המתקפה על "ערכי המשפחה"

לקראת הדיון בועדת החינוך בכנסת בנושא "ערכי המשפחה בישראל – התחדשות או מתקפה?" (יתקיים ב-16-6-2014)

רונה ברנס

אתמול סיפר לי חבר על חבר קשיש ממנו, שנולד בתחילת שנות הארבעים והתלונן באריכות על הצעירים,  שאינם יוצאים לרחובות, ואינם עושים בלאגן, ואינם עושים רעש, ולא נלחמים. 

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

עַל הַקָּהָל וְעַל הָרָעָב

 

רונה ברנס

[הדברים הבאים נכתבו לבקשת המגזין "ארץ אחרת" ופורסמו במקור , בגליון 68 של המגזין]

 

"… וכל בית ישראל ערלי לב" (ירמיהו, ט, כה)

"סכנת הקהל" היא סוגיה שעשויה להיראות אולי אבסורדית כשהיא מכוונת אל אנשים, שעיקר עיסוקם כביכול מכוון אל קהל, כלומר אל אמנים, אל סופרים, אל אנשי רוח. שהרי כל אלה פועלים, כותבים, מפסלים, מלחינים וכו' –  לטובת המסירה או ההעברה לקהל, העומדת בדרך כלל בסוף "התהליך". פרנץ קפקא, בסיפורו הגאוני "אמן רָעָב", מציג את הסוגייה הזאת בחדות מופלאה כשהוא מעמיד בפנינו את אמן הרָעָב המפורסם, זה שאמנותו היא ההרעבה העצמית – אמנות שאותו אמן שיכלל לשלמות. ואמנם, הדילמה המרכזית שעומדת בלב הסיפור היא למעשה דילמת הקהל- ובייחוד אי ההבנה של הקהל, שמוצא עצמו פנים אל פנים מול אמן הרעב:

 "נסו להסביר למישהו את אמנות הרעב! מי שלא מרגיש זאת לא יוכל להבין" (התרגומים הם שלי)

 הקהל אינו מבין, ובכל זאת, אמן הרעב צריך אותו ואף רוצה בו.  האם "הקהל הנכון", הרצוי יותר, הוא "קהל מבין" בהכרח? זה שיבין את אמנות הרעב? לא. על תקווה שכזאת קפקא הוא האחרון שיתעקש. שהרי הקהל "הנכון" לפי אמן הרעב הוא  פשוט זה שיהיה מוכן לבהות בו, זה שיהיה מוכן למזג את הזמן שלו עם הזמן של האמן- שיהיה מוכן לאחד בין הזמנים. האיחוד הזה הוא הבהייה. יותר מזה, לא צריך האמן כדי להתקיים, פשוטו כמשמעו.

להמשיך לקרוא