני באמת לא יודע." הוא אמר. ושנינו שתקנו. אינני נהנה ממבוכותיו של זולתי, ובייחוד לא כשאני הוא הגורם לה.
כך, לאט לאט, ניגלה לי כי רוב השואלים נטפלים אליי כדי שאגאל אותם מחוסר הוודאות שלהם עצמם.
אבל אני מורד בתפקיד זה. אינני מוצלח בו, ואין לי כל כוונה ללמוד לחקות את המוצלחים שבהם.
ואז חזרתי לארץ, והתחלתי ללמוד באוניברסיטה. אבל גם כאן, במצב קיום חדש זה שחיבבתי מאוד, שוב מצאתי עצמי נשאל לא אחת:
"ומה תעשה עם זה?"
זאת הייתה השאלה, שכן לא למדתי משפטים, או חשבונאות.
ושוב, מאחר ועדיין לא ממש ידעתי מה להשיב, פניתי אל תשובתי הישנה, "מוכר גפרורים."
ואמנם, בזמנים אחרים, ומפי אדם שכבר איננו ילד קטן ושיכול לעורר תגובות ספיקת כפות ידיים בקרב אימהות מלאות חדווה, הייתה עלולה תשובתי זו להיתפס כמתגרית. אולם הימים היו ימים קשים, ונראה כאילו התקבלה תשובתי ברצינות גמורה על לב שומעיי. והם הניחו לי תוך נידנוד ראש קל של הבנה ובידוח דעת.
בימים מסוימים היום, אני שואל את עצמי "מה אעשה?" שכן ככל שמתקדם הזמן נראה כי רמת ידיעותיי פוחתת עוד ועוד, וגם את מה שחשבתי שאני יודע נדמה כי אבד. וזהזמן – הו הזמן… מה עוד יש לומר עליו מלבד זה שהוא זז. "לא יודע". אני מסיק לעצמי, ביני לביני. וכבר איש אינו עומד לנחמני על גילי הצעיר, או על הזמן האין-סופי.
אשפתון להמון 