סיפור קצר: מפנקסו של איש על אי

מאת: רונה ברנס

הסיפור פורסם לראשונה בגליון 2 של כתב העת גרנטה

באמצע הים התיכון, בין האי למפדוזה ליפו, ישנו אי אחד, מקומו אינו ידוע. הוא משתנה עם צוקי עתים ותכיפות גלים, נע לפי תנועותיהן של רפסודות אפריקאיות. גודלו לא יותר מסירת פליטים רעועה, ותנועתו לא סדירה. שם בין קצף הגלים, נראה אדם. לא ידוע מתי נראה לראשונה, אולם הסיפורים נמשכים כבר יותר ממאה שנה. גם לא ידוע היכן קיבל השכלתו (על קיומה הנעלה אין עוררין), ואף לא כיצד קיבל את בגדיו היפים, הנראים מרחוק בצבעוניותם הנרגשת. לאחרונה נראה בריקוד ולס סוער, ויש מי שיישבעו כי שמעו את הפסטורלה של בטהובן מתנגנת מעל חופיו השוממים של האי. אולם, למעט כל אלה, אין בו דבר באי הזה השטוח כמצדה, פרט אולי לסלעים ולעשב.

הדיווחים על האי ספורים, ויש הסבורים כי מדובר בבדיה. חברו הטוב של אחד הירקנים בשוק, דייג מזה שלושים שנה, בטוח כי מדובר באחד השודדים האפריקאים שנפלו מספינת טילים אמריקאית, או סירת הצלה צרפתית (על אף שאותו חבר טוען בתוקף כי הוא עצמו מעולם לא ראה את האיש). אחרים מספרים כי מדובר בחסיד, צאצא של רבי נחמן מברסלב, שמקיים את דרכו שבניגון כל ימיו. ועוד אחרים בטוחים כי האיש הוא נזיר יווני אורתודוקסי, שיצא לשחייה בקרבת האי אתוס, ולא שב מאז. אומרים כי לבאים לחופי הים התיכון בלילות יישמע לעתים רחוקות קול נגינה בלתי ברורה.

אולם ערביי הכפרים אינם מוכנים לשמוע סיפורים יהודיים מוגזמים שאופיים הנוכרי ניכר בהם יותר מדי, וזוכרים לספר את סיפורי אבותיהם עוד מאז ילדותם הנשכחת. ודאי בן בנו הלא חוקי של נפוליאון הוא אם כן, פליט מהאי אֶלְבָּה, בן משרתות עלוב שנפלט לחיי נוודות ימית.

להמשיך לקרוא

הערה על מסים, רבנים ומטרות ראויות

"אתם מבינים, שלטונות המס הנכבדים, אנחנו, האזרחים, מודאגים מאד מהאסון הכלכלי-חברתי המתחולל כאן"

מאת : רחל אליאור


תמיד שמחתי לשלם מסים עבור מטרות ראויות.

תמיד שמחתי לשלם עבור מטרות כגון פנסיה דשנה לנשיא האנס משה קצב, המקבל מהמדינה פנסייה של כ750,000 ₪ בשנה (כלומר 58,700 לחודש), או העברת הון עתק להתנחלויות בלתי חוקיות דרך החטיבה להתישבות (מיליארדים).

שמחתי מאוד גם לממן את ישיבות הקו החרד"ליות, בהן מלמדים תורות משיחיות-מקדשיות הזויות ומעודדים הבחנות גזעניות בין יהודים וגויים כטהורים וטמאים, ובין סטרייטים נורמליים ללהט"בים סוטים.

גם שמחתי לממן את הישיבה ביצהר או בעטרת כוהנים או בעלי, שם עוסקים בבנין המקדש ובקירוב ביאת המשיח, בטיפוח חוגי "תג מחיר", באימונים בשחיטת חיות לקרבנות להלכה ולמעשה ובתפירת בגדי כהונה, בתיוג להט"בים כסוטים ובעידוד "משפחות יהודיות נורמליות, טבעיות ופוריות" ובהדרת נשים.

בנוסף, אני מאד שמחה ומרוצה שהמיסים שאני משלמת, ומיסים שמשלמים בני משפחתי וחבריי, תרמו למימון חשבון המים של הבריכה בבית ראש הממשלה בקיסריה.

יש לי רק שאלה אחת:

להמשיך לקרוא

תשדורות מלוויין ריגול

הדברים הפותחים של חוברת הבה להבא 6

מאת עודד כרמלי ועמנואל לוי

כל הדימויים מאת עידן אפשטיין, Über

תפקידים

שמענו שחקנית אחת אומרת: תפקידה של האמנות לבקר את הממסד. וזה נשמע יפה, אפילו אמיץ, אבל זה לא נכון. זה תפקידה של העיתונות. תפקידה של העיתונות לבקר את הממסד. תפקידה של האמנות לבקר את האדם. כי הממסד זה תמיד מישהו אחר. ואילו האדם זה תמיד גם אני. יחי ההבדל הקטן, וההו כה אמיץ, בין ביקורת לביקורת עצמית.

 

נטלי כהן וקסברג

אנחנו מחרבנים על הדגל, ומחרבנים על המחרבנים על הדגל. איננו דוגלים בדגל ואיננו דוגלים בחרא. דגל וחרא – אותו חרא. כי חרבון הוא תוצאה של פעילות תקינה של המערכת המטאבולית, פטריוטיזם הוא תוצאה של פעילות תקינה של המערכת הסנטימנטלית וחרבון על דגלים הוא תוצאה של פעילות תקינה של המערכת הקפיטליסטית, שאינה יודעת לעכל אלא צואה בצאתה כמחאה.

 

ובשביל מה?

אמנים שאינם מאמינים ביצירה מקורית; חוקרים שאינם מאמינים במציאות חיצונית; היסטוריונים שאינם מאמינים באמת היסטורית; פעילים שאינם מאמינים בקידמה; מבקרים שאינם מאמינים באיכויות אובייקטיביות. אם הכול נרטיבים והגמוניות, הדהודים וציטוטים, התקבלות וממסדים – בשביל מה לקום בבוקר?

 

שקיעתה של אימפריית הגמדים

ההגירה המוסלמית לאירופה, שבאה בעקבות הקולוניאליזם האירופאי באסיה ובאפריקה, שבא בעקבות התחזקות ספרד ופורטוגל לאחר שחרורן מהכיבוש המוסלמי, שבא לאחר מסעות הצלב של האירופאים במזרח התיכון, שבא לאחר שהמוסלמים כבשו את ביזנטיון, חושפת אמת פשוטה: כששחפית הקוטב גומעת בחייה מרחק הכפול ממרחק הירח מכדור הארץ, האדם, החכם ממנה שבעתיים, מקיף עצמו לדעת תריסר חודשים בשנה. אילו נהגה האבולוציה בחסד רב יותר עם שחפית הקוטב, היכן שצולחות כיום ספינות את הים התיכון, אוטומובילים היו שוברים את מהירות האור בדרכם להקים קנים במצריים הפרעונית. העיתונים מדברים על סופה של התרבות המודרנית, ואילו אנו שואלים: מתי נזכה לחזות בראשיתה?

renespace.png

ועדיין 1

ועדיין יש סוציולוגים שיושבים על גבעת אוניברסיטת תל אביב, משקיפים על הנעשה במזרח התיכון ואומרים זה לזה: "אתה יודע מה ישראל באמת צריכה לעשות? להשתלב במרחב".

ועדיין 2

ועדיין יש סוציולוגים שיושבים על גבעת אוניברסיטת תל אביב, משקיפים על הנעשה במזרח התיכון ואומרים זה לזה: "אתה יודע מה באמת חסר פה? פוליטיקה של זהויות".

סליחה

סליחה, אבל זאת לא "קריאה חתרנית" אם ככה מלמדים לקרוא בכל האוניברסיטאות, בכל מדינות המערב, כבר 40 שנה.

להמשיך לקרוא

"פנייה מאמא לאמא": קמפיין התמיכה באלאור אזריה

המערכת


בתוך 12 שעות הגיע קמפיין למימון המונים התומך בחייל אלאור אזריה, שירה והרג מחבל פצוע שלכאורה לא היווה סכנה, ליעדו (400,000 ש"ח).

הקמפיין הושק ביום ראשון וכרגע עומד על מעל 585,000 ₪ ועוד הזרוע נטויה (כי נותר כמעט עוד חודש עד לסיומו).

סנטימנטליות מועצמת היא כלי נשקו המרכזי של גיוס ההמונים הזה: המניפולציה העיקרית כאן היא כמובן הפנייה בוידאו "מאמא לאמא", כמו שאמו של אזריה מתנסחת שם תוך התייפחות כנה מול המצלמה. היא מבקשת שיעזרו לה"להוציא את הילד", מילה שחוזרת על עצמה שוב ושוב לאורך הוידאו.

ואכן, בליווי פסנתר עדין ונוגע ללב, אנו שומעים שני הורים כואבים: "אנחנו רוצים שהבן שלנו יחזור הביתה" , "הוא ילד של בית", האם מסבירה שם "והוא לא איתי כבר שלושה חודשים ואני רוצה אותו איתי"…

גם המילים "בית" ו"בן" חוזרות על עצמן שוב ושוב, ובנקודה מסויימת אל הפסנתר מתווספים כינורות חמים, שמטרתם היא להעמיק את גודל ההזדהות של הצופה.

נכון לזמן כתיבת שורות אלה, 1760 אנשים בישראל תרמו 50 ₪ למשפחת אזריה לתמיכה ב"הוצאות המשפטיות", כפי שהם מסבירים בוידאו.

1499 אנשים תרמו 100 ₪.

580 אנשים תרמו 200 ₪.

235 אנשים תרמו 300 ₪.

105 אנשים תרמו 500 ₪.

68 אנשים תרמו לפחות 1000 ₪.

וכן, היה גם תורם אחד נדיב במיוחד שתרם 10,000 ₪ לפחות.

אלאור אזריה - קמפיין

צילום מסך מאתר הדסטארט

בסוף דף הקמפיין כתוב כך:

"אנחנו האזרחים לא יכולים לעמוד מנגד ולהותיר את אלאור ומשפחתו ללא הגנה. אנחנו האזרחים לא יכולים לתת לביורוקרטיה ולפוליטיקה לגבור על ערכי המוסר הבסיסי והרעות עליהם גדלנו ועליהם מושתתים צה"ל והחברה הישראלית כולה. אנחנו האזרחים לא סומכים על אחרים – לוקחים את האחריות עלינולא סומכים על אחרים – לוקחים את האחריות עלינו. "

מהי הבירוקרטיה לדידם של התומכים ושל שרון גל החתום על השורות הללו? מערכת המשפט וחוקי המדינה? ומה הם"ערכי המוסר הבסיסי"? האם אלה מסתכמים ב"עין תחת עין", או "הקם להרגך השכם להרגו"? על האיסור "לא תרצח" כנראה לא שמעו שם בממלכת המוסר הבסיסי של גל וחבריו.

אבל יותר מכל, מעניין המשפט האחרון בפיסקה זו: "אנחנו לא סומכים על אחרים – לוקחים את האחריות עלינו."

אכן, כך כנראה חשב לעצמו גם אלאור אזריה כשהוא החליט לירות במחבל הפצוע. הוא לא סומך על אף אחד, כלומר על החוק ועל המדינה, ולכן הוא פשוט יגמור את הסיפור בעצמו.

*

עוד בעניין זה ראו כאן

קריאת השכמה : משה קצב

בעיתון הארץ פורסם (10.7.16) כי ייתכן ובקרוב, אולי אפילו בשבוע הבא, יוחלט על קיצור עונשו ושחרורו מן הכלא של הנשיא לשעבר משה קצב , אשר הורשע באונס – לא פחות ולא יותר.

כיצד זה קורה? ובכן לפי הפרסום, "ועדת השחרורים קבעה לקצב דיון נוסף בעניין קיצור עונשו ב-20 ביולי, אליו הוא מגיע כאשר הרשות לשיקום האסיר שינתה את עמדתה ולראשונה תאפשר הליך שיקומי לאסיר שלא הודה במעשיו ולא הביע חרטה."

כיצד ניתן להסביר התייחסות זו של הרשות, לכאורה לפנים משורת הדין? למה דווקא עכשיו היא מחליטה לשנות את עמדתה לראשונה?

במה זכה קצב לכבוד? האם הוא מצא את כמות הדמעות והצעקות הנכונה שיש להגיר מול מצלמות הטלוויזיה ובפני הצופים? האם הוא "סבל מספיק"? מי קבע ולמה?

האיש מכחיש את מעשיו, וודאי שאינו מביע עליהם חרטה (אונס, ניצול יחסי מרות וגם שיבוש הליכי משפט!), ומדינת ישראל שוקלת ברצינות מעוררת פלצות, לתת לו על כל אלה פרס.

במדינת ישראל, בערך מחצית מן האוכלוסיה הן נשים. מה אומרת התנהגות זו של המערכת אל קבוצה זו של האוכלוסיה?  ומה היא אומרת לחצי השני, מה היא אומרת לגברים החיים במדינת ישראל?

כמוהו ראו וכן תעשו?

עוד נאמר בידיעה כך:

“עד כה, הרשות לשיקום האסיר הציבה את הודאתו של האסיר והבעת חרטה על מעשיו כתנאי מקדים להשתתפותו בתוכנית שיקום. אולם בשנים האחרונות עולה גישה שונה בקרימינולוגיה, לפיה יש לשקם גם אסירים שלא מודים במעשיהם. משום כך, לראשונה מאז הקמתה של הרשות לשיקום האסיר, היא תאפשר לקצב להיכנס לתוכנית שיקום מבלי להודות במעשיו או להביע חרטה.”

בידיעה אין הסבר כלל מדוע, למרות העובדה ש"בשנים האחרונות עולה גישה בקרימינולוגיה", הרשות לשיקום האסיר נוקטת בצעד זה בפעם הראשונה דווקא כעת, ומכל האסירים כולם, דווקא במקרה של האסיר מספר אחת, משה קצב!

מדוע דווקא המקרה של קצב נבחר להיות הפיילוט לגישה זו?

ושימו לב כי בכל דיסיפלינה תמיד יש כמה "גישות", תמיד יש את המקובלות והמיושמות ואת אלה המתנגדות לה. לכן  המשפט -"בשנים האחרונות עולה גישה שונה בקרימינולוגיה" – הוא משפט שאינו מוסיף דבר לגבי ההסבר הדרוש להתנהגותה התמוהה של הרשות לשיקום האסיר.

Moshe_Katsav,_by_Amir_Gilad

צילום: אמיר גלעד (ויקיפדיה)

 

על המדינה לדאוג לכך שמשה קצב, שירק בפרצוף המדינה ובפרצוף אזרחי ואזרחיות ישראל במעשיו הנפשעים, ימצה את כל תקופת העונש שנגזר עליו.

אם כבר יש לנהוג כלפיו בגישה מיוחדת, צריכה גישה זו להיות דווקא מחמירה יותר מן הרגיל, וודאי שלא מקלה.

גירסה מקוצרת פורסמה גם במכתב בהארץ