להיות חופשי בארצו: דניאל עמרם

רונה ברנס


לפני מספר ימים מישהו ככל הנראה שרף לדניאל עמרם את האופנוע.

דניאל התפרסם לאחרונה בעקבות אוסף של פרובוקציות שהוא ביצע, במחאה כנגד הכפייה החרדית – חברה שממנה הוא מגיע במקור. זהו אותו הבחור שלאחרונה עורר מהומה כשהוא נכנס עם לחם בפסח לבני ברק והציגו לראווה – מעשה שאני תומכת בו כאות מחאה כנגד הכפייה והאלימות החרדית במדינה. שריפת האופנוע היא רק דוגמה לאופן שבו האספסוף שלוח תפיסת העולם הקיצונית-דתית מרשה לעצמו להתנהג.

דניאל, בחור צעיר בתחילת שנות העשרים לחייו, הוא בן למשפחה חרדית מבני ברק, וכיום מתגורר מחוצה לה, וחי חיים חילוניים לחלוטין. בחודש האחרון הוא התפרסם בעיקר בעקבות שריפת התפילין האישיים שלו בסרטון שהופץ ברשת, ושמשך אליו גלי ענק של שנאה ואלימות. בעקבות כך הוא זכה להעניק מספר ראיונות בכלי תקשורת מרכזיים, וביניהם בערוץ 10. אומץ לבו, ואולי גם גילו הצעיר, לא התריעו בפניו מפני הסכנה שבחשיפת הדירה שבה הוא גר, לעין כל.

מי שרוצה לפגוע בדניאל יכול למצוא אותו בקלות. מן הצילומים, ומן הפתיחות הגדולה שבה מוצגים חייו בחשבונו הפרטי בפייסבוק, לא קשה להבין היכן ממוקמת דירתו ולשרוף את כלי הרכב שלו, שלדברי דניאל גם משמש אותו לפרנסה.

בעקבות האירוע נפתח על ידי פעילים חילוניים קמפיין לגיוס כספים עבור דניאל, ועבור רכישת אופנוע חדש וביטוח שיתאים למקרים מהסוג הזה. דניאל עצמו פרסם תמונות של האופנוע השרוף לאחר שהתגלה דבר השריפה, וזכה לקיתונות של תגובות אלימות המצדיקות את המעשה (כמו גם תגובות תומכות).

מאז פתיחת הקמפיין עבר יום אחד, וכבר גוייסו כ-7,300 ₪. זה משמח, אבל בשמחה זו מהולה אולי גם טיפה מרה של ייאוש, אם נתבונן לשם השוואה במידת הצלחת קמפיין חברתי דומה, אך מובדל ממנו אלף פעמים: כששרון גל וחבר מרעיו פתחו עבור החייל הרוצח אלאור אזריה קמפיין למימון המונים (לתמיכה בהוצאות המשפט והמשפחה), גוייסו כ-400,000 ₪ בתוך 12 שעות בלבד.

הציבור החילוני, הליברלי, עדיין אינו מלוכד דיו כדי להרים קמפיין לגבהים שאליהם מורמים קמפיינים המזוהים עם הגרועים והמסוכנים שבימין הקיצוני. בנוסף, רבים בציבור הליברלי מסתייגים ממעשיו של עמרם, ובכך מעלימים עין מהעובדה שתפיסת העולם החרדית, וליתר דיוק – החרד"לית (חרדית-לאומית), הולכת וקונה אחיזה בחלקים גדולים יותר ויותר בציבוריות הישראלית.

דניאל עמרם כנראה פועל כאחד שאינו יכול לחדול. הוא מוכה חופש, ורוצה לפעול כנגד אויביו. וזה לא מעט בחברה חדלת-האונים שמאפיינת את רוב הציבור החי בישראל, המסתפק בהודעות תמיכה ובציוצים יפים ונכונים בטוויטר.

הרוע, השנאה, האלימות ושנאת-החופש (או ההתנכלות לחופש הנובעת מבורות) הולכים ופושים בחברה הישראלית, ומחובת הציבור הליברלי לבחור צד ולתמוך בצד זה בכל מאודו. יש לקוות כי צד זה יהיה צדו של דניאל עמרם, ולא של האספסוף, ששרף את האופנוע שלו.

זוהי איננה רק תמיכה באדם יחיד אלא בכל מה שהוא מייצג. תמכו כאן, ועזרו לדניאל להתגבר על המכשולים הרבים הניצבים לו בשל אומץ לבו:

קישור לקמפיין התמיכה בדניאל עמרם ובפעילותו


בסרטון: דניאל עמרם שורף את התפילין שלו כאות מחאה: "אני, לא מייצג אף אחד […],  החלטתי לשרוף את התפילין שלי בתור מחאה על הכפייה הדתית ששולטת כאן במדינה, ושמנצלת את הסמלים האלה שאיחדו אותנו בעבר כקהילה, לכפות עלינו את החיים שלנו כיום"

מודעות פרסומת

שלום למשוררים

היום אנשים כבר לא אומרים שלום זה לזה.

זה קורה מכל מיני סיבות. אחת מהן, בושה להודות בכך, היא הרשתות החברתיות. העובדה שכולם כביכול כבר מכירים את כולם, כבר עוקבים אחרי כולם. ויש כמובן את אלה שעוקבים אחריהם יותר. הם וודאי שלא אומרים שלום. הם לא יודעים שום דבר על אף אחד שעוקב אחריהם. זה מאוד מסתורי.

אבל עיקר העניין הוא שזה לא מנומס.

אתמול השתתפתי באירוע שירה. הגעתי לברך את המשורר, ולקרוא משיריו לפני קהל. למרבה השמחה היה קהל רב. זה מצויין וטוב. בתום הערב הרשמי, ישבתי עם מעט חברים, אחרי שהחמאתי לאחד המוזיקאים שהופיע, וסיפרתי לו שבוריס שץ באוטופיה שלו ("ירושלים הבנויה") לא היה נותן למוזיקאי לנגן בחברת המופת שלו מבלי שהקהל ייתן לו את מלוא תשומת הלב.

הייתי במצב רוח דידקטי!

להמשיך לקרוא

נונשלנטיות קדחתנית והומור

על ספרה השני של חיה לוי, "אחת חיה" (שירה)

מאת: רונה ברנס


יש משהו ישר להפליא בספרה החדש, השני, של חיה לוי (לשעבר סדן). אכן, "לשעבר סדן", והדבר נוכח מאוד בספר. סיפור הגירושין של המשוררת מרחף כמו הד מעל הספר כולו, לא בצורה מתלוננת, לא בצורה מתפנקת. ההיפך הגמור – בצורה הפשוטה ביותר – מרחף כמו הד, כמו כאב בלתי מושג, בלתי נתפס במובן המוחשי, אבל נמצא תמיד:

" אֲנִי יוֹדַעַת אֵיךְ קוֹרְאִים לִי / קוֹרְאִים לִי אֵקוֹ ", היא כותבת באחד השירים. " תֵּכֶף יֵעָלֵם גּוּפִי וְיִשָּׁאֵר רַק הֵד".

אהבה שאבדה, הזדמנות שהוחמצה, חיים שלמים שנחיו. אבל זהו סיפור אופטימי. והאופטימיות שלו מורגשת תמיד, אפילו במצבים הקשים ביותר בספר, שבו המשוררת מנסה ללמד את עצמה איך לחיות: " אָמַרְתִּי / שְׁלוֹמִי טוֹב / וּשְׁלוֹמִי הָיָה מְצֻיָּן/ אֲבָל שְׁלוֹמִי לֹא הָיָה טוֹב/ וְלֹא מְצֻיָּן / וְלֹא הָיָה אֲפִלּוּ מִי שֶׁיָּבוֹא/ לֹא הָיָה אֲפִלּוּ מִי שֶׁיָּבוֹא או לֹא יבוֹא."

להמשיך לקרוא

'ובכן, שמא תהיה לנו לבסוף תיאוקרטיה?'

טור דעה: מאת י"ח בצלאל


"צבא וכהונה יכובדו מאוד, כדרוש וכראוי לתפקידיהם היפים.
בענייני המדינה […] אין להם להתערב."

(תאודור הרצל, מדינת היהודים)

white

נראה שהטרנד השולט בשיח הציבורי בישראל בזמן האחרון הוא כזה שניתן לתמצתו בדברים הבאים:  "אף על פי שכולם אוהבים להתלונן, בעצם הכל ממש לא רע! כל ההכללות אינן נכונות! כל הפחדים מוגזמים! החרדים אינם באמת נגד החילונים, הדתיים הציוניים אינם באמת שונים מהציונים החילוניים!" או בגרסה אחרת: "יש קיצוניים משני הצדדים!" [ובלבד שעוסקים ביהודים. כשמדובר בערבים – הצד הקיצוני הרי ברור מעצמו…]

כל זה טוב משום שאם הדברים נכונים וכולם בעצם דומים לכולם, כי אז, אין לנו באמת בעיות…

להמשיך לקרוא

דוקטור היא

אפקט הסאבטייפינג, הכמיהה לנורמליות, וכמו שאומרים – אזהרת ספוילר!

  • מאת אלון ברנס

 


"Never be cruel. Never be cowardly.
Hate is always foolish. Love is always wise."

white

כפי שאולי כבר שמעתם, בפרק המיוחד של סיום העונה העשירית, דוקטור הו המיתולוגי עבר את "ההתחדשות" האחרונה, והמתבקשת (חייבים להודות), והפך לאישה!

על אף הכניעה לאופנתיות – אני מודה שהתרגשתי…

אז על מה מדובר? ועל מה המהומה?  "דוקטור הו" (Doctor Who) היא סדרת טלויזיה אנגלית משנות ה-60 שהופסקה בשנות ה-80 וב-2003 חזרה למרקע וממשיכה לרוץ עד היום, לשמחת המעריצים.

הדמות הראשית בסדרה היא מגזע "אדוני הזמן" (Time Lords), גזע חייזרי שהתברך ביכולת לנוע בזמן ובעוד כל מיני הטבות… הסדרה מתארת את מסעותיו של אחד מאדוני הזמן כאמור – הידוע בשם "דוקטור הו" / Doctor Who, כי שמו הוא סוד כמוס ואסור שייחשף – ברחבי היקום והזמן, בחללית שנקראת טארדיס (שנראית כמו תא טלפון משטרתי!).

WIKI Tardis_BBC_Television_Center.jpg

הטארדיס, צילום מתוך ויקיפדיה

כמו כל אדוני הזמן, לדוקטור יש יכולת להחליף את גופו ומבנים מסויימים של אישיותו בתהליך שנקרא "התחדשות" (Regeneration) בעת שהוא מתקרב למוות. לא ברור מה הגיל האמיתי של הדוקטור, אך עפ"י רמזים מהסדרה, מדובר ביותר מ-2000 שנה.

אכן, עד השנה, הדוקטור תמיד היה גבר, ובתחילת דרכו – אף גבר מיזוגן. אבל החל מהפרק האחרון של העונה העשירית, דוקטור הו היא אישה…

הפלא הזה קורה אחרי שבמהלך העונה העשירית, הדוקטור נאלץ להתמודד עם איום של פלישת סייברמנים (גזע חייזרי שמנסה להשתלט על העולם). על מנת להציל את חבריו הוא מחליט להקריב את עצמו, וכך הוא סופג את המכה הקטלנית שמתחילה את אותו תהליך "התחדשות" נשי. בתחילת הפרק האחרון, שבו מתרחש השינוי, הדוקטור (עדיין גבר) פוגש את עצמו מלפני 1,500 שנה, ומתעמת עם הדעות האנטי-נשיות שדוקטור הו הענתיקה מציג, דיון שהעלה בי אמוציות דומות מאוד לאלה שאני מרגיש לאחרונה, כשאני שומע חלק גדול מהרבנים בישראל מדברים על נשים…

עכשיו נותר לחכות ולראות איך תהיה דוקטור הו החדשה בהמשך הסדרה, אבל בינתיים רציתי להעלות תמיהה וכמיהה בעניין ייצוג נשים בסדרות וסרטים, ולדבר מעט על נורמליות.

 

 

 
להמשיך לקרוא

הקובץ הספרותי עירובין ג': הצצה וטריגר

 

הודעה לקהל הקוראים והקוראות!

הקובץ השלישי של סדרת הקבצים לספרות ולאמנות "עירובין" ראה אור זה עתה בירושלים ומופץ ברחבי הארץ ובאינטרנט.

במקביל להפצה הרגילה, הושק קמפיין הדסטארט לתמיכה בהוצאת הקובץ הבא באמצעות רכישת הקובץ החדש, או לחלופין – באמצעות רכישת הקבצים הקודמים, או תשורות יפות אחרות.

אנו מאיצים בכם להיכנס ולהתרשם…

cover eyruvin 3 שער עירובין ג .png

white

להמשיך לקרוא

פרגמנטים ליום בשבוע

ארבעה קטעים שיש לקראם כנפרדים לחלוטין.   מאת: ת. עמית

סנדרה

היא התבוננה עכשיו במכונה במבט פחדני קצת ואולי גם מתוסכל. היא ידעה שזוהי רק הראשונה, ואחריה יבואו עוד הרבה. אחת הקופאיות האחרות אמרה לה אתמול בחמת מיאוס (מחווה גופנית שהיא קינאה בה) שהסופר רק מנסה להרוויח זמן, ומנסה למנוע הפגנות המוניות. אם יטפטפו אותן ככה, אחת אחת, לאט לאט, לא ייצאו לרחוב. זה היה במקום לפטר את כל הקופאיות במכה אחת בכל הארץ, ולהחליף אותן במכונות האלה.

זה היה לה מאוד מובן בסופו של דבר. זאת הייתה כמעט קלישאה. היא לא בדיוק ניסחה לעצמה את הדברים באופן זה, אבל המחשבות שלה נעו בצורה הכללית של הדברים האלה. מאות אנשים יאבדו את העבודה שלהם בסופו של דבר, ובכל הסוּפרים יהיו לנו מכונות, רק מכונות. ולא יהיה את מי לשאול על מבצעים, ולא יהיה מי שיציע מבצעים (או שאולי המכונה גם תדע להציע מבצעים וגם תדע לענות על שאלות – אבל תמיהות אלה שנכנסו מייד לראשה של סנדרה, עזבו כלעומת שבאו), ולא יהיה מי שישאל אם צריך שקית, נייר או פלסטיק. מכונה לא יכולה לעשות הכל, סנדרה חשבה, אבל אולי היא כן יכולה לעשות את מה שהיא עושה.

סנדרה ניסתה לחשוב על מה מכונה לא יכולה לעשות, והתקשתה. לבשל – גם מכונה יכולה ללמוד. לסרוג – גם. לחשב חשבונות – גם. מכונה לא יודעת להתאפר, לפחות סנדרה עוד לא ראתה מכונה שמאפרת, והיא גם לא יודעת לבשל כל פעם בצורה קצת שונה, והיא גם לא יודעת לקרוא ספר ולהינות מכוס קפה. אבל מה הטעם בזה?

עכשיו בכל יום שבו סנדרה נכנסה אל הסופר היא שאלה את עצמה מתי יפטרו אותה, ומי יעשה את זה. אחמד נחמד מדי, וקשה לה לדמיין אותו מפטר אנשים. זאת בטח תהיה ציפי, היא הגיעה למסקנה. המכונה הספיקה בזמן הזה לקבל מישהו ולהעביר את כל המוצרים, סנדרה חלמה בהקיץ, ולכן הלקוח עבר אליה.

 

להתווכח

לאחרונה נודע כי צה"ל דורש לפנות 300 אנשים מבתיהם בבקעת הירדן. ערבים. הדבר שהיא חשבה עליו, כשקראה זאת באחת הכותרות הקטנות, היה שהיא לא יכולה לדמיין שצה"ל ידרוש ממנה דבר-מה. מה ידרוש ממנה ואיך יגיע אליה. היא מוגנת בתוך ביתה, בשכונה בורגנית יחסית בירושלים.

ובעיקר היא לא יכולה לדמיין את עצמה מתווכחת עם חיילים. אין טעם להתווכח עם חיילים.

 

Study_of_a_nude_by_Matisse

אנרי מאטיס, רישום של עירום, 1899. מתוך ויקיפדיה

רבי עזריה

כמה בכה לבדו בפינה מוסתרת שמצא לעצמו רבי עזריה, על שלא יכול היה לסיים את תלמודו היומי. רק דף אחד רצה היום, דף אחד, אבל לא יכול היה מפני שהתרכז בפרפרים, ובאור השמש, ובנשים ובגברים שמסביב. הוא לא הבין מדוע הוא אינו יכול להשתחרר מכל אלה, ומדוע בכל עת שהוא פותח את הספר הוא מוצא עצמו נרדם מיד. הוא ניסה באולם הקריאה למטה, וניסה באולם הקריאה למעלה, ועבר באמת מצד לצד, עד שלא יכול היה יותר. שעה ארוכה הוא אחז במתג האור שמעל שולחן הקריאה בכוונה לכבות את האור סוף סוף, והיה מביט שעה ארוכה במילים הכתובות בספר העבה, מילים שהוא הכיר היטב, שהוא ידע, שהוא הכיר, כמה הכיר, הוא! כמה הכיר. אבל לא זכר עתה כמעט דבר מהן. הוא כיבה את האור, וסגר את הספר העתיק, וקם ממקום מושבו, הוא וחלוקו השחור, וזקנו הלבן, וירד חזרה אל כיוון הכניסה.

 

דבר אכזרי

דבר אכזרי זה אמנות. העתקה של הבנות בלתי נסבלות אל האחר, ההתעקשות על כך שגם הוא יבין את מה שאתה הבנת.  זה דבר אכזרי. קצב הנשימות בעודך עולה במדרגות, המצמוצים של העיניים. הסבל שנגרם לך מצפייה ממושכת בטלוויזיה, או מציתות לשיחות אקראיות באוטובוס. האמן הוא אדם אכזרי.