דברים שאפשר לומר לאישה

ר"ב ירושלמי


לפני כמה ימים ראיתי בפייסבוק סיפור שתפס את עיני: בחורה אחת, נקרא לה י', ראתה גבר שהתנהג בגסות כלפי מלצר במסעדה ביפו. בתגובה למה שראתה, הפטירה הבחורה את המילה "חצוף". בתגובה לזאת צעק לעברה הגבר האלים: "יא מכוערת, תסתמי את הפה, מי יגע בך עם מקל״

הוא צעק זאת לעברה אף על פי שלא היה, לכאורה, שום קשר בין הסיטואציה לבין העלבון, שעסק במיניותה באופן וולגרי.

אבל חוסר קשר זה הוא רק לכאורה, שהרי במערכת החברתית שאנו חיים בה, נוצרו נורמות לגבי עלבונות השמורים לנשים ואלה השמורים לגברים, נורמות שאף על פי שהן נסתרות מן העין, הן בהירות כשמש למי שעושה בהן שימוש כוחני תדיר.

כמה פעמים למשל שמעתם את העלבון "לא הייתי נוגעת בך עם מקל" מפי אישה? ובאיזה הקשר שמעתם זאת?

עכשיו – כמה פעמים שמעתם את המשפט הזה מופנה לאישה/בחורה/ילדה/נערה? ובאיזה הקשר? ומה עם: "תראו אותה – איזו מכוערת, אמא'לה"

שימו לב שפעמים רבות אין בהכרח קשר בין עלבונות אלה לבין הסיטואציה שבה הם נאמרים.

לאחרונה, אורן חזן פתח את פיו נוטף המרגליות ואימץ את כל כוחו כדי להעליב את חברת הכנסת מיכל בירן, וכיצד הוא בחר לעשות זאת? על ידי התייחסות אל המראה החיצוני של אותה חברת כנסת, ששוב – לא היה קשור, לכאורה, לסיטואציה.

"אפילו דילרית לא הייתי נותן לך להיות" הוא אמר לה, לאחר שבירן התייחסה אליו כ"מנהל קזינו". בתגובה, בירן כינתה אותו סרסור, והוא בעקבות זאת הציע לה "למלא טופס עבודה", אבל אז חזר בו ואמר ש"גם ככה אף אחד לא ירצה להסתכל עלייך".

ההתנהגות של אורן חזן נתפסה במקרה במצלמה, אבל הטבעיות שבה משפט זה נפלט מפיו מרמזת כי לא הייתה זאת הפעם הראשונה, וסביר להניח שגם לא האחרונה שהוא נקט בעלבון מעין זה כלפי אישה.

מיד לאחר המקרה שאירע בינו ובין ח"כ בירן, העירה לו חה"כ רחל עזריה וקראה לעברו "שוביניסט". הוא נשמע מופתע לשמע הכינוי הזה: "עכשיו אני שוביניסט?" ענה לה, כאילו לא הציע שניות לפני כן לקולגה שלו "טופס עבודה" לזנות, מיד לפני שהשתמש במעמדו החברתי (כגבר) כדי לפסול את ההיתכנות המקצועית של העניין.

אף אחד לא יסתכל עלייך

הביטוי החזירי "אף אחד לא יסתכל עלייך" מטרתו להשפיל את חברת הכנסת אליה כוונו הדברים, באמצעות החלוקה הברורה: הגבר אמור "לרצות" והאישה אמורה "להירצות", ואם היא אינה יכולה "להירצות" בסיטואציה של סחר מכר, היא שווה כקליפת השום, שהרי בכך אישה נמדדת, גם בכנסת.

אז למען הסר ספק, חזן וכל גבר שמשתמש במראה של אישה/נערה/ילדה כדי להשפיל, להפחיד, לדכא, או להעליב, הוא שוביניסט. משיכה פיזית או חוסר משיכה פיזית בין גבר לאישה תמיד יתקיימו בחברה שלנו, אבל בינתיים, הגברים הם בעיקר אלה שנמצאים במעמד כדי לייצר מצב בו המראה של המין השני הוא רלוונטי לכל דיון בכל עניין.

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

הדרישה הפשוטה: תנו לעבור!

מאבקה של שרה פרידמן נגד עיריית ירושלים על זכות המעבר החופשי במדרכות


אתמול פגשנו את ד"ר שרה פרידמן בספרייה הלאומית בירושלים. פרידמן היא אישה עיוורת העובדת כמתרגמת ספרים – בעיקר אקדמיים – מעברית לאנגלית. היא ד"ר לתרגום, ולאחרונה יצא ספרה שמבוסס על עבודת התזה שלה. אפשר לראות אותה עובדת בספרייה לעתים תכופות.

מזה שנתיים היא נאבקת מול עיריית ירושלים על הזכות הבסיסית של מעבר במדרכות באופן חופשי. כאדם עיוור הזכות הזאת אינה רק עניין של עקרון, אלא עניין של חיים.

לאחרונה הגישה פרידמן ביחד עם המרכז לעיוור בישראל ועותרים נוספים עתירה לבג"ץ ובה היא דורשת מהעירייה לאכוף את האיסור על חניה על המדרכות.

לפי העירייה האכיפה נעשית היכן שיש "סכנה" בלבד. אבל עבור פרידמן, מכוניות החונות על המדרכה מהוות סכנת חיים. בנוסף, העתירה אינה מייצגת רק את האינטרס של העותרים. רחוק מזה. מדרכות פנויות הן חשובות לנשים עם עגלות, לאנשים עם מוגבלויות מכל הסוגים, לילדים! (כדי שלא יצטרכו לרדת חלילה לכביש כדי לעבור) ועוד ועוד. אבל עבור אדם עיוור הסכנה בירידה אל הכביש מועצמת, והדבר ברור.

לפי העירייה, הסיבה המרכזית למצוקת המדרכות בשכונתה של פרידמן היא מצוקת החניה. ובכלל, אפשר להוסיף שאין מספיק מקומות חניה מוסדרים בשכונות המגורים, או שאנשים מעדיפים לחנות ליד הבית ולחסום את המדרכה מאשר לחנות מעט רחוק יותר במקום חוקי ולא לחסום.

ואכן זוהי מצוקה, לפעמים מצוקה קשה. אבל ניתן לפתור אותה באמצעים יצירתיים בשילוב עם אכיפה, דבר שהעירייה (עיריית ירושלים, אבל הדבר נכון גם לעיריות רבות אחרות) אינה עושה באופן מספק.

דרך אחת לעזור במצוקת עודף המכוניות המציפה את ישראל היא טיוב משמעותי של התחבורה הציבורית, העלאת מודעות בנושא, תוספת של מקומות חניה ודרישה מתושבים שלא יחנו בצמוד לבתים שלהם בכל מחיר (דבר שמוביל אף הוא לחניה על מדרכות), אלא רק במקומות חניה מוסדרים.

הדבר דורש התארגנות, כוונה, ומאמצים, אבל לפי הבנתנו כל מה ששרה והעותרים הנוספים לבג"ץ דורשים הוא שהעירייה תבצע את תפקידה.

אפשר היה לצפות מעיריית ירושלים להיענות לדרישות העותרים או לכל הפחות לקיים איתם דיאלוג בנושא שיוביל לפתרונות המקובלים על כולם, עוד לפני בירור העניין בבג"ץ. אבל פרידמן מתארת מצב של אטימות מצד הרשויות.

אין סיבה שעיריית ירושלים לא תעשה את התפקיד המוטל עליה, והוא דאגה לרווחת תושבי העיר כולם.

לפרטים נוספים ולתמיכה במאבק: שרה פרידמן: sara0231@gmail.com

עוד על פרידמן ומאבקה, בחדשות עשר.

שרה פרידמן תמונה.png

צילום מסך מן הכתבה שהוצגה בערוץ 10 בנושא

נשים, גברים

ר"ב ירושלמי


במאמר שפורסם לאחרונה ב"הארץ" מאת העיתונאי החרדי ישראל כהן, מבקש העיתונאי ללמדנו על נפלאות החברה החרדית, אשר דווקא הנורמות אשר נראות כביכול "לנו, החילונים" כ"מדירות" (היינו – הפרדה בין המינים), הן הן אלה ש"מגינות" על הנשים. ("תלמדו מאתנו מהו כבוד לנשים", 13.11.17).

לטענת כהן, "בימים שבהם נחשפות עוד ועוד פרשות הטרדה מינית […], הגישה החרדית, המקדשת את ההפרדה בין המינים, נראית בעלת היגיון רב."

זהו משפט משעשע במיוחד מפני שהוא מגיש על מגש כסף אולי את תמצית החברה החרדית – נשף המסיכות. אותו נשף מסיכות מקודש שבתוכו הציבור הזה נתון יומם וליל, בין אם זו מסיכה של "קדושה", "טהרה", "תלמוד תורה" וכמובן מסיכת "ההפרדה", שהרי בנשף זה לא רק מפרידים בין נשים וגברים, אלא אף "מקדשים" זאת לכדי עקרון. שלא לדבר על כך, שכהן מניח שמה שאין מדברים עליו בחברה החרדית, אינו קיים (כלומר, הוא מניח כי התקפות מיניות והטרדות בציבור החרדי הן מעטות יחסית לאלו המתרחשות במגזר החילוני).

להמשיך לקרוא

אוגוסט

בימים הקרובים יסתיים קמפיין ההדסטארט לגיוס כספים עבור מימון שני ספריה של רונה ברנס, עורכת האתר. איננו נוהגים לכתוב פוסטים כאלה אך במקרה זה חרגנו ממנהגנו. כאן תמצאו את אחד משירי הספר, בצירוף הקלטה.

את הספר/ים תוכלו לרכוש כאן.


אוגוסט

 א

שֶׁמֶשׁ הָאָפֹר עוֹד לֹא יָצְאָה
אֶל כָּל מַדְרֵגוֹתֶיהָ.
בָּתֵּי הָאֲנָשִׁים עוֹד הִזְהִירוּ מִשֵּׁנָה.
אַךְ
יִלְלַת גּוֹסְסֵי סֶפְּטֶמְבֶּר הִקְדִּימָה הַשָּׁנָה.

ב

וּמִחוּצָה לַחַלּוֹן
עַל רִצְפַּת הַבֶּטוֹן הַכְּחֻלָּה
מָשׁוּחַ הָיָה רַק הַכֶּתֶם
שֶׁלִּקְּקוֹ חָתוּל אַחֵר
בְּתַאֲוַת מָוֶת.

וְיֵשׁ וּמַפְלִיא הוּא פִּתְאוֹם
הָרָצוֹן הַגָּלוּי
לִבְלֹעַ אֶת בְּנֵי מִינְךָ.

white

אצטרובלים

שיר מאת חיה לוי


white

אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתָךְ כְּמוֹ שֶׁיְּלָדוֹת אוֹהֲבוֹת יְלָדִים

הֵן מְכִינוֹת זֵרִים מאצטרובלים וְשָׁרוֹת לְעַצְמָן בַּזְּהִירוּת

הַשֶּׁמֶשׁ הוֹלֶכֶת וּמִתְגַּבֶּרֶת

הַיָּרֵחַ מִתְמַלֵּא בְּאוֹר מִסְתּוֹרִי וְעָמֹק

white

אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתָךְ כְּמוֹ שֶׁיְּלָדוֹת אוֹהֲבוֹת יְלָדִים

הֵן קוֹטְפוֹת פְּרָחִים וְשָׁרוֹת לְעַצְמָן בִּזְהִירוּת

פרגים קָדִים לַהֵן בִּתְנוּעוֹת רוּחַ עֲדִינוּת

הַשֶּׁמֶשׁ הוֹלֶכֶת וּמִתְגַּבֶּרֶת

white

אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתָךְ כְּמוֹ שֶׁיְּלָדוֹת אוֹהֲבוֹת יְלָדִים

הֵן נוֹשְׁמוֹת בִּזְהִירוֹת

לֵב זָעִיר פּוֹעֵם

הַשֶּׁמֶשׁ הוֹלֶכֶת וּמִתְגַּבֶּרֶת

הַיָּרֵחַ מִתְמַלֵּא בְּאוֹר מִסְתּוֹרִי וְעָמֹק

הָעֶצֶב הַחוּם בְּעֵינֵיהֶן מִתְרַחֵק

 כְּאִלּוּ הָיָה חֲלוֹם

חיה לוי - חלון פתוח - הנרי מאטיס - 1905 - אשפתון אצטרובלים

הנרי מאטיס, חלון פתוח, 1905

זעזוע וחמלה

מאת רונה ברנס


לפני כשבועיים התבשרו צורכי החדשות הישראלים כי גבר בטבריה רצח את אשתו, כרת את ראשה ושרף אותה. אנשים רבים הזדעזעו מהארוע, ובצדק כמובן. רבים פחות כנראה הזדעזעו מסיפורה של סיהאם ראתב נימר שתקפה לאחרונה שוטר מג"ב עם זוג מספריים בכניסה לעיר העתיקה בירושלים, ונורתה למוות בתגובה.

האם הייתה זו עוד מחבלת שניסתה לפגוע בשוטרים ישראלים? לא בדיוק.

הפעם הייתה זו אמא של מוסטפה נימר, שכנראה לא תזכרו. גם אני לא זכרתי. מוסטפה נהרג בשוגג מירי כוחות המשטרה, לאחר ששוטרים סברו בטעות, לטענת המשטרה, כי הוא מתכוון לבצע פיגוע דריסה בשועפט שבירושלים. האמת, שאחר כך גם המשטרה קיבלה, הייתה שהוא חזר מבילוי ביחד עם חברים. ליתר דיוק – לקנות פיצה. כחצי שנה לאחר מכן שלפה האם זוג מספריים וניסתה לדקור שוטר מג"ב.

האם אפשר לזהות פה הגיון כלשהו?

האם אתם זוכרים את המקרה שבו שוטר ירה מטווח אפס בנערה פלסטינית בת 16 שניסתה, ביחד עם קרובת משפחתה בת ה-14, לדקור עוברים ושבים ברח' יפו בירושלים, שוב – בזוג מספריים, לאחר שמישהו כבר "ניטרל" אותה (כלשון העילגת הדומיננטית) עם כיסא?

המשפט הפלילי מקצה מקום של אמפתיה גם לעבריינים הקשים והאכזריים ביותר. לכן יש הבדל בין פסק הדין, המכריע אם האדם אשם או זכאי, לבין גזר הדין. בשלב גזר הדין – כלומר השלב בו מוכרע העונש הניתן לאשם – יש מקום לכל מיני שיקולים אישיים, הנובעים מרצונה של החברה לנקוט בחמלה בסיסית. כאן יכול השופט להתחשב ברקע הנאשם, מצבו האישי, הבריאותי, וכו', וגם בהתאם לכך לגזור את עונשו.

הנקודה היא שהחברה שלנו מקצה מקום נורמטיבי קבוע לחמלה כעקרון מנחה. אף על פי שאין זה פשוט, עלינו להכריח את עצמנו לנהוג גם באלה שאיננו מכירים, ושאנו רואים כאויבינו, בחמלה.

מוסטפה נימר הוא סיפור עצוב במיוחד, על הרג בשוגג של אדם צעיר, שסביר להניח שלא היה מוצא את מותו באופן הזה לולי היה ערבי, ולולי הנסיבות.

מאחר ומדינת ישראל שולטת בחלקים גדולים ביותר של האוכלוסייה הפלסטינית, אם לא באופן ישיר אז באופן עקיף (אישורי עבודה, חתונה, בתי חולים וכו'), ומאחר ונוצר פער קבוע בין האוכלוסיה הפלסטינית והאוכלוסיה הישראלית, הנמצאת במצב סוציו-אקונומי גבוה לאין ערוך  מאלה הראשונים, הולך ומתקבע היחס המזלזל של האוכלוסיה הישראלית בפלסטינית. רואים זאת בכל מקום ובכל זמן.

לפי הארץ, התוקפת בת ה-16 עם זוג המספריים שנהרגה מירי השוטר לפני כשנתיים (שמה: הדיל ווג'יה עוואד), היתה אחות של מחמוד עוואד, שנפגע באורח קשה בעימותים עם צה"ל ליד קלנדיה ב-2013, מת כשנה לאחר הפציעה ובעקבותיה, והוכרז שאהיד.

גם בכתב האישום של בת זוגה לפשע (שהייתה בת 14 בזמנו), שנותרה בחיים לאחר מתקפתן הכושלת, מוסבר כי המעשה היה מעשה נקמה על האח "השאהיד".

אם כן, בשני המקרים, זה שהתרחש לפני כשנתיים וזה שהתרחש לפני כשבוע, יש סיפור משפחתי של נקמה, או של טירוף. בשני המקרים מדובר בנשים שנוטלות עמן כלי נשק לא אפקטיבי במיוחד, ומוצאות את מותן מירי. על אף שמדובר באוכלוסייה שבאופן כללי מוגדרת כאויבת של המדינה הציונית, האם אין מספיק אנשים במדינת ישראל שיכולים לראות את הטרגדיה האנושית הבסיסית בסיפורים האלה?

מקרים אלה מזכירים לנו כי אין דבר כזה "ניהול" הסכסוך. מי מדבר על ניהול הסכסוך? רק מי שנוח לו יחסית בסיפור הזה. הישראלים נהנים, בזכות כישורי מנהיגים לאורך הדורות בלי ספק, מרמת חיים גבוהה בהרבה יחסית למדינות השכנות לה, וכמובן ביחס לאוכלוסייה הפלסטינית החיה בגדה ובעזה. לכן, ישראל יכולה להרשות לעצמה להמשיך לחיות במצב "לא נעים זה" של פיגועים מדי פעם, של מלחמות קטנות מדי פעם, מה שנקרא "מבצעים", וכו'.

רוב האוכלוסיה במדינת ישראל אינה חיה חיים ללא תקווה,  טבולים בייאוש, פחד ושנאה. לפחות זהו המצב כרגע.

עלינו להבין, כי אם המצב ימשיך כך, ייאושם ותסכולם של שכנינו, שבמקרים מסויימים חיים ועובדים כתף אל כתף עמנו, רק יילכו ויעמיקו. מדינת ישראל, אזרחי ישראל, אינם יכולה להתעלם מכך. יש לנו, הישראלים, חובה, גם מתוך אינטרס מובהק שלנו, לעזור לאוכלוסייה הפלסטינית, להושיט יד אמיתית לחיים משותפים בחבל הארץ הקטן הזה.

דרוש כאן רצון טוב אמיתי ועמוק שיקיף את כל חלקי האוכלוסיה. הטרגדיה האחרונה של משפחת נימר היא הטרגדיה של מדינת ישראל, של כל אזרחי מדינת ישראל. אסור לנו להפנות אליה את גבינו, שמא נגזור בכך את גורלנו.

_DSC0010_s

התמונה מתוך התערוכה "הצצה מצמררת" מתוך האתר פרויקט טוקבק. (צילום חמוטל וכטל)

להציע

מאת: אחינעם תמר וירט 


white

חשבתם פעם כמה קשה זה להציע?
זה תלוי גם בגודל המיטה ובמימדי הסדין, ובגומי הזה בקצוות, זה תלוי גם באיזו שעה מדובר והאם חשוך והאם הפוך גם, ומהי העונה…

white

*

ואת מענה את עצמך ואומרת: הוא ירצה. בדוק שהוא ירצה, תראי איך הוא מרוצה מהמילים שאת מוציאה מהפה, תראי איך הוא מתרצה מקפה שחור חזק שאתם שותים בדיוק אותו הדבר.
וכשאת מנסה להציע, כל המשתנים משתנים ואת תלויה בין הבירה ששתית שוב יותר מדי, מהר מדי, לבין האצבעות שלך, מחפשות את הקצה של המזרון, מנסחות את המסרון ושולחות.

white

*

מילים זורמות מן היד אל החוץ והיית רוצה לרוץ, אבל ריאותייך טבעו בעשן הזמן שלך.
ואת טובה במילים ובכנות על פני נימוס. בחרת בלי היסוס לצאת שוב מלכה לב שבור.

white

*

עכשיו את עוברת מול הרכבת ולא שמה לב, ואת מדלגת על פני שיפוצים רבים, ובינך לבינו
תהום רבה הנפרשת על פני הווסטאפ כולו ותל אביב כולה, ואת מכילה ואת מעולה בלהגיב ל- "לא".
ומים רבים יכולים לכבות את האהבה ומים רבים מכבים אותי בין תחנת האוטובוס לבין הבניין, ואת אומרת לעצמך הרבה פעמים את המילה מצויין עד שהיא כבר נשמעת מוזר, ואת מעשנת סיגריות ברצף אפילו שאת חולה, אפילו שאת כלי שבור. את מאפרה.
ואת לוחשת לעצמך קטעים של חנוך לוין שבועטים את חלומות האהבה שלך אל הביוב ואת מבקשת מעצמך לשוב אלייך והן עולות לך כמו בסיאנס כל הלאה גולדברגיות, כל היונות וולך, כל הזלדות, שאמרו
"מתוק ללכת להרים ולהשתחוות אפיים בשביל אחת שהיא לא אני. ולשכוח את עצמי".
מתוק להתפלל ואינך מתפללת לשום אל המתקבל על הדעת, ואת משוגעת כבר משלוות הבדידות הגדולה שלך שאת מוצאת את האלוהים התורן ואומרת לו, תוציא אותי מהמעיין הגדול הזה.
לא לימדו אותי לשחות, לימדו אותי לסחוט מילים על נייר. לא לימדו איך הלב נהייה מאושר.
אושר אינו חלק מתוכנית הבריאה, כמו שנאמר, אבל להציע,
להציע לאלוהים שם ולהציע לי להרשם למכון כושר,
להציע איך להגיע ממקום למקום,
להציע מצעים על מזרון ולא להצליח לישון בלעדיהם.

white

*

נהיינו מאוד מפונקים.
ואיך, איך רציתי מיטה ואני לא ממעיטה בך.
ועכשיו אין לי כוח להגיע לקצוות.
ארבע רוחות של רוך
ואני נוהגת לדרוך במקום
להציע ולהציע, אך איני יודעת לאמוד אם הסדין מתאים, אם הרגע נעים.

white

*

אתם לא זוכרים שבכיתה ט' עבדתי בצימרים לפני פסח
והחלפתי עשרות מיטות
והכל היה לבן ומקופל
כמו רגש מיוחל בחתונה של הסדין העדין, השמיכה והציפית,
ואיך הכרית רקדה יותר מדי, איך היא שיכורה בטירוף, היא שוכבת שם בלי יכולת לנוע.

white

עד שיבוא פסח. ואחר הפסח אהיה בת 21. אהיה מבוגרת, לא יהיה לי אכפת לשבת עם תחתונים אחרי מקלחת על מזרון עירום ולהגיד שלום לציפיות להיות גדולה ומודעת,
להיות מוצעת,
כי אף פעם לא חשבתם על המכנסיים הנופלים מעט על קצה הסדין הבורח, המותח את כולכם להיות חיות קטנות עם רצון מוגזם לנוחיות.
כמה חוסר חינניות. שאלוהים יעזור.

white

morning-sun.jpg!Large

אדווארד הופר, שמש הבוקר -(1952). הציור דרך ויקי ארט 
Morning Sun 

 


 

אחינעם תמר וירט, בת 21, דתיה לשעבר, חיילת, תופרת, מעשנת, אוהבת קפה שחור וללכת יחפה.
אפשר למצוא אותה גם בפייסבוק: Achinoam Tamar