חיקוי, הצלחה, ומה תעשה עם זה – הרהורי גמילה של סטודנט נצחי

מאת סנדריל יעקבי 


כשהייתי קטן שאלו אותי המבוגרים הרבה שאלות להן לא הייתה לי תשובה.

"מה תרצה לעשות כשתהיה גדול" היא המעצבנת והנלוזה שבהן.

רק בימים מאוחרים יותר, הבנתי עד כמה היא נלוזה באמת.

אבל כשהייתי קטן, טרם ידעתי לנתח את הנלוזות, ורק הרגשתי את העצבים עולים בכל פעם שמופנית אליי השאלה.

היה זה רגש ריק בהחלט אם כי טהור ומדויק.

אז הייתי עונה בכנות ואומר שאינני יודע.

תשובה זו הייתה גוררת אחריה תשובות רבות ומוכרות  אף הן לא פחות מהשאלה המקורית בעקבותיה נהגו.

"אתה עוד צעיר", אמרו,  או "יש לך זמן" או "כשתהיה גדול תדע".

11101330024_9818f4f0fe_o

כשהייתי גדול מעט יותר, מספיק כדי להתחיל לחשוד אולי בנלוזות השאלה, אימצתי לי תשובה אחרת.  תשובה זו הייתה גוררת אחריה תגובה אחרת כל פעם, ואני הייתי מנסה תמיד לנחש על מי תשפיע איך.

הם היו שואלים ואני הייתי עונה: "מוכר גפרורים."

אימהות מסויימות היו מתרשמות במיוחד.

"איזה ילד! " היו מתפעלות ממני, וסופקות כפיהן בחדווה.

אולי עוררתי בהן איזה זיכרון נשכח, שלהן, או כזה שאימצו לעצמן מאיזה ספר שקראו פעם.

על האבות לא נראה שהדבר עשה רושם על פי רוב, למעט אבא אחד, שבשומעו תשובתי, התקרב אליי כל כך עד שפניו כמעט נגעו ממש בפניי, ושאל אותי במלוא הרצינות ובלחש

"אתה רציני, תגיד?"

היה משהו חרד בלחישה זו, ואני ריחמתי על האבא הזה שהיה צריך לשמוע את התשובה הזו דווקא אז ודווקא מילד קטן.

נראה היה שהוא חיכה לתשובה זו כל ימיו, וכשהיא הגיעה פתאום דווקא ממני, כה התפלא על כך, שלא יכול היה להאמין למישמע אוזניו, וכשלבסוף נכנע למילים, גם אז התקשה להאמין כי נאמרו ברצינות.

 כשגדלתי עוד, כבר ידעתי שאני רוצה להיות סופר. ידעתי את זה אבל לא סיפרתי לאף אחד. גם לא להוריי. גם לא לאחותי הגדולה.

בתקופה ההיא איש כמעט לא טרח עליי בשאלות לגבי העתיד. כמו היה פרוש וגלוי לעיני כל.

היו אלה השנים של המוסיקה. הייתי מוצלח קטן, והייתי יודע לחקות את תנועות גופיהם של הנגנים המוצלחים ביותר, וצלילי היה אף הוא חיקוי מוצלח למדי של הדבר האמיתי. והיות ואנשים מתקשים להבחין בין חיקוי לאמת, בחרו בחיקוי, וידעתי כי לא יוכלו לרדת לסוף האמת.

 אולם השאלה לא נעלמה, אלא רק נמוגה והתעכבה לזמן מה. לבסוף שוב עלתה בדמות שאלה אחרת, מאוחרת יותר, שצצה פתאום בזמן ימי הצבא. השאלה "מה תלמד באוניברסיטה" או "מה תעשה אחרי הצבא". אלו היו הימים שאחרי ימי המוסיקה הזוהרים בהם הורחקתי מהפסנתר ומסגרותיו, אל המדים והבסיסים, ופתאום ניגלה החיקוי לכל. לא אהיה מוסיקאי כשאהיה גדול.

וככל שהתקרבה תקופת הבגרות האמיתית, תקופת השיחרור, וההחלטה הסופית, כך ידעתי יותר ויותר שאני רוצה להיות סופר. ואולם השאלה "מה תלמד באוניברסיטה", אינה מאפשרת כלל תשובה שכזו. הייתי אובד עצות. לא היו לי תשובות, והתחמקויות אפשריות נראו לי מגוחכות.

 אז טסתי להודו. שם נהניתי משלווה יחסית.

הודו מלאה אנשים שאינם יודעים דבר, על כל שכן, מה יעשו כשיהיו גדולים. ואולם גם שם השמחה לא הייתה שלמה, וגם שם נשאלתי מה אעשה כשאשוב לארץ. מצחיקה הייתה בעיניי ההתעניינות הלא פוסקת הזו של אנשים בעתיד, בעיקר של אחרים. כך למשל, באחד הימים ניסיתי כוחי והפניתי את השאלה חזרה אל שואלה: "ומה איתך" שאלתי. וראיתי את הסומק עולה בלחייו.

"אני באמת לא יודע." הוא אמר. ושנינו שתקנו. אינני נהנה ממבוכותיו של זולתי, ובייחוד לא כשאני הוא הגורם לה.

 כך, לאט לאט, ניגלה לי כי רוב השואלים נטפלים אליי כדי שאגאל אותם מחוסר הוודאות שלהם עצמם.

אבל אני מורד בתפקיד זה. אינני מוצלח בו, ואין לי כל כוונה ללמוד לחקות את המוצלחים שבהם.

11092467694_69fd621691_o.jpg

ואז חזרתי  לארץ, והתחלתי ללמוד באוניברסיטה. אבל גם כאן, במצב קיום חדש זה שחיבבתי מאוד, שוב מצאתי עצמי נשאל לא אחת:

"ומה תעשה עם זה?"

זאת הייתה השאלה, שכן לא למדתי משפטים, או חשבונאות.

ושוב, מאחר ועדיין לא ממש ידעתי מה להשיב, פניתי אל תשובתי הישנה, "מוכר גפרורים."

ואמנם, בזמנים אחרים, ומפי אדם שכבר איננו ילד קטן ושיכול לעורר תגובות ספיקת כפות ידיים בקרב אימהות מלאות חדווה, הייתה עלולה תשובתי זו להיתפס כמתגרית. אולם הימים היו ימים קשים, ונראה כאילו התקבלה תשובתי ברצינות גמורה על לב שומעיי. והם הניחו לי תוך נידנוד ראש קל של הבנה ובידוח דעת.

בימים מסוימים היום, אני שואל את עצמי "מה אעשה?" שכן ככל שמתקדם הזמן נראה כי רמת ידיעותיי פוחתת עוד ועוד, וגם את מה שחשבתי שאני יודע נדמה כי אבד. וזהזמן – הו הזמן… מה עוד יש לומר עליו מלבד זה שהוא זז. "לא יודע".  אני מסיק לעצמי, ביני לביני. וכבר איש אינו עומד לנחמני על גילי הצעיר, או על הזמן האין-סופי.


* שני האיורים שלעיל לקוחים מתוך אוסף הפליקר של הבריטיש לייבררי. לינקים לאיורים: כאן וכאן
הטקסט נכתב במקור בשנת 2008/2009

על הטרגדיות שלנו: אנחנו תלויים בך

וידוי יומרני לחודש חורפי


No doubt alcohol, tobacco, and so forth, are things that a saint must avoid, but sainthood is also a thing that human beings must avoid. (Orwell, Reflections on Gandhi)

סנדריל יעקובי

ובכל הסיפור הזה הטרגדיה היא שאנו תלויים בבני אדם. כל מעשינו תלויים בבני אדם. ואף על פי שהיינו רוצים להיות טובים, אנו תמיד תלויים בבני אדם. גם אם תבקש מנוח, תמיד תהיה תלוי בבני אדם. והאנשים שסביב אין בהם רחמים, ולרבים בהם אין תשוקה. זה נכון שבמצבים הקשים ביותר תוכל באמת למצוא נחמה במחשבותיך, ועל כן, טוב לקיים מחשבות.

אולי הצרה הגדולה ביותר שלנו היום היא שרבים מהסובבים אותנו מרשים לעצמם בלהט-שוטים להיות מובלים על ידי אנשים שכנראה מעולם לא הרשו לעצמם להיעזר באותן פינות מרוחקות של מחשבה, אשר אדם משכיל ואדם חושב ואדם מרגיש דואג שיהיו שם בשבילו לעת צרה, שתמיד באה בזמן זה או אחר.

להמשיך לקרוא

תורת הפרצוף

סנדריל יעקובי

בעיית תקצוב כתבי עת, אסופות, קבצים וכל דבר שקשור בספרות היא בעיה מובנת וברורה. ובכל זאת, הייתי רוצה להעיר הערה קטנה על בחירות אסתטיות של כמה ממפיציהן/ם ויוזמיהן/ם של מפעלים שכאלה בארץ, וברשותכם, אתמקד בפרסומים אלקטרוניים בלבד, ששם נושא הערתי יצא, כמדומה, מכלל שליטה כמעט.

בשנתיים האחרונות שמתי לב לתופעה מעצבנת למדי:ריבוי צילומי דיוקן של המשוררים, שפעמים רבות מתלווים באופן זה או אחר לפרסומיהם.

להמשיך לקרוא

עלילות הסטודנט במחוזות אגד והתחנה המרכזית

 [מיומנו של סטודנט ירושלמי]

נרשם ע"י סנדריל יעקובי

דרכו הרגילה של הסטודנט הממוצע היא דרך-האוטובוסים ודרך-הרכבות.  כלומר- התחבורה הציבורית, באמצעותה הוא מתנייד יותר מכל.

מתוך הכרה זו במאפיינים הייחודיים הללו של דרכי הסטודנט והסטודנטית, תוקן לפני כשלוש שנים תיקון חדש, לפיו הוחלט כי סטודנטים וסטודנטיות בישראל יזכו להנחה מיוחדת שתאפשר להם לנוע במחיר מופחת. ההקלה על הכיס היא משמעותית. סטודנט שמוכיח את דבר היותו סטודנט, לפי כל הכללים הבירוקרטיים, יזכה להנחה של 33%. ואילו סטודנט שלא רק שהוכיח עצמו כסטודנט, אלא אף תרם לקופת אגד או דן, וקנה מידי החברה מה שמכונה "חופשי סטודנט"- היינו כרטיס שמאפשר נסיעה חופשית בתחומים מוגדרים (למשל במרחבבי העיר חיפה/ירושלים/תל אביב וכו') למשך שנה שלמה (במחיר הקרוב ל-1400 ש"ח), זכאי להנחה של 50% על כל כרטיס נוסף שהוא יקנה מחוץ לתחומים המוגדרים הללו, שבהם מוקנית לו או לה, כאמור, נסיעה חופשית.

טוב ויפה.

עתה, יודעת כל סטודנטית ירושלמית שכדי לקבל את אותה הכרה בהיותך סטודנטית, עלייך להגיע תחילה לאחת מעמדות אגד, מצויידת במיני מסמכים ( אישור מודפס מהאוניברסיטה, תעודת זהות, וכרטיס סטודנטית( , להציגם לנציג החברה, ולעדכן את הכרטיס במעמד הנכסף- מעמד סטודנט.

אלא שבין ההגעה לעמדה- ובין עדכון הכרטיס, משתרך לו תור ארוך ארוך.

בשנה הראשונה, עם כניסתה לתוקף של הפרוצדורה החדשה, היה התור בלתי נסבל.

 שלושה ימים עמדנו בתור. בכל יום היינו מגיעים, לוקחים מספר, מחכים, מתייאשים ועוזבים, עד שבסופו של דבר, ולאחר שהעיתונות פרסמה כמה תמונות בלתי מחמיאות, הוספו פקידים, ועדכון הכרטיס התאפשר סוף סוף.

להמשיך לקרוא

מיומנו של סטודנט ירושלמי- חלק ב

שני רישומים מאת סנדריל יעקובי 

כאן

"כאן, כאן, כאן ! רשימותיי!" הוא כרע אל הקרקע והרים את הדפים האלה, שבהם הוא כתב כמה מרגעיו הקטנים ביותר. את המילים האלה הוא לא אמר. הוא אפילו לא חשב אותן כלל.

"כאן, כאן!" הוא לא חשב דבר. מעל הדפים היו רשומים תאריכים שונים, זמנים בחייו. התחלפויות עניינים, מחשבות קטנות על רגעי יום. "כאן כאן" הוא לא אמר מילה.

הוא כרע וחיפש בין הדפים האלה, שהוא יודע שאי-פעם כתב אותם הוא, הוא ולא אחר.

חלק מהדברים הוא כלל לא זכר. ולכן הופתע לגלות עתה ביטוייים שמצאו חן בעיניו, או כאלה שנראו כאילו נכתבו על ידי אחר. "כאן" הוא חשב. "כאן".

 1809 Monk by the Sea oil on canvas 110 x 172 cm

Caspar David Friedrich, 1809 Monk by the Sea, oil on canvas 110 x 172 cm

– – –

להמשיך לקרוא

וידוי של סטודנט ירושלמי

נרשם ע"י סנדריל יעקובי ב-30.6.2013

זהו  וידוי קצר של מי שרוצה לדבר על אותם הדברים שאחרים מתביישים בהם כל כך.

זהו וידוי של סטודנט מצטיין מירושלים, שנחשב לבין המבריקים במחזורו, אם לא למבריק שבהם, של מי שמצופה ממנו מצד חבריו – כולם אינטלקטואלים צעירים לפי הנהוג היום –  לדעת הכל תמיד.  אותו טיפוס מוכר- ידען,  חכם, איש עצה טובה,  וחבר לעת צרה.

להמשיך לקרוא