הימין וההיסטוריה: תגובה לחנן עמיאור

רונה ברנס


חנן עמיאור, עורך האתר הימני – המתחזה להיות אתר ביקורתי – "פרספקטיבה", תקף לאחרונה את ד"ר דימיטרי שומסקי ואת "השמאל" בסילוף "הציונות".

דימיטרי שומסקי הוא מומחה בציונות, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית בירושלים, ובעברו שימש כמנהל מרכז צ'ריק לתולדות הציונות, היישוב ומדינת ישראל באוניברסיטה העברית.

אבל מה זה לעומת חנן עמיאור, עורך אתר פרפסקטיבה, וכן "חוקר תקשורת וכותב נאומים, בעל תואר ראשון ושני מהאוניברסיטה העברית במדע המדינה וביהדות בת זמננו. לשעבר עיתונאי ב'העין השביעית', 'מעריב' ו'ישראל היום'. נשוי + 5, מתגורר בגוש עציון" (כפי שפרטיו מופיעים באתר שאותו הוא עורך)?

עמיאור מאשים את שומסקי שהוא מציג את הרצל כמי שביקש לייצר חברה אוטופית שתשמש ביתם הריבוני של היהודים, אשר תהיה, רחמנא ליצלן, קוסמופוליטית! אוי ווי!

לפי הפירוש של עמיאור את דבריו של שומסקי, "שומסקי יוצר את הרושם, שהרצל היה הוגה אנטי־לאומי, או לפחות ראה בלאומיות רע הכרחי שיש לרסנו." וכל זה למה? בגלל ששומסקי פשוט מזכיר או מסביר, למי שלא ידע (וכן, יש רבים שאינם יודעים), שהרצל לא דגל בדיוק באותן דעות כמו בנימין נתניהו, או בנט, או מירי רגב…

הרצל היה יהודי וינאי, שהתערבב יפה בסביבתו (מה שנקרא "מתבולל"), והיה שותף להרבה אידיאלים של סביבתו, ובין אלה – אידיאל הליברליזם, השואף לחברה מוארת, נעימה ומנומסת, שאינה מתאכזרת למיעוטיה, אלא להיפך, מתייחסת לכולם בשוויון, מתוך עקרונות הכבוד החברתיים שהיו נהוגים בחברה הבורגנית של מרכז אירופה במפנה המאות ה-19 וה-20.

זאת, דרך אגב, אינה המצאתו של ד"ר שומסקי, וגם לא שלי. על כך מסכימים מיטב החוקרים, וביניהם אלכס ביין, שלמה אבינרי, קארל שורסקה, ישראל ברטל, ורבים רבים אחרים (כולם היו ועודם פרופסורים ידועים ומכובדים).  אלא שאליה וקוץ בה: שהרי, כפי שעמיאור טוען, "שומסקי הוא מייצג נאמן של חברי גילדת השמאל הסגורה השולטת באופן רודני בפקולטות למדעי הרוח בישראל ומשתעשעת דרך קבע בניסיונות לבדוק עד כמה היא יכולה לסלף את הציונות."

שהרי עמיאור (וזוהי תופעה כללית, כידוע, המאפיינת את התקופה) מבקש להחריב את העקרונות הליברליים של מדינת ישראל. אחת הדרכים הקלאסיות לכך הוא הכפשה עקבית ומקיפה של שכבת האינטלקטואלים, עד דילולה. לצערנו, הוא לא לבד במערכה.

עמיאור מתאונן על חוסר היושרה האקדמית, בעוד שהוא והאתר שאותו הוא עורך הם סימן מובהק לחוסר היושרה (הקלאסי) של הימין האלים, המתלהם, האנטי-אינטלקטואלי, והאנטי-ביקורתי.

אתר "פרספקטיבה" מעיד על עצמו כך:

"אתר 'פרספקטיבה' מנטר ומנתח דיווחים, כתבות ומאמרים המופיעים בכלי תקשורת ישראליים, ומוקדש לקידום סיקור תקשורתי מדויק ומאוזן של ישראל והמזרח התיכון. היות ולתקשורת ישנה השפעה עצומה על עיצוב דעת הקהל, 'פרספקטיבה' עומדת על זכותו של הציבור לצרוך חדשות ללא אי-דיוקים ומניפולציות, תוך דרישה מכלי התקשורת לעמוד בסטנדרטים העיתונאיים הגבוהים ביותר ולבסס עובדות טרם פרסומן."

אכן – נשמע ראוי ביותר: ניטור התקשורת היא משימה חשובה. אלא שמבדיקה זריזה באתר מתברר שכמעט כל התכנים האחרונים שהועלו שם נוגעים, איכשהו, לעיתון אחד מסויים (הוא "הארץ"), ולארגון "בצלם". ידיעה אחת הועלתה ממש לאחרונה על "ידיעות אחרונות". ומי נפקד מהמערכת? ניחשתם נכון! "ישראל היום", "מקור ראשון", "ערוץ שבע", "מידה" ועוד ועוד ועוד.

מופתעים? אני מניחה שלא.

את הרומן האוטופי "אלטנוילנד", לא כינה הרצל "מדינת היהודים". החברה החדשה שאותה הוא דמיין, לא הייתה מדינת לאום,  בוודאי לא כזו בדמותה של ישראל דהיום, או בדמות המדינה הלאומנית, המסתגרת והאתנו-צנטרית, שעליה מפנטזים אנשים השותפים לדעותיו של עמיאור, אשר כמדומה,  כל רצונם הוא רק להמשיך ולהעמיק את השוחה הזהותית הצרה (והיהודית!)  שבתוכה הם מתבצבצים להם בהנאה כבר עשרות שנים.

אפילו אחד העם (אשר גינצברג) התלונן, בתלונה מפורסמת מאוד, על כך ש"אלטנוילנד" של הרצל אינה חברה יהודית מספיק, אלא קוסמופוליטית, אשר את כל מקורותיה הרוחניים היא שואבת מחוץ לחברה היהודית. כך הוא כותב בביקורתו על הרומן האוטופי של הרצל:

"ולפי שכל מה שיש בארץ ישראל [של הרצל] לא בארץ ישראל נברא ראשונה, אלא באנגליא ואמיריקא, בצרפת ואשכנז, לכן הכל כאן שייך לא לישראל בלבד, אלא לכל העמים, והיסוד העיקרי של החברה החדשה הוא מפני זה: בלי הבדל דת ולאום. העיקר הגדול הזה הוא "הרוח החיה“ בכל הספור, והוא נשנה וחוזר ונשנה כמעט בכל פרק בהתלהבות ובאריכות יתירה, עד שבהכרח יתעורר חשד בלב הקורא, כי כל מה שטרח המחבר לא טרח אלא 'בשבילם' שיראו ויוכחו 'הם' [כלומר, הגויים], כמה נאה היא 'ציוניות' זו …" (מתוך המאמר אלטניילנד, ראו "פרויקט בן יהודה")

אחד הדברים שמלמדת אותנו ההסתכלות הביקורתית על דברים, היא שהעולם מורכב, ההיסטוריה מסובכת, ואנשים רבים סותרים אפילו את עצמם. אבל את עמיאור ודומיו לא מעניינים כל אלה. הרצל, חוזה המדינה, מקים הציונות המדינית, הוא בוודאי אותו ההרצל שהם מדמים בעיני רוחם. ולא היא. הרצל היה אדם מורכב ביותר, עם פנטזיות משונות ביותר על כוח, אצילות, וגם על קוסמופוליטיות כביטוי מובהק למדינה החדשה שהוא יקים עבור היהודים חסרי הבית. כן, כן, קוסמופוליטיות כביטוי ללאומיות יהודית. בכך, הרצל וודאי לא היה יוצא דופן.

מעורר קבס הנסיון של אנשים מסויימים לפסל את ההיסטוריה בדמות הפנטזיות שלהם. הדרך לפנטזיה הלאומנית המושלמת רצופה כמובן בנסיונות הולכים ונשנים להשתיק כל חשיבה ביקורתית, ואפילו שזו מגיעה מאחד המומחים המובהקים לנושא. אין לי ספק ששומסקי קרא את כל אותם מאמרים שאליהם התייחס עמיאור במאמרו רווי הלעג. אני גם מאמינה כמובן שעמיאור קרא אותם. השאלה היא האם הוא הבין את אותם טקסטים מתחילת המאה העשרים, או שמא משתמש בהם כדי לדברר את רעיונותיו שלו, בני המאה ה-21.

הרצל על חמור באיזמיר 1898 - לשכת עיתונות ממשלתית

הרצל על חמור באיזמיר, טורקיה, 1898 (לשכת העיתונות הממשלתית)

הכותבת היא תלמידת תואר שלישי הכותבת את עבודתה בנושא לאומיות יהודית, בורגנות ומעמד במפנה המאות ה-19 וה-20.  בעבר למדה אצל ד"ר שומסקי.

מודעות פרסומת

מיתוס והעתיד: חוק הלאום ובגידת המחוקק

רונה ברנס


לאחרונה, ב-19 ביולי, עבר, כידוע, חוק הלאום. היה זה יום נוסף של בגידת המחוקק הישראלי בתפקידו, היינו, הדאגה לשלומם של כל אזרחי ישראל, כמו גם החתירה לשיפור החיים במדינה.

החוק הזה, כמו התנהלות הממשלה באופן כללי בשנים האחרונות, פועל כנגד שני העקרונות הללו.

הדברים הם פשוטים: חוק הלאום, או "חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי",  מעדיף את "הלאום" היהודי על פני כל דבר אחר.

בראש החוק, בסעיף 1, מתנוססות ההצהרות הבאות:

(א) ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי, שבה קמה מדינת ישראל.
(ב) מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, שבה הוא מממש את זכותו הטבעית, התרבותית, הדתית וההיסטורית להגדרה עצמית.
(ג) מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל ייחודי לעם היהודי.

לקריאת החוק בשלמותו (יולי 2018), לחצו כאן

לכאורה, אין בסעיפים כל שינוי, אלא קיבוע של הבנות, או מיתוסים, שעליהם מושתת הרעיון של מדינת ישראל. ואמנם, מגילת העצמאות נפתחת כך:

"בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי."

מגילת העצמאות נפתחת בשיעור היסטוריה כביכול. אמנם, שיעור מיתולוגי (שהרי, למשל, "דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית" של העם היהודי עוצבה בארצות אירופה לא פחות מאשר בארץ ישראל, ואולי יותר). חוק הלאום הטרי, כדרכם של חוקים, קובע עובדה שכביכול ממשיכה שיעור היסטוריה זה, ומסיק את המסקנה המתבקשת: ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם. זוהי הנורמה הבסיסית, זוהי המציאות החדשה.

המיתוס ("ארץ ישראל" כמולדת היסטורית בלעדית, אשר גבולותיה כמובן אינם מבוררים!) הוא עתה החוק. על בסיס זה מוגדרת המדינה כמדינת הלאום של העם היהודי, וחשוב מכך, ככזו שבה "מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית" הוא "ייחודי לעם היהודי".

לפי זה, ההגדרה העצמית של הקולקטיב הפלסטיני ככזה, אינה חוקית.

לעומת זאת, ובניגוד לאמור בחוק היסוד של מי שמתיימרים להיות "הציונים האמיתיים" (היינו מנהיגיו המפוקפקים של "הימין" בישראל), במגילת העצמאות של מדינת ישראל כתוב כך:

"מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין;  תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה   נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות."

האם חוק הלאום הוא צעד נוסף ב"שקידה על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה?" או שמא בדרכה אל קיום "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לעל אזרחיה"?  או אולי בעצם, מדינת ישראל הרגישה שיש צורך בחוק הלאום כדי לשמר את חופש המצפון, הלשון, החינוך והתרבות?

לא.  מדינת ישראל, בראשותו של בנימין נתניהו משתמשת לרעה ב"דמוקרטיה", ומטילה את מה שהוא למעשה דיכוי המיעוטים על ידי הרוב השליט והבלתי מעורער – הרוב היהודי.

מתוך תפיסה אדנותית זו שאופפת מזה זמן רב חלקים גדולים ביותר בציבור היהודי, דומה כי אין כל בעיה עם הסעיף הבא:

" המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי, ותפעל על מנת לעודד ולקדם הקמה וביסוס שלה." (סעיף  7 בחוק)

למען הסר ספק – אין בחוק זה שום סעיף בעניין עידוד פיתוח התיישבות ערבית. גם לא נאמר דבר לגבי עידוד, קידום או הקמה של יישובים ערבים בישראל. גם זה לא מפתיע – שהרי מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. כל זה יפה וטוב, אבל מה עם דמוקרטיה? מה עם ערכי השוויון? מה עם הערך הבסיסי בדבר שוויון הזדמנויות לכל בני האדם בתוך המסגרת המדינתית?

ושוב, כדאי לשאול: מהו "תפקידה" של מדינת ישראל? כלומר, לשם מה היא נוסדה? ובכן, אכן, תפקידה ההיסטורי ותפקידה בהווה הוא לוודא שהעם היהודי לא ימשיך לחוות קיום פגיע ומדוכא כפי שהיה נחלת קיומו לפני קיומה של מדינת ישראל, ולפני ייסוד הציונות.

אכן. אבל בהיותה מדינה השואפת להיות דמוקרטית, היא אינה יכולה לנהוג בחוסר שוויון כלפי אזרחיה. אף "תירוץ" אינו יכול להגן על מעשי המדינה הפוגעים בשוויון אזרחיה הערבים.

שוויון הזדמנויות אזרחי אינו דבר שצריך להיות מותנה.
זוהי זכותו של כל אזרח להנות ממשאביה של המדינה באופן שווה. אבל מדינת ישראל אינה חושבת על כלל אזרחיה. היא חושבת בראש וראשונה על אזרחיה היהודים. כך לא מתנהלת דמוקרטיה, ובניגוד לדבריו של ראש הממשלה בנימין נתניהו מן העת האחרונה – אבות הציונות לא היו חותמים על "חוק הלאום" המביש בשום אופן.

אבות הציונות חלמו על מדינה ליברלית. תאודור הרצל, למשל, חלם על מדינה נייטראלית, לא על מדינת לאום. הוא חלם על מדינה שתהיה מקום בטוח לכל בני האדם ובייחוד לעם היהודי (בשל ההיסטוריה הייחודית של עם, והצורך הייחודי שהתעורר בסוף המאה ה-19 למצוא מקום מקלט ליהודים). אכן, גם הרצל רצה שהמדינה תייצג את מורשתו הייחודית של העם היהודי, בדיוק כמו שכל חברה מערבית אחרת מייצגת את הקבוצה הדומיננטית שממנה היא מורכבת. בשום אופן הוא לא חלם על מדינה דתית, ובשום אופן לא על מדינה אתנו-צנטרית.

ברומן האוטופי שלו "אלטנוילנד" הוא קרא לחברה הריבונית המדומיינת שלו "החברה החדשה", ולא מדינת יהודה, או ישראל, או משהו המעיד על זהותה האתנית. גם לפי ז'בוטינסקי " "כל יחיד הוא מלך השוה לרעהו" והוא מדגיש "לשם טובתם של היחידים נוצרה חברה, לא להפך". מושגיו של ז'בוטינסקי הם  מושגים כלליים, הלקוחים ממסורת הליברליזם המערבית.

אבל גם בלעדי ההישענות על "אבות הציונות", דבר שנתניהו אוהב לעשות (ובכך לעוות את דבריהם ותפיסותיהם), המבט שלנו צריך לשאת אותנו קדימה, ולא אחורה.

השאלה היא לא מה אמרו אנשים גדולים לפני כמאה שנה, השאלה היא מה אנו עושים היום, כדי לקדם את טובת מדינת ישראל, אשר מורכבת ממיעוט גדול של ערבים ביחד עם יהודים ואחרים.

זוהי שאלה קשה וסבוכה, אבל הדרך להתחיל להתמודד עם המורכבות הזאת אינה בקביעת מסמרות באותו המקום בדיוק שבו עמדו היהודים לפני מאה שנה. העם היהודי אינו נמצא במצב שבו הוא היה לפני מאה שנה. העם היהודי הוא בעליו המאושר של מדינה משגשגת עם הרבה בעיות. חלק מן הבעיות האלה הן בעיות קשות ביותר הקשורות בקונפליקט לאומי – ובראשו הקונפליקט שבין העם היהודי והעמים הערבים, ומעל כולם – העם הפלסטיני. חוק הלאום הטיפשי רק מסיג לאחור את השיחה המורכבת הזאת שעלינו לקיים, וכמיטב המסורת מן הזמן האחרון רק מעמיק את שוחות הזהות של כל צד.

אתה יהודי, אני ערבי, או להיפך. בשלב זה של ההיסטוריה, ובמשבצת גיאוגרפית זעירה זו שבה אנו נמצאים (מדינת ישראל) המצב הוא שהיהודי חזק מן הערבי. אבל זה עלול להיות מצב זמני בלבד. זהו בוודאי מצב חדש יחסית, ומדהים לראות כיצד היהודים, בהגיעם לעמדת שלטון, מנצלים את כוחם כדי לעשות למיעוטים אחרים את שעשו להם.

השוויון האזרחי הוא מהיסודות הבסיסיים ביותר של הדמוקרטיה. חוק הלאום לועג ליסוד זה.

נתניהו מוסיף חטא על פשע ואומר על מתנגדי החוק שהם לא ציוניים, ושהם חותרים תחת יסודות המדינה, אבל האמת היא שהוא הוא אויבה הגדול של הציונות, ובעיקר – הוא אויבה הגדול של מדינת ישראל שאמורה להיות חופשית, מקיימת שוויון בין אזרחיה, ומכבדת בני אדם באשר הם בני אדם (על כל מורכבויותיהם הזהותיות).

במקום להמשיך ולטחון עד דק את המיתוסים המניעים של החברה הריבונית היהודית המודרנית, עלינו לחשוב על העתיד: מה עכשיו? לאן נלך עכשיו, כדי שמדינת ישראל תתבצר כמדינה הדמוקרטית שהיא שואפת להיות, כביכול? חוק הלאום הוא צעד ענק בכיוון הלא נכון.

מגילת העצמאות

מגילת העצמאות של מדינת ישראל, מתוך אתר הכנסת

 

 

'וכשהיא מגלה את חרפתה, יש בזה הומור'

שני שירים חדשים מאת עינה ארדל 


white

מי שירחק מלשון הפרדוקסים

תבוא ירושלים ותעמיד אותו נגד הקיר

או שהוא עיוור גמור או שהוא מודה בשגיאותיו

ויגיד: גם אני כבשתי והרסתי.

נדמה לכם שאתם יכולים להיות

שמאלנים, טבעונים ופמיניסטיים

וכך לשון הארץ תרקע ודבר לא ידביר

ציפורים פורחות מלשון הארץ

אבל בעזובות של שכונת פת במבואות בית-צפאפא

בכל זאת בוחרים בערבית או עברית

אין לנו שלטון זר זולתנו

חדר המדרגות ריק ודלוח.

הבן שלך לובש חגור ומכסה מתניו בכדורי רובים

הבת שלך מכסה ראשה במטפחת הצדק

וכל דבר שנדמה חף בכל-זאת נבזז ונלקח.

והאם אפשר להיפך?

אני לא יודעת

כי תמימות אפשר לראות גם במחוזות של רוע

ערסיות באה מלבביות

וניפוץ מרוב תשוקה

אם את מאמינה.

מנוחה בצהריים - נחום גוטמן - מתוך המחר של אתמול - מאת אלבוים דרור

נחום גוטמן, מנוחה בצהריים, 1926


להמשיך לקרוא

חולים

סיפור קצר

מאת ר"ב ירושלמי


בזה אחר זה נכנסו הגוססים למרפאה. אבל הוא ישב בעיניים חצי עצומות, ממלמל לעצמו כהוזה – "על הפרצוף", אמר שוב ושוב, עם תנועות משונות של היד, מעפעף בעיניים, "על הפרצוף". אחד אחר שחצי דעתו בראשו הולך בפרוזדור מזמזם לעצמו מנגינות. הלוך ושוב הלוך ושוב. הרופא יושב מאחורי הדלת הסגורה, שנפתחת מדי כמה דקות על ידי אחות היסטרית, שדופקת רגע אחד ומייד פותחת את הדלת, זה צריך את זה וזה צריך את זה.

הגוסס מלעלע בעפעפיו, יש לו חום גבוה, ואיש אינו שם לב אליו, חוץ מאלה המתרחקים ממנו, כדי שלא ישתעל עליהם, כדי שלא יתעטש עליהם. הם צודקים.

שעת התור היעודה עברה וחלפה לה. הגוססים נכנסים בזה אחר זה לרופא. אין לו בשורה עבורם, והם יוצאים ממשרדו כשבידם ניירות לבנים שעליהם הודפס משהו כדי לצאת ידי חובה. בחוץ רוחש השוק, וירקות ירוקים ואדומים עומדים למכירה בערבובייה. כולם מחפשים אחר דבר מה, ולרובם אין במה להיאחז. מה הם עושים כל האנשים האלה? מה יש להם בכלל לעשות בעולם הזה, שהם אינם מוכשרים לו?

אחד הולך ברחוב, ועל אף שלא נעים לספר זאת לקורא האלמוני, לא נעים לספר כלל, הוא מחטט באף כאילו אין זה מפריע לאיש, כאילו הוא לבדו הולך בעולם, וכל תוויו האסתטיים אינם משנים לאיש. אולי זה היה נכון לולי היה מחטט באף. התנהגותו הדוחה משימה אותו על הבמה מבחינתי, וכל עורי מתחלחל. הבושה הייתה מצילה אדם זה, אבל הוא אינו מוכשר להבין זאת כלל.

"על הפרצוף", מילמל הגוסס הסופני בהחלט. "איזה דבר", שב וחזר. הוא היה שמן וגדול, ונראה כאילו לא התקלח זה זמן רב. עור פניו היה בלתי מגולח, ועיניו היו אדומות מרוב חוסר שינה. הוא השתדל להפנות מבטו בכל פעם שבחורה צעירה עברה לידו, מנסה לתפוס כל תנועה בעיניו העייפות. אף אחת לא החזירה לו מבט. הוא רצה להיכנס מבעד לדלת הרופא. ובכל פעם שהיא נפתחה, אפילו כדי חריץ בלבד, הוא הושיט את ידו בתנועה לא מבוררת, בחצי תנועה אפילו לכיוון. איש כנראה לא הצליח להבין במה מדובר, במה הוא מעוניין.

זקנים דוברי רוסית תמכו אחד בשני בהלכם, זה לבדיקת דם אחרונה, לפני שסוגרים את המעבדה, זה לקנות סנדוויץ' מהגברת שהייתה עומדת בדלפק המוזר בפרוזדור, מוכרת לחמניות ממולאות בחסה, עגבנייה וגבינה צפתית ארוזות בניילון או בנייר מגבת, מוגשות על ידי ידיה העטופות בכפפות מנתחים.

הכל היה סטרילי מסביב, הכל היה לבן, והחולה ישב וגסס. הדלת נסגרה ונפתחה, נפתחה ונסגרה, אחיות באו והלכו, התחלפה המשמרת. הוא פקח את עיניו, מלעלע בעפעפיו, זיעה קלה בצבצה על מצחו. הוא היה כל כך שמן. כל כך אהב לאכול פעם. עכשיו הוא לא הבין מה מתרחש. הוא לא הבין למה זה הוא מת פתאום. למה הוא יושב כאן, למה הכל לבן. למה האחיות, למה הרופא. הוא יושב מנומס. איך הוא הגיע לכאן? הוא לא זוכר, משהו עם איציק, שהיה הבוס שלו במסעדה, משהו עם זה שהוא אמר לו ללכת לרופא, אחרי שהתעלף לו בחנות, ולא יכול לעמוד יותר. הוא לא היה חולה מימיו. הוא הצליח לחשוב. "פרצוף, על הפרצוף" שב ומלמל לעצמו. כולם התרחקו. אף אחד לא ישב בכסאות שהונחו ליד הכסא שלו, שאת כל נפחו מילא בגופו, שעטה חולצה אפורה ומכנסי עבודה.

אולי הם חשבו שהוא מסריח. האמת הייתה שהוא נראה רע מאוד. חולה מאוד. לא רצו לנשום את האוויר שהוא נושם. והוא, לעומת זאת, רק רצה לנשום, אבל הרגיש כיצד גופו כבד וקורס אל תוך הכסא, מתאחד עם הכיסא לבלי הפרד.

ברחוב, כולם ידעו, השוק המה אדם. היה זה יום חמישי, והכל היה מלא צבע. היה זה אמנם סוף פברואר, אבל העונה הייתה חמה במיוחד, והסוחרים פחדו שהסחורה תירקב להם על הדוכנים. כבר בפברואר היו זבובים וזבובונים קטנים שהיו מציקים לקונים, ולקחו את מסי הבשר שלהם מהתותים הרכים שעוד נותרו. בקרוב הכל ייהפך למשחה אחת אדומה ומהבילה. נשים עניות, יראות שמיים, עמדו בתור בדוכן שבו אפשר היה לאסוף הכל בקרטונים קטנים, ולשלם בזול. הן יכינו ריבות ומרקחות מכל זה, ואיש לא ירגיש בהבדל. הן אוטמות את האף ועומדות בתור, והוא יושב בכיסא וממתין גם כן.

בסוף היום, שהרי הייתה זאת קופת חולים בסך הכל, ושעריה נסגרו בשעה שמונה וחצי בדיוק, גילו אותו שם עוד מונח על הכיסא כמו שק. "איך לא נפל?" אמרה אחת. "ואיך לא שמת לב?" שאלה אחרת. התחיל ריב. הרופא כבר הלך. חלף על פניו כנראה. הוא כבר לא מלמל "על הפרצוף", ואמנם הצליח שלא ליפול. אין בבניין אף אחד, הכריזה אחת המנקות. האחות לא האמינה לה – אולי בגלל שהיא הייתה רוסייה והמנקה הייתה ערבייה – וירדה לבדוק בעצמה. האחות השנייה כבר נוכחה לדעת שאין דופק, ואין עוד מה לעשות בעניין זה.

היא לא רצתה להושיט את ידיה אל כיסיו ולבדוק את זהותו. היו לה דאגות, אבל זו לא הייתה אחת מהן. אין אף רופא בבניין, הכריזה לבסוף האחות הרוסייה שחזרה מביקור בשתי הקומות. כולם הלכו. היא הושיטה ידיים אל הכיס הימני של המכנס, ששם נראתה תפיחה של ארנק, בעודה מאזנת את האיש בכתפיו. לא הצליחה להוציא. פחדה שייפול ודי. "נחכה לאמבולנס", אמרה ודחפה את האיש, שעיניו היו עתה עצומות. האחות הצעירה יותר וודאי עשתה זאת בזמן שהיא ירדה למטה. כמה זה מוזר. על הכיסא. וכיצד אינו נופל. אולי זהו חסד אחרון, הייתה מעין מחשבה כזו שעברה בראשן של אחת מהן, בלא שתתנסח בדיוק כך.

הפרוצדורה הייתה רגילה, רופא הגיע ישר, מאחר והאחיות אמרו שמדובר כנראה במקרה של מוות בטוח. החולה הורד מכסאו סוף סוף, והושכב על הקרקע. בוצעו פעולות החייאה. האחיות ננזפו על חוסר האונים שגילו בכך שהותירו אותו על הכסא. השוק כבר נהיה אפור בחוץ, ומסעדות ובתי המשקה כבר החלו להתמלא נערים ונערות נלהבים מהזדמנות לשתות ביחד כוסות בירה, לבושים בבגדים צמודים.

המשטרה אמרה שהוא גר לבד. אמו מתה, ואביו מת מזמן. אשתו לשעבר גרה בנתניה ויש להם בן אחד. כל זאת לא נאמר מצד המשטרה, אלא נהיה ידוע בדרך אחת הנשים ששמעה את הסיפור באחד הימים הבאים. גסיסתו הייתה בסך הכל מהירה, מתובלת הזיות מעטות, שהובילו אותו בפרוזדור הלבן של קופת החולים אל המוות. וזאת יודע רק הסופר לבדו.

Fortunato Depero - Ritratto di Clavel 1917

Fortunato Depero, Ritratto di Clavel, 1917

 

סיפור מהצבא

מאת: אופק קהילה


הסיפור הקצר שלפניכם לקוח מתוך "ירושלים תשע שבע-עשרה", ספרו החדש והשישי של אופק קהילה, שמגייס עתה סכום למימון הוצאתו דרך ההדסטארט.
לגבי סגנון הניקוד המשובש, כותב המחבר כך:
"אני מנקד את כל ספריי בשיטת ניקוד ייחודית שפיתחתי ושמטרתה היא לקרב כמה שיותר את הצליליות של העברית הכתובה לעברית המדוברת. בנוסף, אני מנסה לנקד בצורה שבה הקורא יוכל לקרוא את הספר ולשמוע אותו כמו שאני שומע אותו. ההגמשות התחביריות והלקסיקליות הרבות שאני עושה מחייבות אותי לנקד, ושיטת הניקוד שבו אני משתמש עונה על הצורך לייצר בסיס צלילי חזק ויציב לשפה."

 

WhatsApp Image 2018-06-11 at 9.45.36 AM

צילום: חמוטל מנשהוף

להמשיך לקרוא

על "מצעד השרמוטות", אתמול, מחר ובכל מקום

מערכת אשפתון


לפני כשבועיים, ב-18 במאי (יום שישי), צעדו נשים, גברים, נערים ונערות ברחבי העיר ירושלים במה שנקרא "צעדת השרמוטות".

מהי "צעדת השרמוטות"? צעדה המוחה על היחס הכללי בחברה שבה אנו חיים לנשים. שהרי, בכל תחומי החיים, עדיין מתייחסים אל נשים כאובייקט אסתטי או מיני (באופן בוטה הרבה יותר מן היחס ממנו נהנים גברים), עדיין יש פערים ניכרים בהנחות היסוד באשר לגבר לעומת אישה, וכל זה ממשיך להוביל לעיוותים רבים בשלל תחומים בחיינו.

וכך מסבירות מארגנות הצעדה בירושלים את הבחירה בשם המצעד:

"מהי שרמוטה? אישה ששוכבת עם מי שהיא רוצה, שמתלבשת איך שהיא רוצה, בקיצור, עושה מה שבא לה. אבל זה רלוונטי רק לנשים – כי כשגבר מתנהג בדיוק אותו הדבר, הוא גבר-גבר. אין מילה מקבילה לגבר שמביישת אותו ומצדיקה אלימות כלפיו. כשאתם קוראים לי שרמוטה ומצדיקים במילה זו את האלימות שחוויתי אתם אומרים לי שנפגעתי מינית בגלל מה שלבשתי, בגלל איך שהתנהגתי. אתם מנסים להחזיר אליי את האשמה על הפגיעה שאני עברתי. אבל יש רק אשם אחד באונס: האנס" (ראו אירוע המצעד בפייסבוק)

היום שבו התרחש המצעד בירושלים היה יום בהיר וחם. הצעדה אמורה הייתה להתחיל בעשר, אך בפועל התחילה כשעה לאחר מכן. מסלול המצעד החל בכיכר ספרא והסתיים בבר התקליט, במרכז העיר, ירושלים. ההתאספות הייתה אטית, אך לא מייגעת. המארגנות הציעו למכירה מיני פריטים הקשורים במצעד – סיכות, תיקים, סטיקרים ועוד. בזמן הזה, המשתתפות והמשתתפים גם בחרו לעצמם שלטים, והייתה אווירת פסטיבל. היו מעט כלי תקשורת.

תורמים מיוחדים לרוח החג היו מעגל מתופפים, שעמדו יחסית בצד, ונתנו את הקצב לכל המתרחש.

למרבה השמחה, לא היינו עדים להתפרצויות אלימות כלפי הצועדות והצועדים, וזאת אף על פי הלבוש החושפני והפרובוקטיבי ביותר שלהן (למעט מקרה אחד, שבו גבר חרדי נצפה על ידינו עומד בצידי ההתקהלות בבר התקליט ומאונן – אבל המקרה טופל מיידית על ידי המשטרה).

מטרת הלבוש הפרובוקטיבי של הנשים היא העמידה על זכות האישה על גופה, בכל הקשר, ובכל מצב, גם אם היא מתלבשת כמו זונה, וגם אם היא מתלבשת כמו חשפנית, שהרי גם לזונה וחשפנית יש כמובן זכות מלאה על גופן. בחברה שלנו אלו הן טענות שעוד צריך לעמוד עליהן.

לטובת אלה שלא היו, וכדי לציין את הצלחתו המסחררת של המצעד, שבו צעדו מאות נשים וגברים מכיכר ספרא ועד למרכז העיר, דרך כיכר ציון, בלבוש חושפני, ובקריאות פמיניסטיות, הכנו גלריית תמונות משלנו.

ביום שישי, ה-7.6.2018 (מחר!), מתוכננת צעדה דומה בבאר שבע.

באר-שבעים – צאו לרחובות והביעו תמיכה בחברה שאותה הייתם רוצים לראות סביבכם: חברה פתוחה, שוויונית, ובטוחה לכולם.

מחר יתקיים גם מצעד הגאווה בתל אביב. אז צאו ושמחו על גופכם, על כבודכם, ועל זכויותיכם כבני אדם חופשיים, מצפון עד דרום, ואל תתנו לאף נמוך-מצח או גְּבַהּ-גַּבָּה להוריד אתכם.

20180518_101035

אביזרים למכירה, בתחילת המצעד בכיכר ספרא


להמשיך לקרוא

הגדר

דיווח בדיוני על ארוע שלא התרחש

 מאת רונה ברנס


האנשים הלכו בלי לחשוב על הגדר שמולם. אחד מהם יכול היה להיות משורר. אבל הוא לא יודע את זה. אחת מהן יכולה הייתה להיות עורכת מהוללת בעיתון, אבל היא לא יודעת את זה. ואף על פי שהם אינם הולכים לכוון הים, הם שומעים אותו תמיד, מלווה אותם משמאל. הם רצו להוציא את מה שהם מרגישים, כי הם חשבו שמה שהם מרגישים הוא חשוב. הם אהבו לראות את כל הצלמים הזרים שבאו איתם, אפילו אהבו לראות את החיילים. את החיילים הם לא אהבו, אבל אהבו לחשוב שאפשר ללכת לכוון הגדר למרות שהם שם.

הגאווה היא דבר יוצא דופן ברגע הזה. היא מאפשרת לך להיות גיבור, כי אם תיפגע הרי שתיפגע כאדם גאה, ואלה תמיד זרעים מבטיחים לסיפורי אגדות. אגדות אינן יכולות להיכתב על אנשים בלי גאווה. אפשר לפתח את הנושא הזה הלאה, אבל איש לא עשה את זה, וכדאי להמשיך בצעדה שעכשיו עוטפת אותם מכל הצדדים. כי הם מצטרפים לעוד אנשים, וגם האנשים הללו הם גאים, למרות שהם לא יכולים היו להיות משוררים, ולא יכולים להיות עורכים מהוללים. אולי אחד מהם יכול היה להיות מנהל מלון. אולי אחד מהם יכול היה להיות שר פופוליסט, או צייר. אולי מישהי יכולה הייתה להיות מורה, אולי אישה אחרת יכולה הייתה להיות פסנתרנית, לו היה לה פסנתר בבית. הם כולם הולכים לקראת הגדר בכוח הרגליים שלהם שנושאות את הגאווה שהם מרגישים, בלי להתעכב עליה. כולם שמחים, אפילו עליזים, בגלל שעדיין אף אחד לא נפצע, ולא נורה אף כדור. המחשבה על הירי משלהבת את חלקם, במיוחד את הצעירים שבהם, אבל גם את הציירים והמשוררים שבהם. העורכת מעט מפחדת.

הרופאה הייתה רוצה שכל זה לא יהיה הכרחי. היא רואה את החיילים מולה, ואין לה חמלה עליהם כמובן, מפני שהם האויבים שלה, ובגללם היא תקועה במקום הזה, והם מייצגים את כל מה שאינו הוגן בעולם. היא לא חושבת על אשמים בדרך כלל, היא עושה את עבודתה בדרך כלל, אבל עכשיו כשהסיטואציה כל כך ברורה, ויש גדר, ויש חיילים, ויש שמיים בהירים וכחולים יפים כל כך מעל עשן הצמיגים השחור, קשה שלא לחשוב על כל הדברים האלה, וקשה שלא להרגיש את הרגליים נושאות אותך על רגשי הגאווה, ואפילו השנאה. הרופאה החליטה שלא להתקרב. בכל זאת חששה מן הירי, ובכל זאת, היא יודעת במה כרוך המוות, והיא לא רצתה לעזוב את השמיים האלה שהיא רואה עכשיו. היא הסתכלה על קבוצות הצעירים ממשיכות, ועמדה בינתיים בין האוהלים הרבים שהוקמו מול הגדר על ידי הזקנים, שישבו במעגלים ושתו קפה, ודיברו עם תנופות ידיים.

היה עדיין יחסית מוקדם בבוקר. אף אחד לא הזמין אותה לשבת, והיא לא התכוונה לנסות להתחבב על איש. לפתע היא זיהתה את חברתה, זאת שיכולה הייתה להיות עורכת מהוללת. היא הייתה עם המצלמה שלה, והלכה עם המשורר. הם נופפו  לה לשלום בצורה שנראתה לה מעט מוגזמת, והמשיכו לגדר. היה משהו משכר בתחושה הזאת, שהכירה, של העמידה בחוץ אל מול התנאים המוחלטים שלא אפשרו לאף אחד במקום הזה להיות מרוצה. זוהי חלקת אדמה מקוללת, היא חשבה, מהמהמת לעצמה שורה שהכירה משיר שאהבה. אין יציאה מכאן. אין מחשבה מכאן. היא הייתה רוצה להיות עכשיו בירדן, במצרים, הכי הייתה רוצה להיות בלבנון, אף על פי שגם שם המצב נראה בלתי מבטיח. היא ניסתה להבין. היא התבוננה בקבוצות. היא הרגישה גאווה. לא היה לה מה לעשות נגד זה. היא הרגישה שאולי זה לא במקום, שעוד מעט יתחיל הירי, אבל היא הרגישה כאילו היא בסרט, ותוך כדי שהיא הרגישה את עצמה מרגישה כך, היא הבינה שזוהי הרגשה מאוד מטופשת. אבל היה בזה משהו ממכר.

ואז הגיעו עוד אנשים, והשמיים היו כחולים ויפים. וזה היה יום מושלם. ואז התחיל הירי, ואנשים התחילו לרוץ. היא התכופפה כדי לא לקבל בטעות כדור בראש, למרות שהיא לא ידעה מה הן הוראות האש של החיילים. היא הלכה לעמוד מאחורי אחד האוהלים. היא הסתכלה כל הזמן. היו יריות, היו רימוני גז, היה המון עשן שחור סמיך מצמיגים בוערים. ומדי פעם היא ראתה אש בשמיים בצבע כתום אדום שחור. מקסם שווא.

היא לא הייתה רופאה באמת. רק יכולה הייתה להיות רופאה. היא בוודאות יכולה הייתה להיות רופאה לו הייתה בירדן, או במצרים או בלבנון, היא הייתה בטוחה בזה. אבל במצב שלה כאן היא הייתה אחות, ואפילו לא אחות מקצועית ממש. המשמרת שלה הייתה צריכה להתחיל בעוד ארבעים דקות, וצריך היה עוד למצוא דרך להגיע לבית החולים, שאמנם לא היה רחוק, אבל בכל זאת הייתה צריכה ללכת ברגל, ויש הרבה מהומות, והיא לא רצתה לאחר, כי יש אנשים שמחכים לה. אבל היה קשה לה להינתק מכל מה שקורה, היא לא יכלה שלא לשאול את עצמה מדוע היא איננה שם עם בני גילה, מדוע היא לא הולכת לגדר אלא עומדת פה מאחורי האוהלים של הזקנים. היא כעסה על עצמה, אבל בכל זאת לא יכלה להיפטר מחוסר הרצון להתקהל עם כולם. זה לא היה הוגן. היא לא אשמה במצב, והיא לא צריכה ללכת עם כולם. היא אמנם הרגישה שהיא שונאת את החיילים, ולא הבינה מה כל כך קשה לתת לאנשים האלה לעבור את הגדר, מה היה כל כך קשה לתת להם לעבור את הגדר, ולתת להם לשוב אל הבתים שלהם. זה היה טיפשי שאי אפשר היה לעבור את החיילים היהודים. אבל היא ידעה שאי אפשר לעבור את החיילים היהודים, והיא ידעה שהיא בעצמה, לו הייתה מתקרבת לגדר הייתה מתה. גם זה נראה לה טיפשי, אפילו לחשוב על זה נראה לה טיפשי.

היא הסתכלה לכוון כפות הרגליים שלה, וראתה את שמלתה השחורה הנגררת מאחוריה מעט יותר מדי, מכסה את בהונות רגליה הבולטות מבעד לסנדל שנקרע מאחור ועתה הודבק והוחזק באמצעות שרוך. גם זה היה טיפשי.  גם אביה היה טיפשי, היא חשבה פתאום, וגם כל מה שהיא יכולה לעשות בעולם הזה הוא טיפשי טיפשי טיפשי. הדבר היחיד שלא היה טיפשי במה שהיא עושה בעולם הוא לעזור לאנשים מסויימים בבית החולים. זה לא היה טיפשי. לא היה טיפשי לעזור לחיים, לא היה טיפשי להתקדם בחיים. לא היה טיפשי לספר לילדים קטנים על מקומות יפים שבהם לא ביקרה מעולם, ולומר להם שאולי הם יוכלו לבקר בהם. אבל היא לא יכלה להיפטר מרגש הגאווה המטופש, הטיפשי, שהיה מנקר לה בראש, והיא התחילה לצעוד חזרה אל העיר, מתרחקת מאוהלי הזקנים, מתרחקת מחבורות הצעירים, מתרחקת מצלילי הירי והאש, במהירות הרבה ביותר האפשרית. בכל זאת, לא רצתה שיירו בה. היא התרחקה, הגיעה אל פאתי הכביש והתחילה לצעוד. אף אחד לא הסתכל עליה, כרגיל, והיא הרגישה לבד ביום היפה הזה. כל זה בעצם לא היה משנה, ובסוף היום תיאלץ לחזור לביתה ולאביה, שיביט בה ובשמלתה השחורה ובסנדלה הקרוע, ולא יחייך אליה לשלום.

 

Munch - the-sun-1916

אדוארד מונק, השמש, 1911–1916