"אשר אין לה קצין שוטר ומושל": ראיון עם מקימי עמותת בר קיימא


white

במלאת שלוש שנים לפעילותו של האתר אשפתון, אנו ממשיכים את מסורת יום ההולדת שהתחלנו בשנה שעברה, וגם הפעם לציון הארוע פנינו לאנשים שמעוררים אצלנו חשק לעשות משהו בעולם הזה, והצענו להם לשוחח.

כך קרה שרונה ברנס, עורכת האתר, יצאה לפגוש את נועם כוזר ולידיה מלטין, שניים מהאנשים הכי פעילים בתחום התרבות והאמנות בירושלים.

נועם, ירושלמי מלידה, ולידיה, שנולדה בסרביה ועלתה בגיל 19 לישראל, הם זוג נשוי ובעלי משפחה. הם גם מקימי העמותה "בר קיימא, לתרבות, אמנות, מוסיקה ושלום" (ע"ר), אשר מאגדת תחתיה כמה מהפרוייקטים האמנותיים המעניינים בירושלים, כמו מועדון ההופעות "המזקקה", קולקטיב התיאטרון "פנדורה", גלריית ברבור, ועוד רבים אחרים. את כל זה הם עושים מתוך משרד צנוע בלי מזגן, בקומה העליונה של בניין קצין העיר בירושלים, ממש ליד כיכר המוסיקה, ומול מוזיאון יהדות איטליה ובית הכנסת של הקהילה האיטלקית. יותר ירושלים מזה באמת קשה למצוא.

להמשיך לקרוא

מחשבות צפוניות: בעקבות אדוארד מונק ושֶל אסקילדסן

מאת: רם מנחם

white

Edvard_Munch_-_Separation_-_Google_Art_Project.jpg

אדוארד מונק, פרידה, 1896

"הם ישבו ליד השולחן במטבח. זה עתה גמרו לאכול.
היא ישבה והביטה מבעד לחלון ביער העבות במעלה הגבעה.
-נכון שזה מקום מקסים? אמרה.
-כן, אמר.
-אני חושבת שאין לאף אחד מקום יפה יותר, אמרה.
הוא לא ענה.
– אבל הייתי רוצה שנסלק את כל הסבך הזה לפני היער.
-בשביל מה? אמר."
("מקום מקסים", בתוך: נוף גדול שומם
מאת של אסקילדסן/ זיקית)

white

ציוריו של אדוארד מונק (1863-1944) מזכירים לי לא מעט את סיפוריו הקצרים של שֶל אסקילדסן (Kjell Askildsen, נולד: 1929) – לא רק בגלל ששניהם נורבגים, אלא מכיוון שכל אחד מהם תופס את הניכור, הבדידות, הדממה והרעש בפינצטה, ואוחז בה לאורך כל יצירותיו. הקטע מהסיפור שצוטט לעיל והציור שעמו בחרתי לפתוח (פרידה) מעבירים לטעמי את התחושות הללו בדיוק.

להמשיך לקרוא

עינה ארדל: שני שירים חדשים


white

ועדיין אני נופלת בפחים

שאנשים נבונים יודעים שמהם צריך להיזהר

ובזפת השחורה אני טובעת בכל גוף

ויוצאת ואברי נוקשים ובוערים

וגופי שחור כמו הדיו

שבו נכתבת צוואת המשוררים

white

Coll IMJ, photo (c) IMJ

פאול קלה, אנגלוס נובוס, 1920 

white

להמשיך לקרוא

רב-רכילאי, או: מחשבת צד על טיבו של הפייסבוק

מאת: ח. בצלאל


white

אז מהו הפייסבוק?

איזו שאלה נאיבית. מהו הפייסבוק? מה זאת אומרת? הפייסבוק היא רשת חברתית, שמאפשרת לנו להיות בקשר עם חברים.

אבל האמנם אנו משתמשים בפייסבוק למטרות אלה? נדמה שרובינו לא. לפחות לא במובן שבו היינו חושבים בעבר (ואולי גם כיום) על "שמירת קשר" עם חברים, וודאי שלא מכרים…

להמשיך לקרוא

פתח: וידוי

מאת: תמר עמית


אינך רואה ואינך יכול לדעת כמה מר הפתח בשבילי.

כמה הייתי רוצה לבחור את השביל אל החלון, מבלי לסבול מן התוצאות.

לכן איני בוחרת אף פעם, אלא יושבת, כן, בכיסא שאתה מכיר דווקא, ומתבוננת באחרים המזנקים אל מותם, שאמור היה להיות מותי.

אינך מבין זאת. אינך יודע דבר מכל זה, אף על פי שידיעותיך הן רבות מבחינה מספרית. אבל אינני כועסת על טוב ליבך, ועל תמימותך, ועל כך שגם אתה אינך כועס, רק נעלב.

מה אני יודעת — רק שאבחר את החלון, כשאבחר את החלון, והתוצאות בינתיים אינן משתנות, אולי רק מתרחבות, וזאת למרות שאני מעכבת את הזמן.

הרי אפשר להבין, יש גבול למה שניתן לעשות. החלון גם הוא מתרחב, ועימו השמש, והאור שבחוץ. זאת אתה וודאי מבין. היית מבין לו היינו מדברים על טיבו. לולי היית עייף כל כך, ולולי הייתי אני עצובה. היית אומר לי לכי אל החלון, וסבלי את התוצאות, שרק הולכות ומתרחבות, כי הרי כל שאת עושה בסך הכל זה מעכבת את הזמן.

החמסינים החוזרים מסמנים את סוף האביב, ושוב אפשר לשגות בדמיונות, לדמיין את עצמך כשוהה מחוץ לכאן. כאילם ומטומטם, כעל-אדם. אני אף אחד בארץ השממה, אני אישה אחת בארץ השממה, מדמיינת זכרונות בלתי נעימים של אנשים שלא הכרתי מעולם.

אינני משוגעת, וזאת אפשר לומר בבירור כמעט מוחלט. אחרת כבר הייתי בוחרת את החלון וסובלת מן התוצאות. המשוגעים הם האמיצים, או האמיצים הם המשוגעים, אחרת לא היה על מי לספר סיפורים. והיום רק מספרים מקטעים קצרים, כדי לקבל הנהון של אהדה מקהל חסר רחמים.

הרוח היבשה מייבשת את עיניי, ואני יודעת שאתה מחכה לי. ואתה חולם, ואינך מבין עד כמה אתה לבד, עד כמה אני לבדי בחדר, שהוא גם שלך, שהוא מה שנקרא – רכוש משותף. שהוא מה שנקרא –ממון. איזה שממון הרוח עוטה עלינו כאן בעיר שעומדת בקצה המדבר.

אני חושבת על הרים. על מה אתה חושב עכשיו? אלו הן למשל שאלות שלא נשאל.