אדוניס באוטובוס

סיפור קצר ליום חול

מאת בתיה גלילי


התיישבתי מאחורי אדוניס באוטובוס. תלתליו החומים ריקדו על מצחו. סנטרו השזוף גאה ועיניו הענבריות נחות על העוברים ושבים בעצלות של בן אלים. עורו היה ללא רבב, ותבונת היופי הייתה כה אלגנטית בינות עליבותה הבלתי נמנעת של התחנה המרכזית האפורה משמן מכונות, עד שרמת התרגשותי ביושבי בדיוק מאחוריו, בדיוק מאחורי אדוניס במושב האוטובוס, וודאי הייתה ניכרת על פניי הסמוקות, לו היה מתבונן. נדמה לי, עם זאת, שהוא לא התבונן. הרגשתי את החום העולה מגופו, ושמתי ליבי לכל תנועה שנעשתה על המושב. הוא הזיז את התיק מפה לשם, תיק עור מהוה, וניגב את כפות ידיו על מכנסיו הקצרים, העבים, סוגר ופותח את האבזם לסירוגין, כדי לחפש דבר מה, ואז להתחרט.

כל תנועה הייתה טובה אליי, ואני הרגשתי שהבוקר הזה מתנהל לא רע בכלל. הצבעים היו חומים וירוקים וכחולים, והאספלט השחור התאים לכל אלה בתיאום מושלם. אדוניס ישב לפניי, ורגלו הייתה מונחת על רגלו האחרת בנונשלנטיות מעוררת בטחון. אלא שאז, פחות או יותר כשכל הצבעים החלו להתמזג במהירות עם דהירת האוטובוס קדימה לכוון תל אביב, קרה הצפוי מראש, ועם זאת המאכזב בהחלט. מכשיר הטלפון הפרטי שלו, של אדוניס יפה התואר, צלצל. היה זה צלצול חלש, מבשר רעות, ולו הייתי טורחת לחשוב על כך הייתי מבינה מייד שאדוניס הולך עכשיו לשנות את צורתו לפניי.

בכל אופן, הוא ענה, וכמעט מיד התחיל להתלונן אל תוך המכשיר בקול שאני מודה שאכן אכזב אותי מאוד. היה קשה לו, היה קשה לו מאוד. הוא סיפר שהוא עובד קשה. הוא נשמע מותש, צרוד. האוטובוס כולו שמע אותו בבירור מתנה את צרותיו. אינני יודעת אם כולם היו מודעים לעובדה שהם שומעים את אדוניס. קולו היה עייף, באמת יגיע. אני האמנתי לו. ככה זה עם בני אלים. אף על פי שכל הסימנים העידו על כך שצריך היה להיזהר, לא יכולתי שלא לחייך אל עצמי באירוניה מרירה מול פני האכזבה. אדוניס הדברן שוב אכזב אותי בלי לדעת שכל אותה העת ישבתי מאחוריו באוטובוס.

"אני מאבד את זה", הוא נשף באזני בן שיחו, בעודו מעביר את ידו בשיערותיו הרכות למראה. נעלי העבודה שלו היו מוכתמות, אבל לא נראו מלוכלכות. הוא הוציא מכיסו את משקפי השמש שלו. הם היו מושלמים, בצבע שהיה בין חום ובורדו. הוא חיבר את מכשיר הטלפון לטעינה באמצעות כאבל יו-אס-בי לחיבור שנמצא מעל ראשו, והמשיך להתלונן בקול מסוקס אם גם גבוה מעט.

זמן לא רב אחרי שהתיישבתי אני התיישב בדיוק במושב מאחוריי בחור צעיר, חרדי ספרדי, לבוש שחור לבן, מגולח למשעי, בעל שיער שחור וכיפה קטיפתית, כרגיל. מימיני ישב חרדי אשכנזי, בעל מראה סטדנרדטי בהחלט (אולי היה גבוה מעט יותר מן הרגיל, אבל זה הכל) ומאחוריו נערה, שממנה הוא נמנע בעיניו. אחר כך, בצומת שבמחצית הדרך, טיפס לאיטו במדרגות האוטובוס, איש זקן, והתיישב לפני אדוניס. היה לו כובע לבד שחור מסוג חב"ד, אלה שדוד שלי לואי קורא להם קאובואים, וניכר עליו שבגדיו החמים, שאינם מתאימים למזג האוויר בשום פנים ואופן הכבידו עליו מאוד. תמיד תמהתי, בעיקר בראותי אנשים צעירים יחסית, הלובשים את מלבושי אירופה החמה האלה, כיצד הם אינם מסריחים עד השמיים, כיצד הם אינם מזיעים את עצמם למוות. איך זה בעצם שהם מצליחים לזוז ממקום למקום מבי להתעלף רק מפאת איבוד נוזלים וטירוף חושים. אני הייתי רוצה להסתובב עירומה בימים שבהם החום הוא מוחלט, ימים שכיחים למדי, במיוחד בחודשים שבין יוני וספטמבר.

אבל למרות שכל אלה הטרידו אותי באמת, היה זה יום אופטימי בלי ספק. יכולתי להקשיב בסבלנות בלתי מודעת לעצמה לשיחות ארוכות של גברים צעירים שישבו מסביבי, מבלי להתחשב בשעון, ומבלי להתחשב בזמן. לא היו לי ילדים, ומישהו אהב אותי באהבה מתונה. לבחור הספרדי, שגם הוא התחיל מדבר בטלפון זמן לא רב לאחר שהתיישב מאחוריי, היה קול נעים ומעורר אמון, אף על פי שהוא טרח עם בן שיחו הטלפוני על מיקומו המדוייק של הקיגל בבית הכנסת הרבה יותר ממה שמכתיב הטעם הטוב. הוא בוודאי היה נשוי, ונשמע כמו תלמיד חכם, או מה שהייתי מדמיינת שהוא תלמיד חכם. מוזר מאוד המילים האלה כולן, וכמה שאין להן שום קשר לעולם המציאות.

בסופו של דבר, ליד אבו גוש, כולם השתתקו, או לפחות החלו לדבר מעט יותר בשקט, מעט פחות בייאוש, מעט פחות בשקיקה, מתמסרים למושביהם, שוקעים בקצב הנסיעה של כביש 1. השמיים היו אפורים ומזג האוויר היה אף על פי כן קיצי וחם, והצבעים הקרים היו חסד שאי אפשר להתעלם ממנו.

כל זה היה נפלא להתבונן בו מבעד לחלונות הנוסעים החולפים על פני טרסות נטושות ושדות מעובדים, על פני עצים וארזים ששתלה הקרן הקיימת, ועל פני תלי אבנים שעל מי שהעמיסם לא שמעתי ולא ידעתי כמעט דבר. מדי פעם בשולי הכביש נמתחה יריעה כחולה של ברזנט, "חפירת הצלה", לפני הכניעה לקבלנים, לפני הכניעה אל המהירות , לפי הכניעה הגדולה אל הכבישים החדשים, הנבנים תמיד, מתרחבים ומתפצלים עד אין סוף, בגבולות של 300 ק"מ מפה ו-30 ק"מ משם. הים לא נראה באופק, אבל הוא לא היה רחוק.

אחר כך, בתום זמן לא רב של הפוגה בלתי שלימה, אדוניס חזר לדבר אל הטלפון שלו. הוא לא התחשב באף אחד. גם לא בזקן שישב לפניו ושהיה מפנה את ראשו מדי כמה דקות כדי לרמוז בעדינות לאדוניס לתת קצת מנוחה לפיו המפטפט. אני כמעט בטוחה שהזקן לא אמר לעצמו את המילים "פה מפטפט". גם אני התלבטתי, אני מודה, לפני שכתבתי את המילה הזאת. בכל זאת, מדובר באדוניס. בכל זאת, אדוניס היפה בעל התלתלים. הזקן עיפעף בעיניו מתחת לכובעו, פילבל בעיניו העייפות, ובזה נגמר העניין פחות או יותר, עד הסיבוב הבא.

נושא השיחה שעליה שקד כה אדוניס היה הצבא. אם הבנתי נכון, הוא חזר מאימון מילואים בדיוק היום בבוקר. הוא סיפר על איזה קצין שממנו כנראה סבל במיוחד. "אוטיסט, אחי!" הוא אמר אל תוך המכשיר, "אוטיסט! אתה יודע מה זה אוטיסט?! קצין אוטיסט!"

הוא סבל מאוד. "שלושה ימים, אחי, היה סיוט, סיוט!" הוא אמר בקולו הגבוה, המסוקס, שלמרות מה שאפשר היה לקוות, לא היה בו גוון מעניין. אדוניס המשיך וסיפר על אחד, צחי, והודה בעובדה שלו, לצחי, קשה אפילו יותר. "חייבים לדבר איתו, אחי," אמר אדוניס על צחי, ואיש מן הנוסעים לא ידע במה דברים אמורים, "לא יודע, זה, לא יודע…" גמגם גם אדוניס כמהדהד את מחשבותיי…

בן שיחו כנראה הציע שהוא, אדוניס, ידבר איתו בעצמו, אם הוא חושב שזה כל כך חשוב. "לא משנה, בסדר," הוא סיכם את הדברים עכשיו בקול. "אני גם ככה מדבר איתו אחר כך," הוא הסכים. האיש הזקן בעל כובע הלבד נראה שחדל כבר מסיבוביו מפלבוליו והעמיד פנים שהוא מתרכז בנסיעה.

אני ידעתי שאלמלא היה זה אדוניס הייתי קמה מזמן להוכיח אותו על דיבורו הממושך, חסר ההתחשבות, בטלפון. לומר לו, לבקש ממנו, לדבר בשקט, עם קריצה שמקפלת בתוכה רמיזות אודות חוסר שביעות הרצון שלי. אני כמובן יודעת שרוב האנשים אינם מייחסים הרבה למבטים המרמזים שלי, ובכל זאת, אני דביקה בהם, במעטפה של חשיבות עצמית מגוחכת למדי, שגם ממנה לאיש לא אכפת.

מענין אם הוא יודע את כוח יופיו, שאלתי את עצמי. מעניין אם הוא מנצל אותו. אולי הוא יודע, פשוט יודע, שאיש לא יעיר לו דבר משום שהוא אחרי הכל אדוניס העייף שחזר ממילואים, שהיו סיוט, פשוט סיוט, עם קצין אוטיסט באמצע שום מקום, ושחבר שלו, צחי, סובל מדכאון. מעניין אם הוא מרגיש חסין.

לא יוצא לי בדרך כלל לקנא במראה של גבר לפני כן. זה לא שהדבר לא קרה בעבר, אבל כשראיתי את אדוניס, הבנתי שעם כזה יופי אפשר לעשות הכל. אתה כמו נסיך של הטבע ,לא מחכה בתורים בקופה, תמיד מוצא מושבים טובים בקונצרט (בלי להתאמץ בכלל), תמיד נמנע מרשימת המתנה בבית קפה או מסעדה.

אדוניס ישב שם מלפניי, מקשקש לו בטלפון, מפטפט כאחרונת הבתולות המתוארות ברומנים של גברים מנופחים מהמאה ה-19. איזה קצ'קה היה אדוניס. היה בזה משהו מעצבן, בדיסונאנס הזה שבין היופי והקשקשת, אבל מצד שני היה בזה גם משהו שהיה מאוד מנחם לדעת. להכיר את הצד הזה של אדוניס, שמפאת יופיו, נראה לנו, בני האדם, כה מרוחק. עתה הייתה לנו הזדמנות בלעדית לחזות בחייו האישיים ביותר, לשמוע את קולו הרחוק מלהיות מושלם, המאכזב אפילו (כאמור), מורט את עצבי האיש הזקן בעל כובע הלבד. מסכן האיש הזקן. מסכנה הנערה החרדית שהייתה מגניבה מבטים נואשים לאדוניס האדיש. מסכן הבחור החרדי, שיושב לפניה ומשתדל בכל מאודו להביט במסך הטלפון השקט שלו. מסכן החרדי הספרדי שמאחוריי, בעל קול הקטיפה, שוודאי מודאג עדיין ממיקומו ההכרחי של הקיגל…

לבסוף ירד אדוניס מהאוטובוס. חמש דקות לפני כן הוא הפסיק את השיחה, והתחיל לארגן את חפציו, שהיו מעטים, אך מסודרים בברדק על המושב שלידו. הבטתי בהילוכו, שהיה יותר מהדס מכפי שהייתם מדמיינים לעצמכם. הטלפון היה טמון באחד מכיסי המכנסיים הקדמיים, ונעלי העבודה השחוקות שלו הובילו אותו במורד המדרגות אל הדלת. במבט חטוף אחרון עוד יכולתי לקלוט שארית תלתל חום ונפלא, ולהיזכר שהיום הזה רק מתחיל.

 

Aphrodite_Adonis_Louvre_MNB2109

 

 

מודעות פרסומת

היקומים המקבילים בישראל

בעקבות תקיפת שוטרי מג"ב על ידי חיילים מהגדוד החרדי "נצח יהודה", ובעקבות התחזיות לפיהן עד 2065 כל אדם שלישי בישראל יהיה חרדי

מאת: רונה ברנס


מקרה קטן, אך מפחיד ביותר, התרחש לאחרונה:  שני חיילי "נצח יהודה" (חיילי המסלול החרדי בצה"ל) ניסו לשחרר עצורים יהודים שנעצרו על ידי מג"ב במהלך התפרעויות כנגד פלסטינים וכוחות הבטחון בשטחי יהודה ושומרון.

ההפגנה התרחשה בעקבות הריגת שני חיילי "נצח יהודה" ופציעת אחרים על ידי חוליית מחבלים. שוטרי מג"ב עצרו כמה מתפרעים במקום, אשר גם יידו אבנים אל עבר פלסטינים וחסמו כבישים. כתוצאה מיידויי אבנים אלה נפגעו מספר אנשים (פלסטינים), ונגרם נזק לרכוש.

בתוך מהומות אלימות אלה של חבורות נערים אדנותיים צמאי נקם, חיילי "נצח יהודה" החליטו כי הם עוברים צד, ובמקום למנוע את התפרעות הנערים, למעשה הצטרפו אליהם.

וכך קרה שבמקום לעזור לכוחות הביטחון הם הצטרפו לכוחות העברייניים בכך שניסו לשחרר את העצורים. כשהדבר לא עלה בידם, ניסו החיילים לשחררם בכוח.

בשלב זה תקפו חיילי מג"ב את חיילי נצח יהודה בעימות אלים, אשר בעקבותיו הושעו חיילי הגדוד החרדי מתפקידם.

זהו מקרה מזעזע כשלעצמו. שהרי לכאורה, נראה שמדובר כאן בשני חיילים שמפרשים את תפקידם באופן שונה לחלוטין מהאופן שבו מפרשים את תפקידם חיילי מג"ב, למשל.

במקום להגן על האינטרסים של מדינת ישראל באמצעות שמיעה לפקודות מפקדיהם, ומניעת התפרעות אלימה שעלולה לעלות בחיי אדם נוספים, הם בוחרים לפעול בשירות אידיאולוגיה המשיחית-מתנחלית, ולהקשיב לצו מצפונם המעוות.

שהרי, חיילי "נצח יהודה" מאמינים כנראה כי תפקידם הוא להגן על "המתיישבים", כפי שמכונים המתנחלים בפלטפורמות ימניות רבות.

ואכן העברית היא שפה מתעתעת. "צבא הגנה לישראל" אמנם יכול בקלות להתפרש כ"צבא הגנה על עם ישראל". מה הם האינטרסים של "עם ישראל"? ובכן, לא בהכרח האינטרסים של מדינת ישראל המודרנית וצבאה (תלוי בפירוש של "עם ישראל")…

אבל אותי זיעזע במיוחד האופן שבו פרשייה זו הוצגה בכלי התקשורת השונים.

כך למשל הוצגו הדברים בכותרת באתר החרדי "כיכר השבת" : " חיילי גדוד נצח יהודה שחבריהם נרצחו בשבוע שעבר, הוכו קשות על ידי שוטרי משמר הגבול, לאחר שעל פי עדי ראיה סירבו לפנות מתיישבים שהפגינו כנגד גל הטרור האחרון".

גם באתר "סרוגים" הדברים הוצגו באופן דומה:  "זעם בקרב חיילי גדוד נצח יהודה שחבריהם הוכו על ידי שוטרי מג"ב, לאחר שניסו לשחרר מפגינים שהפגינו כנגד גל הטרור האחרון בו נרצחו שניים מלוחמי הגדוד".

אין צורך לומר כי בשני האתרים הפופלאריים הללו, המכוונים דבריהם לציבור ההולך וגדל במדינת ישראל – הציבור הדתי והחר"דלי, האמפתיה שמורה לצד היהודי-מתנחלי בלבד. העובדה כי המתפרעים יידו אבנים, כטרוריסטים לכל דבר ועניין, מתקבלת בסלחנות, שלא לומר באהדה.

האידיאולוגיה האלימה, המעדיפה דם יהודי על פני כל דם אחר, אינה יכולה להמשיך במדינה אשר מבקשת להיות מדינה דמוקרטית. בכל יום שעובר דומה כי נציגי הגזעניים, הקיצוניים והאלימים ביותר בחברה, מתחזקים.

זוהי אינה התקרית האלימה הראשונה מסוגה שנקשרת בשמו של גדוד "נצח יהודה" המהולל. בשנים האחרונות נחשפו כמה פרשיות של התנהגות אלימה, קלגסית, דורסנית ומרושעת מצד חיילים מאותו הגדוד עצמו. ואלו הן רק פרשיות שנחשפו לעין המצלמה ולידיעת הציבור.

אבל קשה לומר כי ישראלים שעיניהם בראשיהם צריכים להיות מופתעים מכך שחיילים חרדים המגוייסים לצה"ל הפועל בתוך מנגון של משטר צבאי דה-פקטו, המבדיל בין האוכלוסייה היהודית בעלת הזכויות והאוכלוסייה הערבית נטולת הזכויות – קשה לומר כי בסיטואציה כזאת יש הפתעה מהתנהגותם המחפירה של חיילים אלה. מהיכן ישאבו חיילי "נצח יהודה" ערכים הומניסטיים? מקהילתם המסתגרת? מדוע שהם לא יעדיפו את הדם היהודי על פני הדם הערבי? מדוע שהם לא יקשיבו לאיתמר בן גביר, אחד החתרנים המצליחים ביותר נגד מדינת ישראל הדמוקרטית, אשר כמובן לא פספס את ההזדמנות גם הפעם כדי להגן על החיילים אשר לדבריו "קיבלו יחס כאחרוני המחבלים."

בתגובה לבן גביר, כדאי לציין, שאם נסתמך על מקרים קודמים, הרי שסביר להניח כי החיילים הסוררים יקבלו עונשים מקלים, שהרי, אחרי הכל, הם יהודים, ועוד יהודים המשרתים בשירות קרבי… (דוגמה לעונשים מקלים אפשר היה לראות, למשל, ב-2015, שבה הורשע חייל מ"נצח יהודה" בהתעללות באדם פלסטיני, ושחרר לאחר 60 יום בלבד.)

הסצינה "הקטנה" הזאת של חיילי מג"ב מול חיילים חרדים בצה"ל ו"מתיישבים" פורעים, היא אולי תמונה מקדימה למה שעוד צפוי לנו כאן.

ככל שירבו המתחים, ויגדל ציבור החרדים במדינת ישראל (עד 2065 צופות התחזיות כי כל אדם שלישי בישראל יהיה חרדי), כך תגדל השנאה ההדדית והאלימות, וירבו השסעים. בניגוד לטענות מפייסות אך שקרניות, השסעים העמוקים ביותר במדינת בישראל – אשר עיקרם הוא בין הציבור המעדיף תפיסת עולם הומניסטית ורצינאלית לציבור המעדיף תפיסת עולם משיחית ולאומנית – אינם ניתנים "לריפוי". רק חינוך הומניסטי יסודי ומעמיק, להכרה בערך האדם באשר הוא אדם, וחתירה אל הטוב של כלל העולם בלי הבדל דת, גזע ומין, יכול לשנות את התמונה.


 

תיעוד התפרעויות הנוער הימני-מתנחלי על רקע אירועי הטרור ביהודה ושומרון:

 

בית המשפט איננו אשם

"עתה היא השעה להזכיר  ולדרוש – הפרדת דת ממדינה" | גרסה של מאמר זה פורסמה גם בהארץ.

מאת: רונה ברנס


 

לפני ימים אחדים דחה בג"ץ ערעור בדבר פסיקת בית הדין הרבני הגדול, אשר קבע כי אישה בהליך גירושין אשר נמצאה "אשמה" ב"בגידה בבעלה" אינה זכאית לחצי מן הרכוש המשותף של משק הבית.

זוהי פסיקה מעניינת מאוד מאחר והיא הפרה את ה"סטאטוס קוו" שהתקיים עד אז בישראל (החל מ-1994), אשר לפיו בית המשפט העליון הגדיר את "גבולות בית הדין הרבני". ב-1994 נקבע על ידי בית המשפט העליון כי במחלוקות הנוגעות לרכוש יש לדון לפי הדין האזרחי, ולא הדתי, ובמידה ובית הדין הרבני לא יעשה כן, יש מקום לבג"ץ להתערב בהחלטה.

כלומר, עד הפסיקה האחרונה של בג"ץ, הנורמה המשפטית (אך לא החוקית) הייתה כי בענייני רכוש אין לקחת בחשבון שיקולים שנתפסים לפי הדין האזרחי כ"לא ענייניים", כמו "בגידה" למשל.

אין ספק שהנורמה המשפטית שהנהיג בג"ץ בשנות התשעים נתפסה כהכרחית על מנת להגן על האישה, אשר בישראל נמצאת במצב נחות מבחינה נורמטיבית, שהרי דינה מסור בידי בית הדין הרבני, אשר נודע כבעל נטיות המעדיפות את הגבר, במיוחד במצבים כמו "בגידת האישה" בבעלה.

קצף רב יצא כנגד החלטה זו של בית המשפט העליון, אשר אחד ממנסחיה היה השופט החדש אלכס שטיין (שבמינויו תמכה עד מאוד שרת המשפטים איילת שקד). במאמר המערכת של הארץ, שיצא נגד הפסיקה, נכתב כי "בית המשפט אמנם לא הורה לסקול את האשה, אך בהחלט נתן ידו לקיפוח זכויות הרכוש שלה."  וכן כי הפסיקה היא "בגדר נסיגה לעולם ישן ופרימיטיבי, שבו מענישים את הנואפת באמצעות סנקציות כלכליות."

אך האם האשם האמיתי אינו המחוקק הישראלי, אשר איפשר למצב זה, שבו אזרחי ישראל נתונים, בכל הנוגע למעמדם האישי, תחת חסותם של רבנים? האם אין המדינה אשמה בכך שהיא הותירה על כנו "סטאטוס קוו" מיושן, אנטי-מערבי, ואנטי-דמוקרטי, אשר מניה וביה מקפח באופן קונסיסטנטי זכויות אזרחיות של  קבוצות אוכלוסיה מגוונות?

מחדל היעדר אפשרותם של נשואים אזרחיים בישראל נובע מאותו מקור נורמטיבי עצמו, וכך גם כל מדיניות הגיור במדינת ישראל, אשר משאירה את המונופול בידי קבוצת רבנים מן הזרם האורתודוכסי בעיקר, ובכך לא רק שהיא משמרת מצב קיים, אלא אף מחזקת אותו, ככל שמצב זה נשמר ומתקבע כנורמה.

האשם בפסיקת העליון לגבי דינה של האישה, איננו בשופט שטיין או בחברו לדעה – השופט דוד מינץ, אלא  במדינה. אמת נכון הדבר שגם השופט שטיין יכול היה לשחק את המשחק האהוב כל כך על ישראל ולהציל את ישראל מעצמה, אבל הוא החליט לנהוג כפי שהוא מאמין שרשות שופטת אמורה לנהוג ולא להתערב בסמכויות חוקיות של הרשות החוקקת. ואמנם, גישתו מעוררת חששות כבדים, במיוחד לנוכח האווירה הפוליטית הרעילה שבתוכה אנו חיים. אך האם באמת אנחנו רוצים להיות במצב שבו הרשות השופטת היא המגן הנורמטיבי שלנו? האם לא הגיע הזמן לדרוש מן הרשות המחוקקת לפעול בנושא הסדרת מעמדם האישי של אזרחי ישראל, ולעגנו בדין האזרחי ולא בזה הדתי?

לפחות בסוגייה זו – סוגיית המעמד האישי בישראל – נראה כי דעת הקהל עשויה לתמוך במדיניות שתפעל לצמצם את תחום סמכותם של הרבנים, ולהפריד, סוף סוף, בין הדת והמדינה בישראל. בניגוד לסוגיות הנוגעות ל"עקרון השוויון" או "כבוד האדם וחירותו", אשר מערבות פעמים רבות סוגיות הנתפסות כ"בטחוניות" (למשל ערך כבוד האדם וחירותו כשהוא מתנגש ברצון המדינה להרוס בית של משפחת מחבל פלסטיני), סוגיית "הדת והמדינה" והצורך להפריד בין תחומי חיים אלה, הולכת וקונה אחיזה בציבורים גדולים ומגוונים, כולל בקרב דתיים יהודים רבים, ושומרי מסורת.

אין שום ספק שהתוצאה היוצאת מן הפסיקה האחרונה של בית המשפט העליון מעוררת שאט נפש, ובצדק  מעוררת זעקה.  אלא שזעקה זו אינה צריכה להיות מופנית אל בית המשפט אלא אל המדינה, בדרישה לבטל את המצב הקיים שבו מעמדם האישי של אזרחי מדינת ישראל מופקר בידי רשות דתית באופן כמעט בלעדי.

פסיקה זו עשויה לשמש כזרז לפעילות לשינוי כזה של מדיניות. אמנם, איילת שקד היא פוליטיקאית שמרנית, אבל השמרנות שאיתה מזוהה שקד אינה כזו שתתנגד בהכרח לבידול הדת מן המדינה. להיפך. במידה מסויימת, חבל שפסיקה כמו זו של שטיין לא הקדימה בעשר שנים ויותר, שהרי כך לא היו יכולים אזרחי ישראל (לפחות היהודים) לשקוע באותה פיקציה כאילו הם חיים במדינה דמוקרטית "נורמלית". לו יותר אנשים היו נפגעים מן הדין הדתי, הקיים ועומד כנורמה חוקית מחייבת, אולי היה הדבר מזרז את היווצרות תנועת נגד בקרב הציבור ומתוך כך בקרב מייצגיו כנגד מצב זה. כל שעשה שטיין הוא להסיר את הלוט מעל הפיל הלבן שניצב באמצע החדר.

לא בית המשפט צריך להיות אמון על יצירת המערכת הנורמטיבית שתוביל להטבה מירבית בחיי האדם, אלא המחוקק. אין ספק כי יש להשתמש במומנט זה ובזעם הציבורי על העוול שנגרם לאישה בהליך גירושיה משום שיקולים שאינם נתפסים כענייניים לפי תפיסת העולם המודרנית, ההומניסטית. אך יש להפנות את הזעם הציבורי לגוף הנכון, וזוהי המדינה. עתה היא השעה להזכיר  ולדרוש – הפרדת דת ממדינה. אסור להשאיר את מטלת ההגנה על זכויות האזרחים בידי הרשות השופטת. חובת הציבור לדרוש את הגנתו לפי חוק מידי הרשות המחוקקת.

 

משה מילנר - לעמ

בניין הכנסת בירושלים, 2008. צילום: משה מילנר/לע"מ