סיפור קצר: מפנקסו של איש על אי

מאת: רונה ברנס

הסיפור פורסם לראשונה בגליון 2 של כתב העת גרנטה

באמצע הים התיכון, בין האי למפדוזה ליפו, ישנו אי אחד, מקומו אינו ידוע. הוא משתנה עם צוקי עתים ותכיפות גלים, נע לפי תנועותיהן של רפסודות אפריקאיות. גודלו לא יותר מסירת פליטים רעועה, ותנועתו לא סדירה. שם בין קצף הגלים, נראה אדם. לא ידוע מתי נראה לראשונה, אולם הסיפורים נמשכים כבר יותר ממאה שנה. גם לא ידוע היכן קיבל השכלתו (על קיומה הנעלה אין עוררין), ואף לא כיצד קיבל את בגדיו היפים, הנראים מרחוק בצבעוניותם הנרגשת. לאחרונה נראה בריקוד ולס סוער, ויש מי שיישבעו כי שמעו את הפסטורלה של בטהובן מתנגנת מעל חופיו השוממים של האי. אולם, למעט כל אלה, אין בו דבר באי הזה השטוח כמצדה, פרט אולי לסלעים ולעשב.

הדיווחים על האי ספורים, ויש הסבורים כי מדובר בבדיה. חברו הטוב של אחד הירקנים בשוק, דייג מזה שלושים שנה, בטוח כי מדובר באחד השודדים האפריקאים שנפלו מספינת טילים אמריקאית, או סירת הצלה צרפתית (על אף שאותו חבר טוען בתוקף כי הוא עצמו מעולם לא ראה את האיש). אחרים מספרים כי מדובר בחסיד, צאצא של רבי נחמן מברסלב, שמקיים את דרכו שבניגון כל ימיו. ועוד אחרים בטוחים כי האיש הוא נזיר יווני אורתודוקסי, שיצא לשחייה בקרבת האי אתוס, ולא שב מאז. אומרים כי לבאים לחופי הים התיכון בלילות יישמע לעתים רחוקות קול נגינה בלתי ברורה.

אולם ערביי הכפרים אינם מוכנים לשמוע סיפורים יהודיים מוגזמים שאופיים הנוכרי ניכר בהם יותר מדי, וזוכרים לספר את סיפורי אבותיהם עוד מאז ילדותם הנשכחת. ודאי בן בנו הלא חוקי של נפוליאון הוא אם כן, פליט מהאי אֶלְבָּה, בן משרתות עלוב שנפלט לחיי נוודות ימית.

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

הערה על מסים, רבנים ומטרות ראויות

"אתם מבינים, שלטונות המס הנכבדים, אנחנו, האזרחים, מודאגים מאד מהאסון הכלכלי-חברתי המתחולל כאן"

מאת : רחל אליאור


תמיד שמחתי לשלם מסים עבור מטרות ראויות.

תמיד שמחתי לשלם עבור מטרות כגון פנסיה דשנה לנשיא האנס משה קצב, המקבל מהמדינה פנסייה של כ750,000 ₪ בשנה (כלומר 58,700 לחודש), או העברת הון עתק להתנחלויות בלתי חוקיות דרך החטיבה להתישבות (מיליארדים).

שמחתי מאוד גם לממן את ישיבות הקו החרד"ליות, בהן מלמדים תורות משיחיות-מקדשיות הזויות ומעודדים הבחנות גזעניות בין יהודים וגויים כטהורים וטמאים, ובין סטרייטים נורמליים ללהט"בים סוטים.

גם שמחתי לממן את הישיבה ביצהר או בעטרת כוהנים או בעלי, שם עוסקים בבנין המקדש ובקירוב ביאת המשיח, בטיפוח חוגי "תג מחיר", באימונים בשחיטת חיות לקרבנות להלכה ולמעשה ובתפירת בגדי כהונה, בתיוג להט"בים כסוטים ובעידוד "משפחות יהודיות נורמליות, טבעיות ופוריות" ובהדרת נשים.

בנוסף, אני מאד שמחה ומרוצה שהמיסים שאני משלמת, ומיסים שמשלמים בני משפחתי וחבריי, תרמו למימון חשבון המים של הבריכה בבית ראש הממשלה בקיסריה.

יש לי רק שאלה אחת:

להמשיך לקרוא

תשדורות מלוויין ריגול

הדברים הפותחים של חוברת הבה להבא 6

מאת עודד כרמלי ועמנואל לוי

כל הדימויים מאת עידן אפשטיין, Über

תפקידים

שמענו שחקנית אחת אומרת: תפקידה של האמנות לבקר את הממסד. וזה נשמע יפה, אפילו אמיץ, אבל זה לא נכון. זה תפקידה של העיתונות. תפקידה של העיתונות לבקר את הממסד. תפקידה של האמנות לבקר את האדם. כי הממסד זה תמיד מישהו אחר. ואילו האדם זה תמיד גם אני. יחי ההבדל הקטן, וההו כה אמיץ, בין ביקורת לביקורת עצמית.

 

נטלי כהן וקסברג

אנחנו מחרבנים על הדגל, ומחרבנים על המחרבנים על הדגל. איננו דוגלים בדגל ואיננו דוגלים בחרא. דגל וחרא – אותו חרא. כי חרבון הוא תוצאה של פעילות תקינה של המערכת המטאבולית, פטריוטיזם הוא תוצאה של פעילות תקינה של המערכת הסנטימנטלית וחרבון על דגלים הוא תוצאה של פעילות תקינה של המערכת הקפיטליסטית, שאינה יודעת לעכל אלא צואה בצאתה כמחאה.

 

ובשביל מה?

אמנים שאינם מאמינים ביצירה מקורית; חוקרים שאינם מאמינים במציאות חיצונית; היסטוריונים שאינם מאמינים באמת היסטורית; פעילים שאינם מאמינים בקידמה; מבקרים שאינם מאמינים באיכויות אובייקטיביות. אם הכול נרטיבים והגמוניות, הדהודים וציטוטים, התקבלות וממסדים – בשביל מה לקום בבוקר?

 

שקיעתה של אימפריית הגמדים

ההגירה המוסלמית לאירופה, שבאה בעקבות הקולוניאליזם האירופאי באסיה ובאפריקה, שבא בעקבות התחזקות ספרד ופורטוגל לאחר שחרורן מהכיבוש המוסלמי, שבא לאחר מסעות הצלב של האירופאים במזרח התיכון, שבא לאחר שהמוסלמים כבשו את ביזנטיון, חושפת אמת פשוטה: כששחפית הקוטב גומעת בחייה מרחק הכפול ממרחק הירח מכדור הארץ, האדם, החכם ממנה שבעתיים, מקיף עצמו לדעת תריסר חודשים בשנה. אילו נהגה האבולוציה בחסד רב יותר עם שחפית הקוטב, היכן שצולחות כיום ספינות את הים התיכון, אוטומובילים היו שוברים את מהירות האור בדרכם להקים קנים במצריים הפרעונית. העיתונים מדברים על סופה של התרבות המודרנית, ואילו אנו שואלים: מתי נזכה לחזות בראשיתה?

renespace.png

ועדיין 1

ועדיין יש סוציולוגים שיושבים על גבעת אוניברסיטת תל אביב, משקיפים על הנעשה במזרח התיכון ואומרים זה לזה: "אתה יודע מה ישראל באמת צריכה לעשות? להשתלב במרחב".

ועדיין 2

ועדיין יש סוציולוגים שיושבים על גבעת אוניברסיטת תל אביב, משקיפים על הנעשה במזרח התיכון ואומרים זה לזה: "אתה יודע מה באמת חסר פה? פוליטיקה של זהויות".

סליחה

סליחה, אבל זאת לא "קריאה חתרנית" אם ככה מלמדים לקרוא בכל האוניברסיטאות, בכל מדינות המערב, כבר 40 שנה.

להמשיך לקרוא

"פנייה מאמא לאמא": קמפיין התמיכה באלאור אזריה

המערכת


בתוך 12 שעות הגיע קמפיין למימון המונים התומך בחייל אלאור אזריה, שירה והרג מחבל פצוע שלכאורה לא היווה סכנה, ליעדו (400,000 ש"ח).

הקמפיין הושק ביום ראשון וכרגע עומד על מעל 585,000 ₪ ועוד הזרוע נטויה (כי נותר כמעט עוד חודש עד לסיומו).

סנטימנטליות מועצמת היא כלי נשקו המרכזי של גיוס ההמונים הזה: המניפולציה העיקרית כאן היא כמובן הפנייה בוידאו "מאמא לאמא", כמו שאמו של אזריה מתנסחת שם תוך התייפחות כנה מול המצלמה. היא מבקשת שיעזרו לה"להוציא את הילד", מילה שחוזרת על עצמה שוב ושוב לאורך הוידאו.

ואכן, בליווי פסנתר עדין ונוגע ללב, אנו שומעים שני הורים כואבים: "אנחנו רוצים שהבן שלנו יחזור הביתה" , "הוא ילד של בית", האם מסבירה שם "והוא לא איתי כבר שלושה חודשים ואני רוצה אותו איתי"…

גם המילים "בית" ו"בן" חוזרות על עצמן שוב ושוב, ובנקודה מסויימת אל הפסנתר מתווספים כינורות חמים, שמטרתם היא להעמיק את גודל ההזדהות של הצופה.

נכון לזמן כתיבת שורות אלה, 1760 אנשים בישראל תרמו 50 ₪ למשפחת אזריה לתמיכה ב"הוצאות המשפטיות", כפי שהם מסבירים בוידאו.

1499 אנשים תרמו 100 ₪.

580 אנשים תרמו 200 ₪.

235 אנשים תרמו 300 ₪.

105 אנשים תרמו 500 ₪.

68 אנשים תרמו לפחות 1000 ₪.

וכן, היה גם תורם אחד נדיב במיוחד שתרם 10,000 ₪ לפחות.

אלאור אזריה - קמפיין

צילום מסך מאתר הדסטארט

בסוף דף הקמפיין כתוב כך:

"אנחנו האזרחים לא יכולים לעמוד מנגד ולהותיר את אלאור ומשפחתו ללא הגנה. אנחנו האזרחים לא יכולים לתת לביורוקרטיה ולפוליטיקה לגבור על ערכי המוסר הבסיסי והרעות עליהם גדלנו ועליהם מושתתים צה"ל והחברה הישראלית כולה. אנחנו האזרחים לא סומכים על אחרים – לוקחים את האחריות עלינולא סומכים על אחרים – לוקחים את האחריות עלינו. "

מהי הבירוקרטיה לדידם של התומכים ושל שרון גל החתום על השורות הללו? מערכת המשפט וחוקי המדינה? ומה הם"ערכי המוסר הבסיסי"? האם אלה מסתכמים ב"עין תחת עין", או "הקם להרגך השכם להרגו"? על האיסור "לא תרצח" כנראה לא שמעו שם בממלכת המוסר הבסיסי של גל וחבריו.

אבל יותר מכל, מעניין המשפט האחרון בפיסקה זו: "אנחנו לא סומכים על אחרים – לוקחים את האחריות עלינו."

אכן, כך כנראה חשב לעצמו גם אלאור אזריה כשהוא החליט לירות במחבל הפצוע. הוא לא סומך על אף אחד, כלומר על החוק ועל המדינה, ולכן הוא פשוט יגמור את הסיפור בעצמו.

*

עוד בעניין זה ראו כאן

קריאת השכמה : משה קצב

בעיתון הארץ פורסם (10.7.16) כי ייתכן ובקרוב, אולי אפילו בשבוע הבא, יוחלט על קיצור עונשו ושחרורו מן הכלא של הנשיא לשעבר משה קצב , אשר הורשע באונס – לא פחות ולא יותר.

כיצד זה קורה? ובכן לפי הפרסום, "ועדת השחרורים קבעה לקצב דיון נוסף בעניין קיצור עונשו ב-20 ביולי, אליו הוא מגיע כאשר הרשות לשיקום האסיר שינתה את עמדתה ולראשונה תאפשר הליך שיקומי לאסיר שלא הודה במעשיו ולא הביע חרטה."

כיצד ניתן להסביר התייחסות זו של הרשות, לכאורה לפנים משורת הדין? למה דווקא עכשיו היא מחליטה לשנות את עמדתה לראשונה?

במה זכה קצב לכבוד? האם הוא מצא את כמות הדמעות והצעקות הנכונה שיש להגיר מול מצלמות הטלוויזיה ובפני הצופים? האם הוא "סבל מספיק"? מי קבע ולמה?

האיש מכחיש את מעשיו, וודאי שאינו מביע עליהם חרטה (אונס, ניצול יחסי מרות וגם שיבוש הליכי משפט!), ומדינת ישראל שוקלת ברצינות מעוררת פלצות, לתת לו על כל אלה פרס.

במדינת ישראל, בערך מחצית מן האוכלוסיה הן נשים. מה אומרת התנהגות זו של המערכת אל קבוצה זו של האוכלוסיה?  ומה היא אומרת לחצי השני, מה היא אומרת לגברים החיים במדינת ישראל?

כמוהו ראו וכן תעשו?

עוד נאמר בידיעה כך:

“עד כה, הרשות לשיקום האסיר הציבה את הודאתו של האסיר והבעת חרטה על מעשיו כתנאי מקדים להשתתפותו בתוכנית שיקום. אולם בשנים האחרונות עולה גישה שונה בקרימינולוגיה, לפיה יש לשקם גם אסירים שלא מודים במעשיהם. משום כך, לראשונה מאז הקמתה של הרשות לשיקום האסיר, היא תאפשר לקצב להיכנס לתוכנית שיקום מבלי להודות במעשיו או להביע חרטה.”

בידיעה אין הסבר כלל מדוע, למרות העובדה ש"בשנים האחרונות עולה גישה בקרימינולוגיה", הרשות לשיקום האסיר נוקטת בצעד זה בפעם הראשונה דווקא כעת, ומכל האסירים כולם, דווקא במקרה של האסיר מספר אחת, משה קצב!

מדוע דווקא המקרה של קצב נבחר להיות הפיילוט לגישה זו?

ושימו לב כי בכל דיסיפלינה תמיד יש כמה "גישות", תמיד יש את המקובלות והמיושמות ואת אלה המתנגדות לה. לכן  המשפט -"בשנים האחרונות עולה גישה שונה בקרימינולוגיה" – הוא משפט שאינו מוסיף דבר לגבי ההסבר הדרוש להתנהגותה התמוהה של הרשות לשיקום האסיר.

Moshe_Katsav,_by_Amir_Gilad

צילום: אמיר גלעד (ויקיפדיה)

 

על המדינה לדאוג לכך שמשה קצב, שירק בפרצוף המדינה ובפרצוף אזרחי ואזרחיות ישראל במעשיו הנפשעים, ימצה את כל תקופת העונש שנגזר עליו.

אם כבר יש לנהוג כלפיו בגישה מיוחדת, צריכה גישה זו להיות דווקא מחמירה יותר מן הרגיל, וודאי שלא מקלה.

גירסה מקוצרת פורסמה גם במכתב בהארץ

שגיון הכוח והדמוניזציה בידי הפחדנים

מיטל משיח


לאחרונה, זכה דוידי בן ציון, סגן וממלא מקום ראש המועצה האזורית חברון, לפרסום. למה? כי הוא כתב בפייסבוק שלו שיש למחוק כפרים פלסטינים שלמים:

"מה צריך לקרות?" הוא שואל ועונה לאחר רצח הלל יפה אריאל– "פשוט מאד, לא רק בית המחבל צריך להמחק אלא כל הכפר כולו!! שמעת נתניהו? ליברמן תקשיב! אנחנו דורשים מחיקת כפרים. זה נשמע קיצוני? מתלהם? תחשוב שוב. הדם רותח. אל תשטפו אותו כל כך מהר. נמאס לנו למות סתם."

מדוע הוא אמר זאת? לכאורה כי הוא חושב, ובצדק באופן בסיסי, כי לאדם במדינה מגיע לחיות חיים שקטים ובטוחים בחסות המדינה. אלא שהוא מתעלם מהעובדה כי חברון, וההתנחלויות האחרות שבהן לאחרונה נרצחים יותר ויותר יהודים בסביבת ביתם על ידי פלסטינים, אינן נמצאות בתחומי המדינה, ואינן מוכרות כמדינת ישראל, לא רק על ידי "האומות" אלא גם על ידי רבים מאוד מאזרחי מדינת ישראל היהודים.

נדמה לי שלו הייתי עכשיו נוסעת ותוקעת יתד בשטחה של סוריה, בטענה שכאן, בדיוק כאן, חיו אבות אבותיי, שבטי המקורי והתנכ"י, שאני מרגישה את דמו זורם בעורקיי ההיסטוריים, לא הייתי יכולה להתלונן בפני איש כי בטחוני נפגע עקב כך. זוהי ההחלטה שלי, להתיישב במקום הידוע לי כמסוכן ביותר, ואשר אני יודעת כי המדינה אינה שולטת בו כפי שהיא שולטת בתחומיה, אפילו אם (למשל) היו מקצים יחידה שלמה רק כדי להגן עליי ועל אוהלי הדל (שהרי אחרי הכל בכל זאת, מדובר ביהודייה היושבת על "אדמת אבות").

אבל כל זה לא מעניין אנשים כמו דוידי בן ציון. איך אני יודעת? בגלל ציטוטים כאלה:

"חיות [הפלסטינים]. זהו, לא אנשים, לא אדם. עם של חיות. הערבי שרצח הבוקר את הלל הי"ד בקרית ארבע, דקר אותה בשנתה עשרות פעמים. זה לא נתפס, כי בטעות אנחנו שוכחים מדי פעם שהאויב מולנו אינו כמונו. להם, אין רגש אנושי, אין לב, אין כלום."

זהו המפתח: "האויב מולנו אינו כמונו. להם, אין רגש אנושי, אין לב, אין כלום." הם ואנחנו זה שני מינים שונים.  בין אם נרצה ובין אם לא, ככל שהזמן חולף במצב הקיים שבו לערבים ויהודים אין שפה משותפת, וכל צד מתבצר בבורות של עצמו לגבי הצד השני, כך ימשיכו התפיסות האלה לחלחל.

רק אזכיר כי חלק גדול מהערבים מאמין גם כי היהודים אינם אנושיים כמוהם. לאורך כל ההיסטוריה טענו על היהודים שהם אינם אנושיים, שהם נזונים מדם, שהם תאבי רצח ומה לא.

כן, יש הבדל: הנער הרוצח שרצח את הלל יפה בשנתה במיטתה אינו ראוי להיקרא אדם גם לדידי, אבל הוא, כלומר הרוצח, אינו שווה לכל בני עמו.

האם אני רוצחת שפלה, תאבת רצח, רק משום שכמה מבני עמי שרפו תינוק בשנתו במיטתו (בדומא)? שרפו ילד חי כנקמה (מוחמד אבו חדיר שלאחרונה מלאו שנתיים לרציחתו)?

אז מה בכל זאת אפשר לעשות? מהם גבולות הכוח ומהו גבול השליטה באנשים שסביבך? זוהי תמיד צריכה להיות השאלה הבסיסית כאשר עוסקים בבטחון.

הציפייה להגנה הרמטית מצד המדינה היא תמיד חסרת בסיס, והיא חסרת בסיס על אחת כמה וכמה כאשר אתה חי בשטח עוין, שבו מתגוררת אוכלוסיה של בני אדם (לא חיות – בני אדם) שמרגישה מקופחת, מנושלת, מדוכאת ונרמסת, שאין לה תקווה, ואין לה צנורות להשכלה הקרובים בכלל למה שהאוכלוסיה היהודית נהנית ממנו.

לא, אינני מצדיקה את מעשי הרוצחים, אבל יש להבין כי מעשים אלו אינם נוצרים בוואקום שכולו טוב. הילדים הפלסטינים חיים ברובם בתנאים ירודים באופן משמעותי מן התנאים המוכרים לנו בארץ, אופק האפשרויות שלהם מצומצמם הרבה יותר ממה שרובינו יכול לדמיין.

המנסים להסביר את מעשי הרוצחים הפלסטינים על ידי הגדרתם כחיות, הם שקרנים, גזענים ובעיקר פחדנים ששכחו מה פירוש להיות יהודי בעולם.

אכן, נראה כי הדרך היחידה ליצור מצב של הגנה הקרובה להיות מושלמת היא לכלוא את כל האוכלוסייה העוינת בפוטנציה לאוכלוסיה היהודית-ישראלית (קרי הפלסטינים), ולא לאפשר להם כל תנועה או פעילות בלא אישור השלטונות, כמו בבית כלא לכל דבר.

ואכן, יהיו אנשים בישראל שיאמרו- נו, אם אין ברירה, אין ברירה. בן ציון מרשה לעצמו להציע מחיקת כפרים ערבים כי "אין ברירה" כביכול, ומתעקש כי אין כאן התלהמות (על אף שמיד הוא סותר את עצמו בתארו את מצב הרוח בו הוא נתון באמצעות המילים "הדם רותח"). באווירה הציבורית של היום דבריו, דברי עובד ציבור שאחראי גם על תיק החינוך במועצה, הם דברים המשתתפים בשיח הלגיטימי כ"דעה" שיש להתחשב בה. עבור רבים מדי בציבור הישראלי, האופציה הזו נשמעת כאופציה לגיטימית.

בן ציון הוא רק דוגמה אחת. דברים דומים לאלו שהוא כתב אני שומעת במקום עבודתי, בשוק, ובמקומות אחרים. המבט שלנו על  שכנינו הערבים הולך ומתעוות תחת הפחד. במקום להישיר מבט, חלקים נרחבים בציבור הישראלי בוחרים להתקפל אל תוך עצמם ולברוח לצד השני, תוך צעקות "מפלצות, מפלצות!"

אבל העומדים מולנו אינם מפלצות ברובם, ושוב דבר שנעשה לא יגרום להם להיעלם. רק התייחסות רצינית אל הצד השני כאל צד שני באמת  ולא כאל עדר חיות רעות שיש להשתלט עליו, תוכל להביא לצעדים קדימה בפתרון המצב הקיים.

הדמוניזציה של הצד השני, והצורך להכחיש את אנושיותו -דבר שהעם היהודי הוא הראשון שצריך להיזהר ממנו – היא ההיפך מכל פתרון בר קיימא.


_DSC0024_s