"התעייפו אצבעותיי, התעייפו אצבעותיי"

רונה ברנס

white

לפני כמה חודשים, באחד משיטוטיי באינטרנט נתקלתי דרך הבלוג החשוב והמעניין של עינת קדם (ב'הארץ' – זה סוג של בלוג), בהקלטתו של מר ירון לוי, שהקליט את עצמו מיד לאחר שהבין שכסא הגלגלים הממונע שבעזרתו הוא מתנייד ממקום למקום פסק מפעולתו, וכי הוא תקוע בדרך משום מקום לשום מקום. "בתחילת היישוב, מקום מגוריי. אינני יודע איך אני מגיע הביתה".

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

קיטש, בני אדם והבחירה בחופש

(תמיד לקראת בחירות)

רונה ברנס

דומה שאחד הצווים ההכרחיים לקראת הבחירות המתקרבות הוא ההתנגדות לקיטש: ההתנגדות לקיטש הפוליטי, האסתטי, המוסרי.

בעולם האולטרה-קפיטליסטי, הצבוע בכל צבעי הקשת, שבו יש לנו תמיד מה לאכול, בו בר רפאלי מבטיחה לנו את האושר מכל פינה, "סיפורים מרגשים" מתרחשים בכל יום, ו"ניסים גלויים" (כדבריו של צבי יחזקאלי בסרטון על 'צוק איתן') נופלים עלינו בכל מלחמה מחדש, "האדם החופשי" מקבל משמעות שונה.

שהרי בתוך כל השפע הנפלא הזה נראה שאחד הדברים הקשים ביותר לעשות הוא ההבדלה של היחיד. ההבדלה של היחיד מכל ההבטחות, הצבעים, והשלמות נטולת הרבב. מעשה זה של התנגדות אינטנסיבית ואינסופית קשה כשם שהוא חשוב.

ימים אלה, ימי הבחירות וההבטחות העליזות, טובים הם במיוחד כדי להיזכר שוב באנושיותנו הקטנה, העלובה, וכן- גם החביבה והטובה כל כך. כדאי להזכיר לעצמנו שלא רק שאנחנו לא צריכים להתבייש בכך שאנחנו לא אלילי היופי והצדק, האדמה וההקרבה העצמית- אלא גם שאנחנו לא צריכים להתבייש בכך שאין בנו אפילו שאיפה להיות כל הדברים האלה.

אנחנו בני אדם, וכמו שג'ורג' אורוול אמר פעם – הקדושה היא דבר שבני אדם חייבים להימנע ממנו.

להמשיך לקרוא

ראיון עבודה

סיפור קצר: מאת אלה קבאקוב

whiteblack line 21

הדלת נסגרה מאחוריו בטריקה.

לפניו נפרש מסדרון לבן ובסופו הייתה דלת פתוחה מעט. פיתחה היה רחב דיו שיבחין בכך מיד. כל שאר הדלתות במסדרון היו סגורות, אבל בהן הוא כלל לא הבחין.

בעודו מתקרב לאותה דלת בסוף המסדרון, הוא שמע קול של בחור צעיר שאמר כמה מילים שלא הצליח להבין, ואז פרץ בצחוק. היה זה צחוק מעושה , כזה שמתגלגל בפיותיהם של מפקדים במשטרה, פוליטיקאים, ואנשי צבא. צחוק אשר אינו מסב עונג אמיתי לא לשומע ולא לצוחק.

להמשיך לקרוא

משק כנפיו

סיפור קצר
מאת: 
דקל שפירא

black line 21

white

שחור.

אדום,    ירוק,     כחול.

מוֹשְׁכִים מוזרים נוצרים בחלל, נעלמים ושבים. משרטטים קווים בוהקים

רעמים מבהיקים. ברקים מתפשטים.

עכשיו הוא כבר מודע.

———–

חמש? דניאל בדק שוב את השורות והעמודות. כן, חמש.

"יש סערה".

נורה כחולה החלה להבהב ברגע בו גיל סיים לדבר, דניאל הרים את עיניו והתבונן בצג, נקודה שחורה התממשה בקצה התחום. הוא העיף מבט לעבר שורת הנוריות. עדיין רק הנורה הכחולה, אפשר לחזור לעיתון. מה היה המספר הזה? חמש? הוא בדק שוב את השורות והעמודות.

רעש נשמע מאחוריו והוא סובב את ראשו, "אתה לא מתכוון ללחוץ על הכפתור ?" שאל גיל, עומד ולוטש עיניים במסך. דניאל התבונן בו, בחור צעיר ונמרץ, הוא נראה מבוהל ופיו היה פעור מעט.

הם הביאו אותו לפני שבוע. הנער שהיה לפניו עזב בפתאומיות, הלך למצוא קריירה אמיתית.

"אל תדאג, עשרים שנה אני פה, אני יודע מתי צריך ללחוץ".

גיל עדיין היה מוטרד, אך בטחונו של דניאל הרגיע אותו מעט, "פעם זה היה אחרת, לא? לפני השידרוג".

הוא התיישב על הכיסא. עיניו עוקבות אחרי הנקודה השחורה.

"כן", ענה דניאל בקצרה.

לפני השידרוג הדברים נראו אחרת. בכל משמרת הם היו שלושה אנשים מיומנים. צוות שנבחר בקפידה. לכל אחד הייתה עמדה משלו והנורות עדיין לא הותקנו בכלל.

כדי לקבל החלטה, היו בודקים נתונים, מריצים סימולציות, כותבים שורות קוד במהירות ומנסים להתאים את המערכת לסערה.

 שילוח מיותר היה יכול להיות הרסני לא פחות מחוסר מעשה.

להמשיך לקרוא

אתמול קברנו את הקיבוץ

צביקי לפידות

אתמול קברנו את הקיבוץ.

בעין חרוד קברנו אותו, כשפנֵינו אל הכינרת, מבית הקברות שדומה כאילו הוא יורד אל הַיַּמָּה.

אחר הצהריים קברנו אותו, עומדים במעגל ומחכים במתינות לכל הדוברים השקטים, שייטלו את המיקרופון, את הנייר המוכן, וידברו בנימוס, בנעימות שכזו שלא שמענו שנים. שנים רבות עוד לא נשמע. כמה נעים היה הכל, כשקברנו את הקיבוץ.

כולם עמדו במעגל , לבשו שחור, באלגנט. הנכדות תכולות עיניים, צהובות ראשים, סיפרו על סבן, גיבור מלחמות, לוחם, קצין, פקיד שכולם הכירו אותו, ולבסוף, אחרי הפנסיה, כשהוא כבר יושב בתוך חדרי בית האבות עם הראלה, כיו"ר עמותת חסד זו וזו ברמת השרון. סידרו להם משרד קטן עם שטיח מקיר לקיר, לא רחוק מהמוסד. היה נעים. כמה נעים זה היה.

הוא גם אהב שירים, ובאה אחת לשיר לנו כל הדרך שירים מזמרשת עם גיטרה ושיער קצוץ וקול אלט כמו פעם, פזמונים נשכחים. הלוואי והייתי יכול לספר כאן על כולם. אבל מעולם לא זכרתי שמות של שירים.

היה לו חוש הומור, לקיבוץ. הוא ניגן במנדולינה והפליא בכינור. הוא סחב שקי מלט על הגב, הוא זרק בקבוק מולוטוב לתוך איזה טנק, כמו בדגניה, הוא הבעיר אותו כליל, והוא ניצח בקרב. אתמול קברנו אותו.

היה שם גם רב צבאי, קטן, תימני. לבוש מדי הזית שלו, וזקנו השחור יורד ערש למטה. כל הטקס הוא עמד בצד, מתנועע מתחת לעץ הזית, מתפלל. היה בלתי נעים בכלל. כל הזמן הזה חשבתי שאנו כבר מכוסים, שהוא מבין. אפילו כלתו של הקיבוץ הקריאה קדיש, ולא דַמְעָה אף לא דימעה אחת. הִקְריאה נקי ושיוויוני, פלורליסטי כזה, פמיניסטי. שמתי לב אל הרב שהגביר את ניענועו. היה לא לגמרי נעים. אני לא אוהב את הדברים האלה בדרך כלל, אבל אני מודֶה שהייתי מרוצה.

איש עם ענפים ופרחים שיוצאים לו מהראש

ציור: ענבר הלר אלגזי

אבל בסוף הוא הזדנב לו, התימני הצעיר עם הזקן השחור, ושר את שירו של אל מלא רחמים בנעימה שונה מזו המוכרת. לא היה עצוב מדי. לא היה עצוב ולא היה נוגע ללב. היה בעיקר מביך. פאתטי. היה חבל.

הקיבוץ לא זז. נו, וודאי שהוא לא זז.

הפרחים התביישו והרכינו ראשם. אני התאמצתי להסיט מבט. מאחוריי הכינרת. הרב הצבאי הצעיר נראה מובך בפני קהלו האבל, בפני הנכדות, והכלה המְקָדֶשֶׁת. ענפי הגלאדיולות נעו רק מעט, והקיבוץ כבר היה קבור איזה מטר מתחת לאדמה.

תם. הכל עבר, ושלושת החיילים אספו את עצמם וחזרו אל רכבם הלבן שהמתין להם במעלה חניית העפר.

האוטובוס של בית הזקנים חיכה שם גם הוא. הראלה שכרה אותו כדי לנסוע כל הדרך מן המרכז לכאן וחזרה. כמה ילדים ישבו על שפת המדרכה בשביל ההליכה שליד גן השעשועים, מביטים בכל הזקנים האלה – גם אני הייתי אחד מהם – שהתהלכו מפוזרים מן הקבר אל האוטובוס.

בשביל מה כל זה בעצם? אמר מישהו למישהי אחרת, מכופף, הולך. בשביל לקבור את הקיבוץ? הטקסט היה ארוך מדי, כמה אפשר לקדש בלי קודש? הוא אמר לה בטרוניה על הכלה. קשה להאשים את המתלוננים. היה קשה לעמוד, וכמעט לא היו כיסאות. כל הזקנים עמדו רועדים זמן רב מעל לקבר. גם זה היה בלתי נעים.

הנכדים האחרים של הקיבוץ התנועעו כעשב בינינו, ניסיתי לתפוס אחד מהם לשיחה אבל לא היה לי סיכוי. הבת של הקיבוץ שקראה את כל הספרים שכתב אבי הקיבוץ, עמדה עכשיו מחוייכת, מודה לכל מי שהגיע, מזמינה את כולם לחדר האוכל, שם מגישים מיץ וכריכים, ועוגה שחברתה הטובה אפתה, היא הבטיחה. אבל נדמה שאיש כמעט לא נשאר. הנכדות נראו נעלבות.

ואני, שלא בדיוק מכיר את כל השירים ששרו שם אתמול, יודע שאף על פי כל הנכדות, והנכדים הקטנים, אתמול קברנו את הקיבוץ, ולא יעזרו כל הכלבים. כל קציני המודיעין מהחיל באו לחלוק לו כבוד אחרון, ואני ידעתי שזה באמת הסוף כי איש מהם לא הכיר את הקיבוץ. החיילים אולי עוד לא יודעים, אבל אני כבר יודע. גם הרב הצעיר יודע. ידיעה זו הבדילה אותו מקהלו, ורוממה אותו. רק כך הצליח להעביר את התפילה. זהו הסוף, זהו הסוף באמת.