על פרשת אבו שחאדה (נגד הקמפיין של נתניהו/בן-גביר)

רונה ברנס

איתמר בן-גביר זיהה את הבמה (ועדת הבחירות), כתב את התסריט, והזמין קהל. בן גביר הגיש בקשה לפסילת מועמדותו של אבו שחאדה, יצר אווירת לחץ על מפלגות אחרות להצטרף לבקשתו, וקטף את הפירות. הפרי הוא לא פסילתו של אבו שחאדה (החלטה שעוד מחכה לאשרור או ביטול של בית המשפט העליון), הפרי הוא הפיצול והבלבול שהוא ושותפיו זרעו ביד כה מיומנת בקרב המחנה הליברלי הציוני, אבל גם בקרב המחנה האזרחי הרחב יותר – המתהווה והשברירי – המחנה המבקש שינוי, יהודים וערבים, ציונים ולא ציונים. זוהי הצלחתו הגדולה של בן גביר מארועי הימים האחרונים.

הצטרפות "הדמוקרטים" וכל מפלגות "גוש השינוי" לבקשת בן-גביר היא תעודת עניות לכל המחנה. כל שעשו הוא לתרום את חלקם לקרקס דעת הקהל שאותו מנהל בן גביר ביד רמה, על חשבונם. מן הראוי היה לא לשתף פעולה עם קרקס זה.

בדמוקרטיה יש חשיבות גדולה לנראות. האזרח הישראלי המתבונן במעשי הפוליטיקאים בימים האחרונים רואה את המהלך הבא: איתמר בן גביר, שר שבעבר קרא לגירוש הערבים מארצם (וכן זוהי גם ארצנו היהודים – אפשר גם וגם), שר שמתהדר ביחס משפיל ומעודד התעללות באסירים ועצירים, שר שבז לשלטון החוק ולזכויות אזרח, ולערכים ליברליים מערביים דמוקרטים שבנו את העולם החופשי – השר הזה פותח בקמפיין נגד פוליטיקאי ערבי בכיר, סמי אבו שחאדה, ולא זאת בלבד – אלא שהוא מצליח לגייס את כל הכוחות הפוליטיים בחברה היהודית הדומיננטית, כולל מתנגדיו המובהקים.

בשורה התחתונה, נציגי הציבור הישראלי הרחב אשר סולד ואף נגעל מעמדותיו הפוליטיות של בן גביר, ומזהה בצדק את בן-גביר כאדם  מסוכן ואלים, התייצבו לצד איתמר בן גביר.

כיצד הדבר הזה קורה? בזכות כשרונו הפוליטי וערמומיותו של בן גביר שהובילו אותו לנקודה האפקטיבית ביותר בפוליטיקה הישראלית: ניצול פחדיו העמוקים והמדממים ביותר של הציבור הישראלי המיינסטרימי והפעלתם נגד אותו ציבור עצמו.

הציבור הישראלי רוצה להיות מערבי, הוא רוצה להיות ליברלי, הוא רואה עצמו חלק מ"העולם החופשי". אבל בשכונה כמו זו שלנו, לנכונות הזו להיות ליברל, יש מחירים קשים. אנחנו הישראלים, איננו מחונכים להתמודד עם האתגר הקשה של להיות ליברל במצבי קיצון וייאוש עמוקים של מלחמה ושל הישרדות. אנחנו איננו מלמדים את עצמנו ואת ילדינו כיצד להתמודד עם הדיסוננס שיש בין רצונך לשמור על החופש לבין המשמעות של חופש זה. אחת המשמעויות היא לשמוע דברים קשים ואולי אכזריים, ואולי אפילו בלתי-נסבלים על עצמך, על עמך, על ההיסטוריה שלך. אולי אפילו לשמוע שקרים, אולי אפילו לשמוע דברים מסוכנים ומסיתים (כל מקרה צריך להיבחן לגופו).

אין פירוש הדבר שהחברה הישראלית צריכה לסבול קריאה לאלימות, או חלילה קריאה למדינות אויב לפעול כפי שפעלה הנהגת עזה ב-7 באוקטבר – כפי שיכול היה בקלות להשתמע ממאמרו והתבטאויותיו של סמי אבו שחאדה מן ה-8 באוקטובר הן בשל ההקשר, הן בשל התזמון.  החברה הישראלית צריכה להוקיע את אבו שחאדה על התנהלותו. אבל היא גם צריכה להוקיע את עמדותיו של איתמר בן גביר, אשר מתכנן לישראל עתיד של עליונות יהודית, של מניעת זכויות בסיס, של צמצום החופש, ובעיקר בעיקר – של צמצום ורמיסת כבוד האדם וחירותו בעולם הזה.

אחד ההבדלים הברורים בין בן-גביר לאבו שחאדה הוא הבעת הצער על המעשים. אבו שחאדה הביע צער והתנצל על מעשיו, והצהיר בפירוש שדרכו מתנגדת לאלימות וטרור ושהוא טעה בכתיבת המאמר. בן-גביר לעומת זאת, נותר תלמידו הגאה של כהנא, ממשיך לתמוך בתפיסות עולמו האנטי-דמוקרטיות והאלימות (ולכן עומדות בניגוד לישראל הדמוקרטית), ומעודד כאוס אלים דרך טרור מתנחלים שבחסות המדינה (אשר הוא חבר בכיר בהנהגתה) המשתולל בחודשים האחרונים בגדה המערבית.

מי מבין השניים מסוכן יותר לדמוקרטיה הישראלית? מי מבין השניים פועל ביתר שאת לחורבנה?

החלטתה של מפלגת הדמוקרטים לתמוך במהלך שיזם איתמר בן גביר לפסילת סמי אבו שחאדה היא החלטה שגויה, ואולי יש עוד זמן לתקן.

היה עליהם לצאת בהצהרה ברורה נגד דבריו חסרי ההצדקה של אבו שחאדה שנכתבו ובוטאו גם בעל פה מייד לאחר הטבח ב-7 באוקטובר, ובעוד בישראל עוד סופרים את הגופות, ובעוד איננו יודעים אפילו את מספרם של החטופים ומי עוד יצטרף למתקפה. בזאת אין ספק. אבל אסור להם לשתף פעולה עם דרכיו הדמגוגיות של בן גביר, אשר הצליח לסחוט את המירב ממצבם הנפשי הרעוע של ישראלים כה רבים, אשר עדיין נמצאים במצב של אסון מתגלגל, ועדיין מרגישים שהם צריכים להיאבק על עצם קיומם בכל כך הרבה חזיתות.

לדעתי, אבו שחאדה אינו ראוי לאמון הציבור הישראלי- גם לא הערבי הישראלי. מדוע? מפני שברגעיהם הקשים ביותר של חבריו למדינה, אחרי מתקפת חמאס –  הוא בחר שלא לעמוד לצד חבריו האזרחים הישראלים המדממים בכאב, אימה ופחד ולא הפגין סולידריות בסיסית המצופה מאדם במעמדו (פוליטיקאי ישראלי).

בדיוק כפי שיאיר גולן כתב, בחירה זו אכן מעידה עליו שאין הוא מבין את פירושה ואת דרכיה של שותפות ערבית-יהודית, שהיא דבר מורכב מאין כמותו בארצנו. לכן הוא אינו ראוי, לא לעמדת הנהגה ולא לאמון הציבור.  

התוצאה הנוכחית שלפיה מפלגת הדמוקרטים בחרה לפעול לפי האינטרסים המובהקים של הכוחות האלימים והמסוכנים ביותר בחברה הישראלית היום (בן גביר, נתניהו ושות')  – אינה מקובלת והיא איננה הדרך הנכונה. זוהי אינה הדרך לשותפות יהודית ערבית, שלהן מטיף יאיר גולן. וכן, שותפות יהודית-ערבית, כפי שהסביר יפה לא פעם ח"כ יואב סגלוביץ' האמיץ, היא קשה ומכאיבה. הדרך למצוא את הדרך לקיים אותה אינה ליזום דרכים להשתיק בכוח את אלה שאיננו רוצים לשמוע, אלא לחזק את הקולות הליברלים והדמוקרטים שמייצגים אפשרות לעתיד משותף על בסיס שוויון אזרחי, בתוך מדינת ישראל הדמוקרטית – מדינת הלאום של העם היהודי שהיא גם ביתם הלאומי של הפלסטינים החיים בה. אין דרך אחרת.

עוד לא מאוחר. אפשר להודות על טעות, אפשר לשנות את הכיוון

****************************************************.

להלן צילום מסך מתוך תצהיר שהגיש סמי אבו שחאדה לועדת הבחירות, ספטמבר 2026

דרך עמותת עדאלה
https://www.adalah.org/uploads/uploads/6171120cd2c4f7a4d82bbbe7b50fb263.pdf

ביקורת ספר: "כיבוש מבית" מאת מיכאל ספרד

רונה ברנס

מיכאל ספרד הוא אחד האנשים הכי אמיצים בישראל. הוא גם אחד הקולות בשמאל הישראלי שאותם אני מכבדת יותר מכל, על רהיטותו, על בהירותו המחשבתית ועל נסיונו להיות הוגן. בספרו החדש "כיבוש מבית – מסע אל מקורות ההפיכה המשטרית" (2025, הוצאת קרן ברל כצנלסון) כל אלה באים לידי ביטוי מזהיר. זהו ספר המאתגר את הקורא והפותח דלתות רבות למחשבה מחודשת על המציאות הקשה בישראל היום.

ספרד הוא עורך דין ידוע המתמחה בזכויות אדם ובדין הבינלאומי, והוא קנה את שמו בעיקר בזכות מעורבותו בתיקים בעלי פרופיל תקשורתי גבוה, כמייצג המשפטי בתיקים משפטיים, שהפכו להיות מקרי מבחן ידועים לזכויות האדם בישראל, בעיקר בכל האמור לזכויות הפלסטינים החיים תחת הממשל הצבאי בישראל, וגם כמייצגם של עמותות המזוהות עם השמאל בישראל כגון עמותות זכויות אדם הפועלות למען זכויות פלסטינים בגדה המערבית. נוכחותו העקבית בצמתים כה רבים בעיצוב פני השמאל הביקורתי והאופוזיציוני בישראל היא אחת הסיבות שכדאי כל כך להקשיב לו. באחד החלקים הפותחים בספר למשל, ספרד מספר על חלקו המפתיע בסיפור הקמתו של ארגון "שוברים שתיקה" שהתחיל כתערוכת צילומים אנונימיים שנשאה שם זה בשנת 2004. לא רק שהוא היה שם, הוא עדיין ישנו שם, והוא עדיין פועל ללא חת באווירה ציבורית שנעשית יותר ויותר עוינת ואלימה, מצוייד בשכל חריף ובעקביות ועקשנות מעוררות השתאות, גם אם לא מסכימים עם עמדותיו ומסקנותיו הפוליטיות והאידיאולוגיות.

התזה המרכזית והתשתיתית שספרד מבקש להציג בספרו היא זו: מה שמכונה היום "ההפיכה המשטרית" (או בלשון שגורה יותר "ההפיכה המשפטית") הוא למעשה תוצאה ישירה של מציאות הכיבוש הצבאי הישראלי ביהודה ושומרון ובעיקר של אידיאולוגיית הימין הקיצוני, הדתי, אשר מבקשת להפוך מצב של כיבוש למציאות של סיפוח. הם עושים זאת באמצעות הליך של הכללת הגדה המערבית, מבחינה חוקית ומשפטית ובאמצעות תהליכי חקיקה הדרגתיים, תחת ריבונות ישראלית דה פקטו. תהליכים אלה התרחשו לאורך העשור האחרון, תחת ממשלות נתניהו בעיקר ובגיבוי מערכת המשפט בדרך כלל. ועם זאת, עדיין החסם העיקרי בפני האצת הליך הסיפוח נותר הרשות השופטת, על בתי המשפט והיועצים המשפטיים. על כן הצורך הדחוף לנטרלם מכוחם. עם זאת, ספרד חוזר שוב ושוב על עמדתו לפיה בית המשפט העליון, למרות בלימות נקודתיות פה ושם (שזכו להדים רבים) דווקא איפשר באופן כללי את התהליכים הרחבים של החלת ריבונותה החוקית של ישראל על הגדה המערבית.

ספציפית, ספרד מצביע על הקשר הישיר בין העובדה שהימין המתנחלי קנה בעשור האחרון אחיזה אדירה בשלטון הישראלי ובמשאביו המדינתיים לבין הדחיפות לשנות את החסם הדמוקרטי היחיד אשר עומד בפני תכניותיהם לסיפוח השטח הפלסטיני בלא הענקת אזרחות לתושביו. גם בלי להסכים עם התזה הסופית, אין ספק שספרד מציג את טיעוניו באופן משכנע, מבוסס, ורציונאלי. גם בלי להסכים לפרשנותו של ספרד בדבר הקשר שבין הקרע הפנים-ישראלי לבין הקונפליקט הפלסטיני-ישראלי, הרי שהקוראים ימצאו בספר מדריך מרתק ובהיר להבנת המציאות הישראלית היום, דרך ניתוח פוליטי-חברתי שמציע ספרד, המבוסס על מקרים פרטיים, על עבודתו כעורך דין ועל היותו מתבונן ביקורתי וחריף של מדיניות ישראל, כבן התרבות הישראלית המכיר אותה הכרות אינטימית.

בתמונה: מיכאל ספרד, מקור: ויקיפדיה

עם מרבית הטענות שמביא ספרד קשה להתווכח, משום שהן טענות עובדתיות נכונות. הפרשנות היא כאמור סיפור אחר. דוגמה  מצויינת היא הקטע המתאר את מה שספרד מכנה "האפרטהייד הישראלי" ביהודה ושומרון. עם העובדות קשה להתווכח: ישראל כוננה שתי שיטות חוקיות שבהן שני סוגי אוכלוסייה מנוהלים בשטחים המנוהלים על ידי צבא ישראל: יהודים וערבים, יהודים בעלי זכויות אזרח, והערבים נעדרי אזרחות ונעדרי זכויות (כולל זכות התנועה, חופש הביטוי, חופש המחאה הזכות לבחור ולהיבחר—כלומר להשפיע על הנעשה – ועוד). מסקנתו החד-משמעית של ספרד לפיו מדובר באפרטהייד היא מסקנה משפטית, הנשענת על פרשנותו לדין הבינלאומי ולתחולתו על המקרה הישראלי-פלסטיני. הדבר אשר חסר במיוחד בדיונים מסוג זה בספר הוא הקשר היסטורי, אשר בהחלט יכול לערער על הפסקנות החד משמעית שדרכה מציג ספרד את הכותרת "אפרטהייד" כאילו זוהי פרשנות המציאות הלגיטימית שאין בלתה. ספרד לא עוסק במציאות המדינית הפנים-פלסטינית המבוקעת, או ביחסי הפלסטינים עם הממלכה הירדנית למשל (אשר שללה את אזרחותם *הירדנית* של הפלסטינים תושבי הגדה רק בשנת 1988 למשל). ספרו עוסק באחריותה הבלעדית של ישראל על המצב (ואמנם, יש מקום לטעון לאחריות כזו, לאור החלטתה של ישראל להישאר הכוח הכובש בשטחים). במילים אחרות, אין דיון היסטורי בנסיבות ההיסטוריות שהובילו למצב האנומלי שבו ישראל שולטת בשטח שבו נמצאים בני אדם שאינם אזרחיה לצד כחצי מליון מאזרחיה, דבר אשר מוביל מיסודו לאפליה, דיכוי וטינה מצטברת – וכל זה על רקע קונפליקט לאומי ולאומני מדמם שקדם למצב זה. במיקודו זה מצוי חוזקו של הספר אך היעדר ניתוח כללי יותר של המציאות יכולה להיראות גם כנקודת חולשה בו.

ספרד מסביר באופן מאיר עיניים כיצד הפכה מדינת ישראל בעשור האחרון של השלטון הצבאי בגדה (שכונן החל מ-1967 כדי למשול על השטחים שנכבשו מירדן וממצרים – הגדה המערבית ועזה בהתאמה) לחלק מהמבנה השלטוני של המדינה. ספרד מסביר שלפי הדין הבינלאומי יש להבדיל בין גופי השלטון של המדינה הכובשת לבין הגוף המנהל האמון על  השטח הכבוש של המדינה – ובספר הוא מתייחס בעיקר לגדה המערבית, אם כי גם עזה כלולה בכך. כדי לייצר את ההבדלה הזאת יצרה ישראל את המנהל האזרחי אשר שייך מבחינה ארגונית לצבא ולא למשרדי המדינה.

שנת האפס מבחינת ספרד בהקשר השינוי שישראל מקדמת במעמדה החוקי של הגדה היא 2017, אז עבר לראשונה בחוק ההסדרים תחת ראש הממשלה נתניהו חוק המאפשר גזל קרקעות על ידי המדינה מידיים פלסטיניות פרטיות בגדה המערבית, תוך  הלבנת פולשים לקרקעות פרטיות מסוג זה והפקעת קרקעות כאלה בדיעבד מידיים פלסטינים לידיים יהודיות. זוהי נקודת תפנית חשובה משום שלפי ספרד, זוהי הפעם הראשונה אשר בה נחקק חוק בישראל אשר תחולתו המפורשת מסדירה את המציאות החוקית בגדה המערבית, אשר אינה מוגדרת באופן רשמי כשטח ישראל.  זהו חלק מהליך שאותו רבים נוהגים לכנות הסיפוח הזוחל.

אך כשספרד רוצה להסביר את שנת האפס של "ההפיכה המשטרית" הוא חוזר דווקא לשנת 2010 ולראיון אחד ספציפי שערך בן כספית עבור עיתון מעריב עם תנועת "אם תרצו". לפי  ספרד, היה  זה הראיון אשר התניע את קמפיין ההשחרה המאסיבי, שזכור עדיין לרבים, שיזמה עמותת אם תרצו כנגד עמותת שמאל וזכויות אדם כגון שוברים שתיקה, בצלם, יש דין ואח', ואולי יותר מכל – נגד הקרן החדשה לישראל (באמצעות קמפיין השחרה שכינה אותה למשל "הקרן לישראל החדשה" – שם שקנה אחיזה איתנה בציבור לפי מיטב שיפוטי) תוך כינויים בוגדים ותומכי טרור. כל זאת בשל  עמדותיהם הביקורתיות כלפי מדיניות ישראל. ב-2015 יזמה "אם תרצו" את הקמפיין הזכור לשמצה בשם "קמפיין השתולים". בכתבה של ערן סיקורל מתאגיד השידור הציבורי "כאן" מ-2025, שציינה עשור לקמפיין זה, סיקורל ציין כי הקמפיין הזה "שינה את הכללים": "עם מוזיקה של סרט אימה וקריינות מאיימת, הוא הציג את פעילי ארגוני זכויות האדם – לא כיריבים פוליטיים לגיטימיים, אלא כ"שתולים".'

לעתים מרשה לעצמו ספרד מעט יותר מדי סגנון חופשי בכתיבתו, אגב חשיפה פתוחה יחסית של קשת הרגשות אשר דמויות שונות מייצרות אצלו. כזהו למשל, במיוחד, הקטע העוסק  ברונן שובל ותנועת "אם תרצו". ניכר מאוד הבוז העמוק שרוחש מחבר הספר לעמותה ולאנשיה ובראשם לשובל, וזה אינו תמיד משקף באופן חיובי על ספרד ובטח לא על סגנונו ובהירות מחשבתו המאפיינת אותו בדרך כלל, ובספר בפרט.

אך גם עם נקודות חולשה אלה, זהו ספר המבקש להעמיד בפני הקוראים את המציאות כפי שהיא נחווית מאדם הבקיא בה עד נימי נשמתו, הפעיל בה כפועל מקצועי וידען. מיכאל ספרד הוא למוד קרבות בשדה זכויות האדם והפגיעה בזכויות האדם בהקשר הישראלי-פלסטיני, במיוחד ביהודה ושומרון ומשום כך זווית הראייה שהוא מציע לנו בנדיבות ובפתיחות נדירה היא בעלת ערך אדיר לישראלים החפצים לנסות להבין מקורות המציאות הקשה של היום כדי לנסות להבין את הנתיבים האפשריים ברי הקיימא לעתיד.

פעמים רבות  ספרד הוא שופט נטול רחמים למדינת ישראל. פעמים רבות הוא אינו מאמין ברצונה הטוב של המדינה (במובן bona fide), פעמים רבות יותר הוא רואה במדינת ישראל שקרנית מניפולטיבית, ובמבט ציני רואה בה בעלת יצר כיבוש ותאווה לשטחים (דבר שלדעתי אינו מתיישב עם המדיניות ההססנית והבלתי עקבית שישראל הדגימה לאורך עשורי כיבוש יהודה ושומרון). לעתים הוא אף משווה במובלע ובמשתמע בין מחוייבויות בית המשפט העליון הישראלי למחוייבות לפלסטינים שאינם אזרחי ישראל, ובכך מתעלם מהמצב הקשה שעמו מתמודד בית המשפט שבו מצד אחד עומדים מולו אזרחי מדינתו ומצד שני אנשים ללא מעמד השייכים לקבוצה המוגדרת כאויבת. עם רבים מטיעוניו המוסריים, ההיסטוריים והאנליטיים של ספרד איני מסכימה. כזוהי למשל מסקנתו שמדיניותה הקיצונית והאנטי-דמוקרטית של ישראל כלפי הפלסטינים וכלפי אזרחיה שלה נובעת באופן כמעט דטרמיניסטי מאיזה תסביך שורדים של היהודים פוסט-השואה. כך, ספרד מסביר שנתיב הכוחנות נבחר ליהודים שבחרו בדרך הלאומית במשרפות אושוויץ – דבר שכהיסטוריונית איני מקבלת כטיעון רציני. פעמים רבות, אם כן, מסקנותיו וניתוחיו לוקים בפשטנות יתירה. דוגמה בולטת נוספת היא התייחסויותיו של ספרד לאמונתו כי הכיבוש הצבאי הישראלי בשטחים הפלסטינים הם שורש כל רע בחברה הישראלית ושלא ניתן להילחם בהפיכה המשפטית/משטרית בלי מאבק בכיבוש. אין בכוונתי לטעון שאין קשר בין שליטתה המתמשכת של ישראל בפלסטינים לבין ההתדרדרות הדמוקרטית של החברה והמדינה. בוודאי שיש, אבל הקשר אינו פשטני כפי שלעתים עולה מן הספר, כך גם הרקע לשורשי הכוחנות הישראלית, כאמור. הרקע והשורשים לכוחנות אינהרנטית ישראלית זו (וגם לצדדים החיוביים יותר של ישראל כמדינה וכחברה) מצויים עשורים רבים לפני מלחמת העולם השנייה.

ובכל זאת, אני ממליצה על הספר לכל החפץ או החפצה להעמיק את בקיאותו בנעשה בישראל בשני העשורים האחרונים מנקודת מבט של אדם הפעיל בשטח ובקיא בנעשה, ולכל מי שחסרה לו שיחה אינטליגנטית ומאתגרת על המצב שאליו הגענו. בתקווה, ספר זה יתרום להבנת הדרך החוצה מן הנתיב הנוכחי שבו אנו צועדים, אשר מאיים על המדינה היהודית הליברלית והדמוקרטית שהייתה מושא שאיפתם של דורות רבים של יהודים, מאז המאה ה-19 ועד היום. בספר הזה צריך לקרוא כדי להבין מול מה אנו לוחמים. גם מי שאינו מסכים עם ספרד לא צריך להילחם בספרד אלא ללמוד ממנו כיצד ואיפה צריך ואפשר לשנות את המציאות.

מיכאל ספרד, "כיבוש מבית – מסע אל מקורות ההפיכה המשטרית" (קרן ברל כצנלסון, 2025), 181 עמודים מודפסים

עוד ממיכאל ספרד:

במה עוסק הסרט "אין ארץ אחרת"?

וגם – על מעמדות, דיכוי ואחריות

רונה ברנס

לאחרונה חזר הסרט זוכה האוסקר "אין ארץ אחרת" לכותרות בשל תקיפתו ומעצרו של אחד מבמאי הסרט, מר חמדאן בלאל, וזאת בעקבות עימותים שפרצו לאחר מתקפה של מתנחלים יהודים על תושבים פלסטינים בכפר סוסיא, בגיבוי הצבא והמשטרה, לפי הדיווחים. דיווחים אלה הודהדו בכל העולם, מעל חלק מהבמות הנחשבות ביותר. וכך, ברגע אחד, ניכרה משמעותו הגדולה של הצלחתו האדירה של הסרט בעולם. ניכר כוחו של סיפור.

אבל במה עוסק הסרט?  זהו סרט על יחסי כוחות, בין מדינה כל-יכולה לאנשים החלשים ביותר הנתונים למרותה. אנשים שהמדינה, מדינת ישראל, מכתיבה כל צעד ואפשרות בחייהם ובחיי ילדיהם לדורות, אך מצד שני מכחישה את אחריותה כלפיהם. הנשק היחיד שיש ליחידים הנלחמים בכוח מדינתי במצב זה (מלבד אלימות) הוא דעת הציבור. ולכן קריאת הקרב של באסל עדרא, גיבור הסרט ותושב הכפרים, היא "אני מצלם אתכם!", "אני מצלם אתכם!" לחץ ציבורי ודהלגיטימציה ציבוריים הוא ההון היחיד שהם יכולים לקוות לגייס.

לכן זהו גם סרט על מעמדות חברתיים ועל הייאוש הנובע מחוסר שליטה בגורלך. האנשים המתועדים באחד הכפרים של האזור המכונה מסאפר יטא שבדרום הר חברון הם לא רק האנשים החלשים ביותר בחברה הישראלית (גם אם אינם אזרחיה הרי שהם מחתככים בה יום יום), אלא הם נמנים על האנשים החלשים ביותר בעולם כולו. הם אנשים ללא מדינה, הנתונים בשטח אשר מדינה אחרת טוענת לבעלות עליו ודורשת את השימוש בו.

זהו גם סרט על זמן, ועל תפיסת הזמן המשתנה בין אנשים, בין יכולות חברתיות, בין בעלי הכוח ובין אלה שחיים מחוץ למעגליו האפשריים. "אתה רוצה שהכל ייגמר מהר, תוך עשרה ימים", אומר-מגחך באסל ליובל אברהם, שותפו לסרט, "אבל זה נמשך כבר שנים", מסביר לו באסל את המציאות של חייו, "אתה לא תצליח", הוא קובע לבסוף. יובל מחייך בתשובה. במובנים מסויימים, בסופו של דבר יובל דווקא כן הצליח. מציאות חייהם של התושבים בכפרים אמנם רק הוחמרה בשנים האחרונות, אבל שוועת הפלסטינים באזור, אשר סיפורו של באסל נתפס כשיקוף שלה, נשמעת היטב בימים אלה בכל העולם.

הריזנטמנט הישראלי כלפי הסרט ברור. הסרט מציג נקודת מבט ספציפית, צרה, המתמקדת באחד המקומות הכי אומללים שתחת ריבונותה של מדינת ישראל דה פקטו. התמונה לא מחמיאה. בנוסף, במחצית הראשונה של הסרט, סמוך להתחלה (דקה 14 בערך) אומר באסל הקול המספר והמוביל של הסרט, כי הוא גדל בחברת פעילי שמאל, אבל הוא לא מציין את העובדה שאלה היו פעילי שמאל ישראלים. אביו של באסל מציין זאת בהקלטה ישנה אבל הוא לא. עבור ישראלים רבים, זהו איננו פרט שולי אלא מאפיין קלאסי למחיקת המורכבות הפוליטית הישראלית. נוכחותם של יובל אברהם ורחל שור מאופיינת באופן דומה. אבל סרט הוא איננו מציאות והוא איננו אמור להתמודד עם כל התמונה הרחבה של הסיפור הישראלי והפלסטיני שהוא אכן הרבה יותר מורכב מהסיפור המוצג בסרט. סרט הוא כן חלק ממציאות, והוא תמיד פרשנות. וכפרשנות – ופרשנות על החברה הישראלית במיוחד, הסרט "אין ארץ אחרת" ראוי לדיון רחב ולצפייה רחבה. מי שמתנגד להקרנת הסרט "אין ארץ אחרת" מפחד מעימות עם המציאות העגומה שעליה אחראית מדינת ישראל.

"אנחנו רוצים לחיות!" צועק אחד התושבים המבוגרים יותר באחד מסבבי ההריסה המרובים של מבני אזורי הכפרים המתועדים בסרט. הם רוצים לדעת למה מהרסי הבתים שלהם יכולים לחיות והם לא. חמדאן בלאל, שנעצר לאחרונה כאמור, ואשר באופן מעניין דווקא מביע את חשדנותו כלפי אברהם לאורך הסרט, אף מציג לו משוואה נוראה זו: הפלסטינים בונים לישראלים את בתיהם, ואילו הישראלים הורסים לפלסטינים את בתיהם.

אי אפשר שלא להיחרד מיחסי הכוחות הללו, שישראלים יכירו מייד בנכונותם, גם אם יש הצדקות שניתן להציג למציאות הנוראה והכואבת הזאת. הישראלים נוטים להיאחז פעמים רבות בטענה שלו הדבר היה תלוי בהם המציאות הייתה שונה. לא הייתה אלימות. הם לא רצו בכל זה. הם לא רוצים מלחמה. זוהי טענה שמשקפת תפיסת מציאות עמוקה ומושרשת אצל ישראלים רבים. עיקר הבעיה בתפיסה זו היא שיש בה התנערות שערורייתית מאחריות. הסרט מנסה לגעת גם בזה באופן בלתי ישיר.

לקראת סוף הסרט משוחח יובל עם באסל. יובל מפריח חלומות לאוויר לגבי מציאות אחרת: שתי מדינות, מדינה אחת, אפשרויות החרות הגלומות בעתידים כאלה. הקו השווה בין חלומותיו שאליו הוא מנסה להזמין את באסל הספקן הוא שוויון. ואכן שוויון הוא נושא נוסף ואולי המרכזי ביותר שבו עוסק הסרט החשוב הזה. שאלת השוויון והאזרחות במצב של מדינה שמרשה לעצמה לנהל חיים של אנשים שאינם אזרחיה תוך התנערות מאחריות לגורלם.

ראשוני הלאומיים היהודיים, עוד לפני כינונה של התנועה הציונית, הבינו היטב שאין לאדם המודרני יכולת לעמוד כאדם שווה בעולם, כאזרח העולם, ללא שייכות לגוף לאומי משלו. בר בורוכוב כתב כי לשאלה הלאומית יש קדימות על פני השאלה המעמדית כי אין פתרון לשאלה המעמדית של השוויון ללא פתרון השאלה הלאומית. זהו הבסיס גם עבור פלסטינים רבים. לצערנו, העולם שבו אנו חיים הוא עדיין עולם לאומי, וקביעות אלה עדיין נושאות אמת. אבל האמת הזו נכונה לא רק ליהודים.

ישראלים צריכים לצפות בסרט זה, לדון בו, להתווכח עליו, לחשוב עליו, ולקחת אחריות על מראה עיניהם. מה הפתרון שמציעים יוצרי הסרט? הם אינם מציעים פתרון, אלא הצצה למציאות חיים כפי שהם חווים אותה. זהו המנדט שלהם. המנדט של הציבור הישראלי הוא להשתמש בהזדמנות הזו שהסרט הזה נותן לו, להשכיל וללמוד, ולהוסיף את הידע לגיבוש תודעה אל עבר שינוי, לעולם טוב יותר שיהיה הוגן יותר לאנשים חפצי השלום והחיים שבין הים והנהר. איך עושים זאת אם גם מאמינים בהכרחיותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית? זוהי שאלה גדולה, אבל גודל האתגר אינו סיבה טובה מספיק להתעלמות ולהתנערות מאחריותנו, כישראלים, כיהודים ישראלים, אשר בשמנו מדינת ישראל מנהלת את מדיניותה המקדמת באגרסיביות ובאלימות התיישבות יהודית על ערבית אפילו בשטחים שאינם שלה באופן רשמי.

הפילוסוף האמריקאי ג'ון רולס סבר שכדי לתכנן חברה טובה עלינו לוודא שכל מקום וכל מעמד חברתי וכלכלי שאדם ימצא עצמו בו יהיה ראוי. גם המקום הירוד ביותר בחברה, הכי פחות נחשק, עדיין צריך להיות ראוי. כל הנושאים הללו, הלבטים והקשיים הללו, עולים בין השיטין מבין צילומי הסרט ורגעי המציאות העצובה המתוארים בו. כישראלים, עלינו להישיר מבט ולהתמודד עם המציאות הזאת באופן כן ואמיץ, ולפעול לשינוי.

הסרט "אין ארץ אחרת" זמין לצפייה ישירה דרך האתר שיחה מקומית

הטובות לעסקנות

רונה ברנס

המילה עסקנות לא תמיד נשאה את האופי השלילי, המבזה, שהיום היא נושאת בקרב דוברי העברית המודרנית. במשך שנים רבות פירוש המילה היה בפשטות "פוליטיקאי". אף על פי שכדרכו של עולם היא שומשה כמילת גנאי בפי המגנים את התנהלות הפוליטיקאים, זו לא הייתה בהכרח מילת גנאי כשלעצמה, כפי שהפכה להיות ברבות השנים במידה רבה.

עסקנים – כלומר אנשים שמתעסקים בעניינים פוליטיים שונים, ענייני ציבור, הדברים האפורים אשר מנתבים את החיים של רבים כל כך, ואשר מעטים כל כך עוסקים בו ושולטים בו.

נזכרתי במילה זו לאחרונה ובשימושיה השונים בהקשר הפוליטי של ישראל של ימינו, אשר בראשה עומד כנראה אחד העסקנים המוכשרים ביותר, ואחד המדינאים והמנהיגים הכושלים ביותר (אם לא הכושל ביותר) שידעה ישראל. מר בנימין נתניהו, העסקן הבכיר במדינה. אבל בעסקנות צריך להילחם בעסקנות.

אנחנו, הצד הישראלי — ובעיקר הרוב היהודי — שרוצה לחתור לשלום עם שותפינו לארץ הערבים הפלסטינים מתוך שאיפה לחיים טובים מכובדים ומכבדים, צריכים עסקנים טובים, משלנו. אנחנו צריכים אנשים המיומנים במשאים ומתנים, בויכוחים, בדמגוגיה, המוכשרים במשחק התחפושות הנקרא פוליטיקה. אין לחמוק מהמשחק, וכפי שלמד הציבור הליברלי בישראל בשנים האחרונות, גם לא ניתן לחמוק מהמשחק. אם כבר, עדיף לפעול כך שהחוקים יהיו בדמותך ולא בדמות חברך הערמומי, הרוצה לנצח בכל מחיר ויהי מה.

עת לכל דבר, וזוהי העת לפוליטיקה, פוליטיקה "אפורה", פוליטיקה עסקנית, פוליטיקה מוסדית. פוליטיקה של חירוף נפש בירוקרטי, פקידותי, אפרורי, למען הטוב. פוליטיקה שכזאת ראינו למשל במשא ומתן של יאיר לפיד לכינון מה שכונה אז "ממשלת השינוי". התוצאה הייתה אפרורית, לא מרגשת מבחינה אידיאולוגית, לא מפיחה תקווה מבחינה מוסרית (חתירה לשלום אמת על בסיס סיום תנאי הכיבוש עם הפלסטינים). השמאל הישראלי נהנה כל כך ללעוג להשגו של לפיד, וללפיד עצמו (מקור ההנאה והפיתוי מובן לחלוטין). אבל צריך להיות עיוור במידה מסויימת או שקרן במידה מסויימת כדי להכחיש שאכן היה שינוי באוויר. השינוי אולי היה רק שינוי אווירה, אבל ביחס לאווירה האולטרא-רעילה ומדכאת שאנו חיים בה מאז 2014 , היה זה שינוי מורגש, וחשוב. התקציבים לא הוסתו באופן גס ובוטה הרחק מטובת הציבור ולטובת מגזרים צרים שאינם תורמים לפי כוחם הפוטנציאלי, או למגזרים בעלי אג'נדות אנטי-מדינתיות, אנטי-דמוקרטיות (כמו מטרותיהם של אורית סטרוק, בן-גביר ושותפיהם הרבים), או לטובת אינטרסים אישיים מושחתים (פארסת כנף-ציון היא דוגמה אחת לכך, שיפוצי הבית בקיסריה היא דוגמה אחרת).

אידיאל הדמוקרטיה המערבית המודרנית — המושתתם על זכויות אזרח וזכויות אדם, ואשר ראשיה ומנהיגיה אמורים להימנות על מיטב אנשיה של החברה, ואמורים לפעול למען האזרחים המרכיבים אותה — בנוי על נכונות של יחידים לשרת את הציבור באמצעות כשרונותיהם, לתרום את כשרונותיהם לטובת הכלל. כדי לפתח מעמד מיוחד כזה של אנשים, יש לדבר על חשיבותו העליונה, יש לטפחו ויש לתגמלו.

הדור שלי, ילידי שנות השמונים של המאה ה-20, מנסיוני האישי וממה שראיתי סביבי, לא התחנך על האתוס הזה. כך גם הדורות הבאים שהתחנכו בארץ. התחנכנו על "אהבת הארץ" (לדעת ולשנן שאין לנו ארץ אחרת!), על הנכונות והגבורה להקריב את חיינו למענה בשדה הקרב, אבל לא על הגבורה שבנכונות להקריב את רצונותינו הפרטיים למען הטוב הכללי באמצעות עבודה יומיומית ולא "הרואית". לא התחנכנו לחשוב מגיל צעיר על מנגנונה האמיתי של חברה אשר מנוהלת לטובת תושביה, וכיצד מתרחשת תופעה מרהיבה זו אשר שנותיה בהיסטוריה – כמושג פוליטי מקובל – קצרות כל כך.

מאז ראשית 2023 ובחודשים הכואבים שמאז ה-7 באוקטובר, ישנה תחושה שמתהווה תנועה מסויימת לכיוון החייאת או טיפוח בראשיתי של האתוס השירותי, של נבחרי ציבור כאנשים ראויים, כטובים ביותר הבאים לשרת את ציבור בוחריהם בכנות ובנאמנות. למרות נחירות הבוז של השמאל האינטלקטואלי, רבים רואים בשקמה ברסלר ובדומיה מבין מנהיגי המחאה — את הטובים ביותר של החברה הישראלית. דמויות מופת שאפשר ללכת אחריהן ואפשר לבטוח בכוונותיהם. אנו רואים תנועת התגייסות מתרחבת של האליטות המשכילות והכלכליות גם עכשיו, עם הבהובי התגייסות של אנשים מהסקטורים הפרטיים החזקים ביותר באוכלוסייה (אותם סקטורים ששאבו בעשורים האחרונים אל תוכם את ה"מצליחים" וה"חזקים" ביותר במונחי השוק והפוליטיקה), לכיוון נכונותם להיכנס לעולם העסקנות והפוליטיקה. אנשים כמו אייל וולדמן, נעם ברדין ועוד. ואכן, אך טבעי הדבר (ואף לכך יש מסורת ארוכה) כי נבחרי ומשרתי הציבור יהיו אנשים אשר כבר הספיקו לעשות לביתם, ועתה הם פנויים במחשבתם לעסוק בשיפור סביבת חייהם למען צאצאיהם והחברה שבה יחיו.

כדי שישראל תתאושש תנועה זו לכיוון יצירת מעמד נבחרי ציבור ראויים הפועלים למען בנייתה של חברה דמוקרטית בארץ ישראל, צריכה להתגבר ולהתעצם עד שנראה יותר ויותר עסקנים משובחים, עסקנים למופת, מהצד שלנו בפוליטיקה עצמה (לפני ומאחורי הקלעים). יש לעודד ולתגמל את הטובים והטובות ביותר כדי שיתגייסו לפוליטיקה ולעסקנות, כי זהו צו השעה.

ייחול זה אולי נראה כמו דבר זניח ופעוט לייחל לו – עסקנים הגונים, מעולים וממולחים "מהצד שלנו" – אבל אני אסתפק בזה, לעת הזאת לפחות.

בחזרה ללאומיות

רונה ברנס

גירסה מקוצרת של מאמר זה פורסמה גם בהארץ

בימים האחרונים מצאתי עצמי נזכרת שוב ושוב דווקא בשיר "באב אל ואד". נזכרתי בסבתי ובסבי שלחמו על הארץ. סבתי, שלי טלבי, שהייתה חברת הפלמ"ח, השתתפה בשיירות לירושלים. חשבתי הרבה על הפחד ועל האומץ של הצעירים הללו. תהיתי על קנקנם. תהיתי על קנקני. חשבתי על סבי, בנו הייפרמן, שלחם בשורות ההגנה בלטרון, והיה קרוב מאוד לאבד את חייו בקרב. זוהי מורשת של אומץ בשדה הקרב, של תעוזה, של התמסרות לדרך.

יש עוד רעיונות גדולים וחשובים שמלווים אותנו ושצריכים להתוות את דרכנו בדמוקרטיה הישראלית, אבל ההשראה של דור הסבים וסבתות, מקימי מדינת ישראל ולוחמיה הראשונים, היא עדיין חלק מזה. הרעיונות הללו הם עדיין חלק ממה שהסופר והמשורר האמריקאי רוברט פן וורן (Penn Warren) כינה "ההיסטוריה המורגשת" שלנו (felt history). אני יודעת שיש אנשים שחושבים שאם אתה מתרגש או מתרגשת בשמעך את "באב אל ואד" זה הופך אותך ללאומן/נית, הנופל/ת בפח הקיטש הנלוז, אימפריאליסט/ית חסר/ת מודעות עצמית. יש אנשים שמסרבים להכיר במורכבותה של ההיסטוריה. אבל האמת היא שאין אומץ כמו אומץ בשדה הקרב, אל מול המוות. יש מקרי אומץ רבים אחרים, אבל זהו מקרה מיוחד של אומץ. הנכונות ללחום, למרות הפחד. רבים בשמאל הישראלי, כמו גם בשמאל הבינלאומי, נרתעים מכך, אבל חברה שאינה מכירה באומץ ליבם של חייליה אין לה עתיד, וגם היא אינה ישרה עם עצמה.

זה לא אומר שצריך לקדש את המלחמה, או לקדש את המוות (כפי שמדינות לאום נוטות לעשות). להיפך. עדיין, ובמקביל, צריך להיאבק ככל יכולתנו ותמיד כדי למנוע את המלחמה, ובוודאי את המשך המלחמה. בוודאי את המשך המלחמה שבתוכה אנו מצויים, שלמרבה האימה, נראה שנמשכת בצורתה הנוכחית בעיקר בשל מניעים פוליטיים זרים. אנחנו – כחברה, כישראלים וכישראלים יהודים – לא נאבקים מספיק כדי להפסיק את המלחמה, לא נאבקים כדי למנוע את המלחמה הבאה, לא נאבקים מספיק כדי לדרוש את שובם של החטופים שלנו, השבויים בעזה. אין ספק בכך. אבל בתוך חיפושי הדרך של השמאל הישראלי והשמאל-מרכז הישראלי אסור לנו לאבד את הכוח הפוליטי החזק שגילינו בימי המחאה שקדמו למלחמה. השמאל הישראלי לא יכול להרשות לעצמו לאבד שוב את הלאומיות.

*

ואכן, הרתיעה האינסטינקטיבית כמעט, והמובנת, של רבים בשמאל מהמיליטריזם הישראלי, השזור בחברה היהודית הישראלית למן יומה הראשון, קשורה גם לאחת מן הבעיות הדומיננטיות בחברה הישראלית בעשרים השנים האחרונות. וזוהי הפניית העורף ללאומיות על ידי מי שמכונה שמאל ומרכז-שמאל (כאן אני מתכוונת לאנשים שמחזיקים בתפיסות עולם הומניסטיות ביסודן ובנכונות, ברמות שונות, לוויתורים למען השלום, ומאמינים כי השלום עם הערבים והערבים הפלסטינים הוא הכרחי להמשך קיומה של מדינת ישראל).

חלק מהפניית עורף זו היא תחושת ניכור אינסטינקטיבי מהנפת הדגל, מפטריוטיזם על צורותיו השונות, וגם, בהדרגה, ממוסדות המדינה ומהשתתפות פעילה בפרויקט הלאומי ואף המדינתי. כל אלה מובנים לאור מה שנתפס אצל רבים כהסתאבות מוסדות המדינה, ולאור התרחקות המדינה, על מוסדותיה, מהמסורת ההומניסטית, שהיסטורית ומהותית הייתה חלק משמעותי וקריטי מהתנועה הלאומית שהובילה להקמת מדינת ישראל. תחת מסורת הומניסטית זו הועדפה יותר ויותר המסורת הדתית-משיחית, תהליך שהגיע לשיאו עם הרכב הממשלה הנוכחית.

אחת התופעות המשמעותיות ביותר שקרו במהלך המחאה נגד ההפיכה המשטרית לאורך שנת 2023 , עד ה-7 באוקטובר, היה השיוך מחדש של דגל ישראל למחנה השמאל והמרכז. הוצאתו של הדגל מהמונופול הימני, הלאומני, האלים והמשיחי, והחזרתו אל הלאומיות הפטריוטית, האזרחית, שלמעשה, גם אם לא הצליחה להתנסח במילים ברורות, נותרה רצויה כל כך למרבית אזרחי ישראל הרואים עצמם בשמאל ובמרכז הפוליטי. אנשים רבים הרגישו הקלה להיות מסוגלים להזדהות מחדש עם אותו רגש פטריוטי, לאומי, המשמעותי כל כך לסולידריות החברתית במדינה המודרנית המתפקדת. רבים אף ראו בדגל סיבה לצאת לרחובות. ראו בכך מעין כיבוש מחדש של המרחב הציבורי, של מרחב הפעולה הציבורי. הכרזה על תפיסותיהם הפוליטיות והאנושיות כעדיין לגיטימיות במרחב הפוליטי הישראלי. ועם זאת, עצם ההיאחזות המשמעותית בדגל כסמל המחאה אין משמעותה שהמחאה הייתה מחאה של יהודים למען יהודים, כפי שחבריי בשמאל האינטלקטואלי אוהבים מאוד לטעון. לא. זה אומר שזו הייתה מחאה שניסתה להיות מחאה לאומית דמוקרטית במדינת הלאום של העם היהודי. אך טבעי הוא שהלאומיות, עבור רבים, נותרה המכנה הפוליטי המשותף החזק ביותר בקהילה שמרכיבה את מדינת הלאום.

ואכן, זה לא מושלם,  וכן, ישנן שאלות רבות שעולות נוכח רגש לאומי חזק זה: כיצד לשתף בו את אזרחי המדינה הערבים? כיצד להתמודד עם הכיבוש בגדה ועם המצב בעזה? כיצד להתמודד עם דרישותיהם הלאומיות של הפלסטינים בכלל? ועם הזרמים הקיצוניים בצד הפלסטיני? כיצד להתמודד עם חוליי הבדלנות הלאומית היהודית נוכח העובדה שהיהודים צריכים בהכרח לחלוק את אדמת ארץ ישראל עם שכניהם, שותפיהם בכוח ובפועל, הערביים, והאזרחים הערביים והפלסטינים במדינת ישראל? שאלות קשות. אבל הדרך להתמודד איתן אינה נסיון שווא לזנוח את הרעיון הפוליטי החזק ביותר שעדיין מניע רבבות אזרחים לפעולה.

*

אנשים בשמאל האינטלקטואלי, אוהבים לקרוא לאנשים כמוני שמאל"ץ – שמאל ציוני. כשראיתי כינוי גנאי זה לראשונה, לפני שנים רבות בהערה לאיזה מאמר שכתבתי, התפוצצתי מצחוק. אין ספק שיש בזה משהו, בכינוי הזה, אבל מה לעשות שאני בשלי. אין קיום, אין דרך להמשיך להתקיים בלי השמאלץ הזה: להכיר בלאומיות כמכנה פוליטי משמעותי וחשוב, לתת לו מקום, ולאפשר לו להתוות את הדרך הפוליטית והחברתית. ועם זאת לדאוג לכך שלאומיות כדרך פוליטית וחברתית תחבור לערכים הומניסטיים וליברליים אמיתיים, של אהבת האדם באשר הוא אדם, אהבת החיים, שנאת קידוש המוות, שנאת המלחמה לשם המלחמה וכמובן רדיפת הצדק הישר והטוב, בנסיון לדחות ולבער כל זכר לשחיתות שלטונית ומוסרית. חלק מזה היא גם מציאת פתרון יצירתי לבעיה הלאומית שיש בארץ ישראל בין שני העמים הרוצים לחיות בה כשני לאומים, עם ישראל והעם הפלסטיני. חלק מן העם הפלסטיני חי כבר כאזרחי מדינת ישראל, וגם לכך יש לתת מקום וגם על כך יש לתת את הדעת.

כל זה אומר שייתכן והלאומיות הישראלית תצטרך להשתנות, להתרחב, להיות מורכבת אפילו יותר ממה שהייתה עד כה. אבל המחנה הליברלי אינו יכול להרשות לעצמו לדבר בשפה אחרת. השפה הלאומית, החתירה לסולידריות הפוליטית אשר הלאומיות היא הכלי הברור ביותר שלה בעידן הנוכחי, חייבת להיות גם שפתו של השמאל הישראלי, לפחות לעת עתה. בהמשך, ואם נתמיד בדרך ההומניסטית לאורך שנים רבות, אולי יוכלו הדברים, המחשבות והלבבות להבשיל ולקבל אל תוכן גם צורות פוליטיות חדשות ושונות. פוסט-לאומיות. מי יודע. אבל לעת עתה, המחנה הליברלי, ובכלל זאת השמאל הישראלי, חייב לחזור לשפה הלאומית, חייב להראות נאמנות רעיונית לסולידריות הלאומית הישראלית, שעדיין מהווה את המכנה הפוליטי הרחב ביותר בחברה הישראלית.