אנחנו ליברליים

רונה ברנס


המחנה הליברלי הגדול בישראל צריך לקחת את עצמו בידיים.

קודם כל הוא צריך לקרוא לעצמו בשם הראוי. אנחנו צריכים, חייבים, לומר לעצמנו: אנחנו ליברליים.

כלומר, אנחנו מאמינים בכבוד האדם, בחירות האדם לנסות ולמצוא לעצמו את גורלו, את אושרו, את הצלחתו, את סיפוקו. אנחנו מאמינים במחשבה רציונאלית, בבחינה אנליטית, מבוססת עובדות, של המציאות. אנו מאמינים כי המלחמות והמאבקים הליברליים של העבר, לא רק של היהודים, אלא של האנגלים, הצרפתים, האמריקאים, של הארגנטינאים, הדרום-אפריקאים ושל כל אומות העולם – שייכים כולם למאבק שאותו אנו מנהלים היום. המאבק על חופש האדם, ועל חברה חופשית וטובה שתהיה מחוייבת וערבה לאיכות חייהם של כלל חבריה.

אנחנו צריכים, חייבים, לומר לעצמנו: אנחנו רוצים ישראל ליברלית. לא רק לכל יהודיה, אלא לכל אזרחיה.

המחנה הליברלי חייב לזכור: מי שהוא אדם ליברל אמיתי שייך לשורותיו.

אבן הנגף הקשה והארסית ביותר של המחנה הליברלי היא הלאומיות, אשר מעמידה בסתירה ובקונפליקט מובנה את הציבור היהודי אל מול הציבור הערבי והפלסטיני בישראל.  

אך מחנה ליברלי חזק, היודע על מה הוא נלחם, יוכל להכיל בתוכו זהויות לאומיות שונות. ההכלה תבטל את הסתירה, שהרי בניגוד למה שאנו נוהגים לחשוב – לזהות היהודית הישראלית כמו גם לזהות הפלסטינית-ערבית יש שני בסיסים חזקים ודומים בצורותיהם: בסיס זהותי אחד עתיק ובסיס זהותי אחר מודרני. כך הוא הדבר עם כל לאום מודרני.

הבסיס העתיק מבוסס על תרבות עניפה וגלובאלית (יהודית /ערבית), והבסיס המודרני מבוסס על תרבות חדשה השואפת אל חבל ארץ מסויים (הוא כמובן "ארץ ישראל") כדי להקים בו את מדינת הלאום וכדי להיות שייכים לקהילת האומות הכללית (זהו גם הסיפור הישראלי וגם הסיפור הפלסטיני) .

אין לנו, הליברלים החיים כאן, ברירה אלא להתאחד על בסיס המכנה המשותף, אשר לרוב נתפס כמובן מאליו – הרצון לקיים חיים חופשיים, בשאיפה לשיפור רמת החיים ואיכותם. זהו הבסיס. בתוך הבסיס הזה אפשר שיהיו מחלוקות עזות, כמו למשל אופן ההתמודדות עם סוגיית שטחי יהודה ושומרון ועם היהודים והפלסטינים החיים בהם.

האיחוד הרחב (לא זה המתקיים כבר שנים בחוגים אינטלקטואליים אליטיסטיים) בין היהודים והערבים אינו יכול להתקיים על בסיס הפניית עורף ללאומיות, אלא על אימוצה והכלתה בתוך הדוקטרינה הליברלית הרחבה, שהיא הבסיס בר-הקיימא היחיד לעתיד טוב.

אבל לקראת הבחירות הבאות יש לחזק את הזהות הליברלית המשותפת לרבים מאזרחי ישראל, ולתת לה קדימות על פני כל זהות אחרת. במובן מסויים, יאיר לפיד החל לפלס את הדרך לכיוון זה, אך הסנטימנטליות הזהותנית שלו מנעה ממנו ללכת עוד צעד קדימה ולהושיט יד כנה ושוחרת-שיתוף-פעולה-אמיתי לחבריו מנהיגי הציבור הערבי. לו היה עושה זאת, והוא יכול היה לעשות זאת לו היה מחדד לעצמו ולציבור בוחריו את חשיבות הסוגייה הליברלית, היה המחנה הליברלי מנצח בבחירות אלה.

אל לנו לשכוח שמבחינה אלקטוראלית ההצבעה נחלקה כמעט שווה בשווה בין הבוחרים הליברליים לאלה שבחרו בממשלה הלא-ליברלית שמתגבשת עתה. הליברליים נחלו הפסד, אך עדיין רחוקים מתבוסה ויש לפעול עתה כדי לחזק את הבנתו העצמית של המחנה הליברלי, כדי שיידע להיאבק על מרכיבי זהותו ומול כל אלה המבקשים למנוע ממנו את החיים הטובים שלהם ראוי כל אדם.

הצבה חד פעמית: יוזז אוהב את ביבי

היום (11.9.2019), יציב הצייר מנחם אדלמן-לנדוי, המתכנה יוזז, את ציורו שהוא צייר במיוחד לכבוד ראש ממשלתנו המרומם, בכיכר הבימה שבתל אביב.
שם הציור:
"ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, מחזיק את רגלו הימנית של המנהיג הרוחני של איראן, עלי חמינאי, ובכך מוכיח שהוא אכן מר בטחון."
(הציור המקורי – שמן על קנבס)

יוזז אוהב את ביבי (צייר: מנחם אדלמן לנדוי)


הציור, שאותו אתם רואים כאן בדרכו לכיכר הבימה, הוא בגובה 1.90 ס"מ על 1.40 ס"מ רוחב, ולאחר מכן בהתאם לדרישות העירייה יתנייד איתו ברחבי העיר.
בהמשך היום יגיש אדלמן-לנדוי את ציורו לראש הממשלה היושב בבירתנו ירושלים ברח' בלפור, בצירוף הברכה הוורודה שבציור, ויהיה שמח.
אתם מוזמנים מאוד לבוא במהלך היום להבימה, להתרשם, לצלם, ולדבר עם הצייר, ואולי גם להוסיף דבר-ברכה משלכם, או לירושלים בשעות הערב (הכניסה לרח' בלפור מעזה). נעדכן כאן לגבי הלו"ז הצפוי.
כי מתי אם לא עכשיו הוא זמן ראוי להביע את הערכתכם לאחד והיחיד, רק ביבי, מי אם לא ביבי, נתניהו, מתת האלים?

על הבריסטול הוורוד כתובה ברכת הצייר לראש הממשלה:

"אדוני ראש הממשלה, מה בנימין נתניהו, מר בטחון, מלך ישראל והיקום כולו.
אני אוהב אותך, אני מעריץ אותך ואני מרגיש שאין זמן טוב יותר לחזק את ידיך. לכן ציירתי לכבודך ציור במתנה!
באהבה,
יוזז"

למטה כתוב:

"הציור, המיצג וכל הנאמר על ידי היוצר בהקשר למיצג, הם הבעת דעה אמנותית, אישית וסאטירית, ואין לייחס להם כל משמעות אחרת."

'מנגינה מתגוררת בראשו של אדם'

קטעי סיפור מאת נועה גולן


 

(-)

כשאדם נולד קשה לדמיין את הרגע שבו יחליט לשכב במיטת בתו הקטנה (כיוון שרגליו כושלות והוא אינו מסוגל לעלות למיטתו שבקומה העליונה) ויסרב לצאת ממנה חודשים ארוכים.

(-)

כשאדם נולד מתחברות כל הנקודות בעולם לרגע אחד ומיד מתפזרות. משך כל חייו ינסה אדם להשיב אותן למקומן (במרדף אחר כל הדברים שיכול היה להיות) וייכשל. מנגינה מתגוררת בראשו של אדם כל תקופת חייו והוא מחיה אותה בכל תיפוף אקראי על שולחן, בכל טיפוף צעדים על אספלט בשעה מאוחרת, בכל אנחת ייאוש קצת-ארוכה-מדי, בתוך כל נעימת אמבולנס שישמע.

(-)
בערב שישי או בערב חג, מוחו של אדם מסרב לשתף איתו פעולה. הארוחה שהוגשה למיטתו עומדת מיותמת והוא מרגיש את רגליו נשמטות ממנו על אף שלא עשה בהן שימוש כבר שעות. אדם מנסה להתרומם אך לא זוכר כיצד. הוא יודע שהשנה היא שנת '83 ולא מבין למה ילדיו מתעקשים לערער על הידיעה הברורה הזו ומזמינים אמבולנס. אדם מתנגד בתוקף ומעלה, כנראה, טיעונים טובים לכך, אך ילדיו לא מכירים את השפה בה הוא מדבר וגם הוא לא.

(-)

דמעות בעיניו של אדם מזדקן במחלקה הנוירולוגית. זיפים כסופים צומחים על שדות המרעה שבפניו (מעולם לא נתן להם לגדול בעבר). הוא לוגם בדממה מרק חיוור. כשאדם נולד קשה לדמיין את הרגע שבו ישיט דמעות יהלום גדולות בקערת מרק מפלסטיק במחלקה הנוירולוגית.

(-)

כשאדם מתבגר קשה לדמיין שישוב להקיץ משנתו ביבבה קולנית. באמצע הלילה מבקש אדם מזדקן מאח בית החולים לקלח אותו. כשאדם מזדקן צצים לפתע כיסאות כתר לבנים בתוך מקלחות. כל הלבבות ששבר לפני שנים פועמים בלחן שונה והוא אינו מצליח או מעוניין לשמוע אותם, אלא את ליבו, המפורק למרכיביו. הנקודות מוסיפות להתרחק זו מזו בכל שעה – החל מרגע לידתו, דרך הולדת ילדיו ועד לכניסתו של אדם לחדר 65 במחלקה הנוירולוגית.

(-)

אדם יושב על מיטה במחלקה הנוירולוגית ומתאמץ לזכור את ריחה של האישה הראשונה שאהב אבל כל שעולה בראשו הוא שם הכלב שהיה לו.

האישה הקולנית בחדר הסמוך בטוחה שבתו היא בתה. היא שואלת בחיוך ששמור לדמויות מצוירות מתי נגמר הסבל והאם אלוהים שכח ממנה. "ביום חמישי זה ייגמר, דיברתי איתו, הוא לא שכח" מבטיחה הבת שאינה שלה, מתאמצת שלא לאכזב. האישה מביטה בה במבט חלול ופורשת ידיה לחיבוק. היא מדיפה תערובת ריחות של זיקנה וקרם ידיים במבצע. שיערה המלבין מתחכך באפה של הבת שממלמלת חג שמח ומרחרחת את הצעיף בצאתה. כשתשוב לחדר 65, תביט הבת בחמלה באדם הישן, שהוא גם אביה וגם אמה וכבר זמן רב לא מסוגל למלא אף אחד מהתפקידים.

(-)

אדם מסתיר כל חייו מחשש לפגיעה בשמו הטוב. כשהמילים שבמוחו מתפרקות לו בפה ושלל הברות חסרות משמעות מתפזרות בחלל המחלקה, ילדיו לוחשים לרופאה חלק מהסודות שטרחו ללקט לאורך השנים. הוא כועס. כשיחזור לחבר משפטים יבקש מהם ללכת לתמיד. ילדיו של אדם עוזבים את חדר 65 ויודעים שישובו מחר. אדם נעלב כשמקשיבים רק לבקשה הזו שלו. הוא לא יודע אם ישובו.

(-)

נר שלישי של חנוכה במחלקה הנוירולוגית, גברים בכובעים שחורים שרים "מעוז צור" ליד עמדת האחיות ומחלקים סופגניות מצומקות לתושבי המחלקה. אדם משנן בראשו את החנוכיה שעמדה בבית הוריו, את סימני החלודה שאכלה בה לאורך השנים ואת כתמי השעווה שצלקותיהם ודאי עדיין נמצאות על אדן החלון. הוא אוכל ברצף שלוש סופניות – לזכר הוריו ולזכרה של החנוכיה.

(-)

אדם נשען על בתו ומתקדם בצעדים מגומגמים אל השירותים. הם נראים כמו זוג שצועד אל החופה. היא מנסה למנות את מספר הפעמים בהן הייתה יכולה לצלוח את המסלול הזה הלוך ושוב בעצמה לפני שאביה היה מגיע לסופו. אדם מתנשם ובתו נושמת עמוקות.

(-)

אדם חולם על בריחה ועל אנשים שאינם עוד. רגליו כואבות והוא מפציר בבתו שתחזיר אותו למיטתה (שם הוא לא חולם על בריחה). הבת מסבירה שהיא לא המכריעה בנושא, היא לא הביאה אותו לכאן והיא אינה יכולה להוציא אותו. הוא מביט במנת הפלאפל שהביאה לו בבוז וטוען כי לא אכפת לה ממנו, מהאינטרסים שלו, מהתזונה שלו, שהיא הגורם לכך שהוא עדיין נמצא בבית החולים. סכר נפרץ בדיבורו והוא מסביר לה שהסיבה לכל הפרידות שלה היא שכל כך קשה לאהוב אדם שמסרב להקשיב פעם אחר פעם.

(-)

אדם מתקשר להתנצל בפני בתו. הוא אומר כך: "אני מצטער שכעסת עליי".

(-)

אדם מתגעגע לכלב שפעם דאג לו. הוא קורא לו בלחישה, כמו שקוראים למישהו רחוק שמזהים באולם קולנוע חשוך, אבל החדר מואר והכלב כבר איננו. אדם מתקשר לבנו לעדכן אותו בגעגוע שעלה בו והבן מתאמץ לנחם את אביו על האובדן המחודש.

(-)

כשכלב מזדקן הוא נעשה מהורהר יותר, עיניו עצובות ועכורות והוא עומד בפינת החדר ובוהה בבעליו מרבית שעות היום. כשאדם מזדקן הוא שוכב במיטתו ובוהה בכלבו מרבית שעות היום. אדם מזדקן וכלב מזדקן לא מצליחים לדאוג יותר זה לזה והילדים צריכים לקחת אותם לרופאים ולטמון חצאי כדורים בתוך קערות האוכל.

(-)

אדם מזדקן לומד ללכת בעצמו. אח מתלמד מוחא לאדם כפיים כשזה חולף על פניו. אדם שומר על ארשת פנים רגועה מתוך אמונה שלמה שהוא יכול היה ללכת כל הזמן הזה, פשוט לא ראה צורך בכך.

הוא גורר הליכון משומש על רצפת בית חולים וסולד מהמחשבה על ידיים מזדקנות אחרות שאחזו בהליכון לפניו. הוא מחייך בנימוס אל האישה הקולנית ששואלת אם יום חמישי כבר הגיע.

 

 

עופר ללוש - דקל בנוף 1983 - לטקסט של נועה גולן

עופר ללוש, דקל בנוף, 1983, צבע מים על נייר. צולם מתוך הספר "אופקים רחבים – 120 שנות אמנות ישראלית" (עבודות נבחרות מאוסף גדעון עפרת)

 

נועה גולן, בת 22, היא סטודנטית לפסיכולוגיה ומשפטים באוניברסיטת תל אביב. זהו קישור לעמוד הפייסבוק שלה.

'זו אני הלא משוררת': שני שירים חדשים מאת חיה לוי

חיה לוי


נמאס לי להיות משוררת

נִמְאָס לִי לִהְיוֹת מְשׁוֹרֶרֶת
מָחָר אֶנְהַג בְּמַשָּׂאִית
אֶרְאֶה אוֹתְךָ בָּרְחוֹב, אֶשְׁרֹק לְךָ בְּחֻצְפָּה
וְאוּלַי גַּם תָּבוֹא אִתִּי, לקבינה
זוֹ אֲנִי מַלְכַּת הַכְּבִישׁ
עִם אַהֲבָה גְּדוֹלָה וּבְלִי שׁוּם הִתְנַצְּלֻיּוֹת
אַף אַחַת לֹא יְכוֹלָה לְהַגִּיד לִי מָה לַעֲשׂוֹת פֹּה
אֲנִי מוֹבִילָה עַגְבָנִיּוֹת, מְבִיאָה לַשּׁוּק, מִסְתַּכֶּלֶת מִלְּמַעְלָה
זוֹ אֲנִי הַלֹּא מְשׁוֹרֶרֶת, אֲנִי אוֹכֶלֶת מִלִּים שְׁלֵמוֹת לַאֲרוּחַת בֹּקֶר

*

הַגֶּבֶר הַזֶּה לֹא קָרָא סְפָרִים, וְלָכֵן
לֹא יָדַע שֶׁהוּא צָרִיךְ לִהְיוֹת עָצוּב אֲבָל
הָיָה עָצוּב אוֹ הָיָה לוֹ מַר אוֹ שֶׁכָּאַב לוֹ הַגּוּף
אוֹ שֶׁשָּׂמַח אוֹ שֶׁצָּחַק אוֹ שֶׁבִּשֵּׁל עָלִים וּבָצָל
הוּא לֹא הָלַךְ לְבֵית סֵפֶר אָז לֹא הָיָה מִי שֶׁיְּשַׁקֵּר לוֹ
הוּא שָׁמַע הַרְבֵּה הַטָּפוֹת מוּסָר וְאַף פַּעַם לֹא הֶאֱמִין
הוּא הִתְגַּעְגֵּעַ לִדְבָרִים רָעִים וְשָׁכַח חֲלוֹמוֹת

הָאִשָּׁה הָזו לֹא קָרְאָה סְפָרִים, וְלָכֵן
לֹא יָדְעָה שֶׁהִיא צְרִיכָה לִהְיוֹת עֲצוּבָה אֲבָל
הָיְתָה עֲצוּבָה אוֹ שֶׁצָּחֲקָה אוֹ שֶׁבִּשְּׁלָה עָלִים וּבָצָל
הִיא לֹא הָלְכָה לְבֵית סֵפֶר אָז לֹא הָיָה מִי שֶׁיְּשַׁקֵּר לָהּ
הִיא שָׁמְעָה הַרְבֵּה הַטָּפוֹת מוּסָר וְאַף פַּעַם לֹא הֶאֱמִינָה
הִיא הִתְגַּעְגְּעָה לִדְבָרִים רָעִים וְשָׁכְחָה חֲלוֹמוֹת

חַיֵּיהֶם הָיוּ כְּרוּכִים זֶה בְּזֶה כְּמוֹ פֹּאֲרוֹת

הדמוקרטיה בסכנה? יוצאים להפגין

הערב, מחר וביום חמישי: הנה שלוש הפגנות ומחאות שבהן אולי תרצו לקחת חלק.


ההפגנה הערב (25.5.19) נגד חוק החסינות ברחבת מוזיאון תל אביב: מתחילים ב-20:30

על מה מפגינים: נגד התנהלות נתניהו כראש ממשלה החשוד בפלילים. נגד הרפורמות במערכת המשפט שהוא מנסה להנהיג כדי להיטיב עם מצבו האישי ולמלטו מן הדין.

דברים שאמרו מומחים למשפט בעניינים אלה:

פרופ' דניאל פרידמן, שר המשפטים לשעבר:

"בנימין נתניהו נמצא בראשות הממשלה שנים לא מעטות ובחלק גדול מהן לא היו שום חקירות נגדו, זה היה בהחלט זמן מתאים לדון ברפורמות מתאימות. הדבר הזה לא נעשה. עכשיו, כאשר התיקים מתחילים להתגלגל וחרב תלויה מעל ראשו, פתאום הכל יוצא החוצה. וזה נראה לי לחלוטין פסול, דבר שאי אפשר להשלים אתו ואי אפשר לקבל אותו." עוד: כאן.

פרופ' מרדכי קרמניצר על המאמצים לתיקון חוק החסינות:

"הפוליטיקה הישראלית נמצאת במבחן של ממש. חברי הכנסת של הקואליציה, ובמיוחד אלה מן הליכוד, צריכים לשאול את עצמם שאלה מכבשונו של הפטריוטיזם – האם טובת המדינה והעם היא בראש דאגתם או אינטרסים אחרים? האם ימלאם לבם להרים ידם נגד שלטון החוק ולטובת השחיתות? אם יסרבו, יצילו את נפשם וכבודם. אם יאטמו אפם ויתמכו בחוק, לא יהיה מנוס מלקרוא לעברם מושחתים, נמאסתם.' " עוד: כאן.

פרופ' נויה רימלט, אוניברסיטת חיפה:

"בימים אלה נחרץ גורלה של מדינת ישראל.  כל סעיף בהסכמים הקולאיציונים המתגבשים, כל שקל שהולך לשותפה כזו או אחרת, כל רפורמה מתוכננת במערכת המשפט, כל מינוי מקצועי מתוכנן לתפקיד מבקר המדינה ועוד מעט לתפקיד פרקליט המדינה –הכל נועד לסייע לחשוד בפלילים לחמוק מאימת הדין. כאשר כך מתנהלת מדינה, זוהי ראשיתו של הסוף. אין לנו מדינה אחרת." עוד: כאן.

Image may contain: text

מחר, ראשון, 26.5.19:

משמרת מחאה בין 8:30 ל-17:00 מול בית ראש הממשלה בירושלים (רחוב בלפור, פינת עזה). פרטים נוספים: כאן.

יום חמישי, 30.5.19:

הפגנה למען הגנת בית המשפט העליון, כנגד הנסיונות לפגוע בתפקידו הדמוקרטי, כגורם שיפוטי מבקר. איפה: רחבת בית המשפט העליון בירושלים, מול הסינמה סיטי, 18:00. באים בחולצות לבנות. פרטים נוספים: בעמוד הפייסבוק של יוסי חביליו.

Image may contain: 3 people, people smiling, people standing and outdoor

תמונה מן המחאה להגנת מערכת המשפט כנגד התערבותו האישית של נתניהו, 23.5.19, מעמוד הפייסבוק של יוסי חביליו. רחבת בית המשפט העליון בירושלים.

אם אתם באים לאחד מהאירועים הללו: הביאו שלטים, ממתקים, רעשנים, ומצלמות. נתראה שם.