בתום הפצצה

white

רונה ברנס

white


וּבְתֹם הַפְּצָצָה

רַחַשׁ בֶּהָלָה.

כַּמָּה אֲרֻכָּה

הָיְתָה הַשְּׁרִיקָה

שֶׁטִּפְּסָה בְּגֹבַהּ

שָׁמַיִם שְׁקֵטִים.

 white

וּבְתֹם הַפְּצָצָה נִשְׁמְעָה

גַּם יוֹכִי הַשְּׁכֵנָה,

לוֹחֶשֶׁת לִבְנָהּ

שְׂנוּא-נַפְשָׁהּ הָאָיֹם.

כִּי מֵת הַיֶּלֶד, מֵת.

 white

הָיוּ גְּבוֹהִים הַשָּׁמַיִם

בִּפְרוֹשׂ עֲלֵיהֶם הַשְּׁרִיקָה הַגְּדוֹלָה

כֹּה כְּחֻלִּים מִבֵּין הֶעָפָר שֶׁעָף בַּמָּרוֹם.

הָיָה אָבָק וְלֹא הָיָה דָּם

וַאֲבָנִים הִתְגַּלְגְּלוּ בִּרְחוֹבוֹת צְהֻבִּים.

 white

לֹא רָאִינוּ אֲנָשִׁים.

תְּזוּזַת הָאֶצְבָּעוֹת הִפְתִּיעַתְנוּ מֵחָדָשׁ

וּתְנוּעַת הַבִּרְכַּיִם בִּשְּׂרָה עָתִיד יָפֶה

וְרַק יוֹכִי הַשְּׁכֵנָה

כְּבָר לֹא עָמְדָה וְצָעֲקָה

בַּחָצֵר הָאֲפֹרָה

כִּי מֵת הַיֶּלֶד

מֵת.

 white

וּמַעֲלֶה הַשָּׁמַיִם

שֶׁשֻּׂרְטַט בִּשְׁרִיקָה

אֲנָכִית לְבָנָה

סִמֵּן עֲדַיִן

אֶת גְּבוּל הָאֶפְשָׁרוּת.

white

Untitled-(The-Kiss)-2011

white

דנה דרויש, ללא כותרת (הנשיקה), הזרקת דיו על נייר ארכיוני, 2011 

black line 21

white

השיר לקוח מתוך ספר שיריה של רונה ברנס, שייצא לאור בשנת 2016.

white

על האמנית דנה דרויש, המלווה את השיר:

 ילידת 1975, תל אביב. דרויש הציגה במבחר תערוכות קבוצותיות ובפסטיבלים בארץ ובעולם. בין השאר במוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית, מוזיאון אשדוד לאמנות, פסטיבל הצילום הבינלאומי ביפו, הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים ברחובות, הביאנלה הבינלאומית לוידאו ארט, המרכז לאמנות עכשווית, המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון, פסטיבל קולנוע ושירה בברלין, פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בהמבורג ועוד.

זוכת פרס ציון לשבח מטעם הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים על שתיים מעבודותיה.

שיטת העבודה המרכזית של דרויש היא עבודת הקולאז' שבאמצעותו היא מפגישה מספר פרקטיקות אמנותיות (צילום, ציור, וידאו, רדי מייד וטקסט). בתחבירים שהיא יוצרת מתקיימים באופן תמידי הפרעות מכוונות המעידות על תהליך מטאמורפוזה המתרחש תדיר בעבודותיה.

www.danadarvish.com

מודעות פרסומת

עומק הצעד: על פשטנות ושכפול בשירה הזהותנית הישראלית

white

על ההתעלמות הממסדית מספרות ופואטיקה מורכבת והחיבוק של שירה זהותנית-פשטנית

מאת: נדב נוימן


אין זה סוד גדול שהתרבות המערבית, במיוחד במאה השנים האחרונות, מחבקת, משעתקת ומפיצה אמנות להמונים שמייצגת את הרדוד, הפשטני והנמוך ביותר המשותף ל"צרכני" התרבות – אשר מאמינים כי הם בוחרים את האמנות לפי טעמם, ולא מבינים שמדובר בפס ייצור. לא הצרכנים מבינים, וגם לא האמנים שמייצרים את התרבות הזו.

בישראל, הפריחה הגדולה של הספרות הזהותנית-הפשטנית היא חלק מאותו עניין. רידוד של רעיונות מורכבים לכדי ססמאות להמונים זה בדיוק מה שמוקדי הכח אוהבים. אין שום דבר חתרני בפופ הזה. להיפך. הספרות הזהותנית-פשטנית מסתכלת על עצמה ורואה את סרטר מגיב על זוועות המלחמה, אבל אפילו את זה היא לא עושה. השפה המיידית, הרי, אינה יכולה להציע פתרון ביקורתי. תיאודור אדורנו צדק, במקרה הזה, כשטען שכתיבה ביקורתית ישירה וברורה נכשלת בדיוק בדבר שאותו היא מנסה לעשות, כשהיא נדרסת תחת הגלגלים של תעשיית התרבות והופכת לחלק מהכביש שעליו דוהרת השיירה. רעיונות טובים ונכונים, כשמוכנסים למכונת הסיסמאות, הופכים לחלק נוסף מהגבבה הפרסומית שמאפשרת להמוני ישראלים להתכנס יחד תחת מדורת שבט כלשהי ולכבות את המח – במקום להדליק אותו. ברגע שערבי ערס פואטיקה וכל תעשיית המסביב התחילו לקדש את השירה הגרועה והפשטנית, הצרכנים צורכים לפי כמות ולא לפי איכות; לפי גובה העקבים ולא לפי עומק הצעד; לפי הפופולריות ולא לפי הטיב.

הביקורת הרדודה לא מאפשרת בחינה עמוקה של המציאות, של הקיום ושל החיים. היא מציעה אך ורק קיטש. כמו שכותב קונדרה ב"הקלות הבלתי נסבלת של הקיום", "הרגש שמעורר הקיטש חייב להיות רגש שההמונים יכולים להיות שותפים לו. לכן הקיטש אינו יכול להיווצר ממצב יוצא דופן, אלא חייב להיות מושתת על דימויים בסיסיים […] הקיטש מעלה שתי דמעות זו אחר זו. הדמעה הראשונה אומרת: איזה יופי, ילדים רצים על הדשא. הדמעה השנייה אומרת: איזה יופי, כמה נחמד להתרגש עם כל האנושות למראה ילדים רצים על דשא!". הקיטש הוא מה שמסלק אינדיבידואליות, ספק, סטייה, והופך את החוויה האנושית לעיסה דביקה של אחדות מאוסה. והספרות הזהותנית-הפשטנית בחרה בדרך הזו, במקום להיות מגדלור של אוונגרד.

אדורנואדורנו מציע, במקום עיסה זו, שבירה של המימזיס ושל הריגוש ההמוני והזול, והדגשה של האוטונומי והמזעזע. ובמרחב שבין אדורנו לפורמליזם של הספרות, מתקיימת בשירה העברית פריחה נהדרת, שלמרבה השמחה אמנם זכתה להכרה נהדרת לאחרונה בזכייה של שגיא אלנקווה בפרס ראש הממשלה, ובמידה מסוימת גם בזכייה של הילה להב.

אך לרוב הממסד שותק. משוררים כמו רעואל שועלי שמדגיש את האימה והזרות הפסיכית שבקיום האנושי; מיכאל בן-זאב עם הפורמליזם הפואטי-מוזיקלי; אמיר מנשהוף שכותב בשפה שבורה את השבר שבקיום האנושי; כתבי העת "הבה להבא" ובמידה מסוימת "עירובין"; אלה ועוד רבים אחרים זוכים להתעלמות מהממסד הספרותי והתרבותי, שמעדיף עיסה דביקה שתאפשר לחברה להעביר עוד לילה של שינת ביעותים במסווה של חלומות נעימים.

או "מתנצלים" או נשרפים

 

מאחורי כל מוט מורם על דוקר שנורה כבר ואינו מהווה סכנה עומדת שורה ארוכה של שתיקות של בכירי הפוליטיקאים הניצבת לאורך השנים האחרונות.

מאחורי כל משפחה פלסטינית שנפגעת מידי מחבלים יהודים ישראלים עומדות השתיקות הללו.

מאחורי ולפני הרג הבטום זהרום בידי המון בבאר שבע עומד ראש ממשלה ציני שמול המון מוסת בוחר תמיד לחבור למסיתים, ולהיות המסית בחליפה.

להמשיך לקרוא

מה עושים "שוברים שתיקה"

רונה ברנס


white

"שוברים שתיקה" מדברים על המצב המתמשך שבו חיילי צה"ל, צבא הגנה לישראל, הפכו להיות בפועל הגוף השולט בחיי בני אדם בשטחים רבים, בשם מדינת ישראל.  הם מדברים איתנו, עם החברה ששולחת את החיילים האלה, על המשמעויות של מצב מתמשך זה.

מה קורה כאשר הצבא הוא האחראי על חיי בני האדם (ולא למשל הממשלה)? מה קורה כאשר לבני אדם אין זכויות אזרח? ואיך זה נראה?

ככה למשל חייל ששירת באזור רמאללה ואל בירה ב-2002 מעיד:

זה פשוט היה גועל נפש כל היום הזה. מצאנו את עצמנו רואים את הגמר של המונדיאל- כולם עשו הפסקה והתנחלו בכל מיני בתים- מצאנו את עצמנו רואים את הגמר עם איזו אישה וילדה מסכנות, ישבנו להן בסלון בתוך המחנה פליטים. וכל החוליות התיישבו בכל מיני בתים. ישבנו וראינו את הגמר של המונדיאל בסלון. אני בסוף הייתי מעולף על המדרגות, בכלל לא הייתי.. לא הצצתי אפילו, הייתי גמור. מדברים בקשר, סבבה, גול, פה, שם. סצינה הזויה לגמרי. (ראו עדות מלאה כאן)

להמשיך לקרוא

אחרַי המבול: בנימין נתניהו

white

רונה ברנס

 


פורסם במקור בשיחה מקומית

 

פעם, ברוב יוהרתי הצעירה,  חשבתי לעצמי שיהיה זה מעניין לשבת עם בנימין נתניהו על איזו כוס קפה,  לדבר איתו, לשמוע אותו. חשבתי לעצמי – הרי בסופו של דבר – בסך הכל, גם הוא רוצה בטוב.  גם הוא רוצה בוודאי שיהיה כאן טוב.

היום, אני בת עשרים ושמונה, זכיתי לראות את נתניהו עוד מעט עשר שנים מכהן כראש ממשלה בסך הכל,  ואני יודעת שאין עם מי לדבר.

כמעט כתבתי כאן שאני מאחלת למדינה שהוא ייעלם מן החיים הציבוריים, ואז הכל יחזור להיות כמו שהיה. אבל האמת היא כמובן שאין לאן לחזור, צריך לבנות. זה לא שהמצב הוא בלתי אפשרי, אבל גם אחרי 67 שנים ישראל עדיין צריכה לבנות את עצמה, כמדינה צעירה ומתפתחת. אין הגיוני מזה. תחת זאת, בשנים האחרונות, השתמש ביבי נתניהו במדינת ישראל הצעירה כזירת איגרוף פרטית, או כאיצטדיון מירוצים. בדרך הוא שבר, הרס, קרע ושרף. אני כבר באמת לא רוצה לשתות איתו קפה.

כן, זה אישי. זה אישי, ולכן זה מכוער.

בשנות שלטונו הצליח נתניהו לשכנע מספיק אנשים להתייחס אליו כאל מלך, כאל האופציה היחידה. בהתאם, הוא גם מאמץ גינונוי מלכות. מאמצי שכנוע הציבור בדבר מלכותו הבלתי מעורערת של נתניהו היו כנים וממוקדים: הפוסטרים הקטנים שאותם הוא מפרסם בפייסבוק עם חתימתו האלוהית-כביכול, המפגשים אחד על אחד עם מקופחים כאלה ואחרים שרצה הגורל המוזר ובמקרה הגיעו לאור הזרקורים לרגע. כמו מלך הוא אוסף אליו בשעות הפנאי את האומללים כדי לחלק להם סוכריות, מכף ידו של הקיסר.

נתניהו הוא פרצוף האדנות, ובכל יום הוא והיא מתרגלים זה לזו יותר, מתקרבים זה לזו ומתחממים לאור הנרות של שרה. כמה יפה הכל לצידה של אדנות. לקקנים מתרוצצים סביבך בהיסטריה חשאית,  השלטון הוא שלך וכולם יודעים את זה.

בנימין נתניהו בזמן הצהרתו - צילום מסך

כן. המלחמה נגד המדיניות של מדינת ישראל בחזיתות רבות הפכה לצערנו להיות מלחמה אישית, לא רק נגד נתניהו, אבל בוודאי שכן בחסותו.

ככזאת היא הולכת להיות מלחמה מכוערת וממושכת.  כל נסיון ליפות את המלחמה, לדרוש מהצדדים כללי משחק נקיים, פועלת כמובן לטובתו של החזק, השולט. שהרי, וזהו הדבר החשוב ביותר, ההשלכות היומיומיות של המלחמה הזאת הן השלכות אישיות מאין כמותן: חוסר התקווה, הייאוש, הגועל, המירמור המְאכֵּל. הידיעה שראש הממשלה שלך מתנהל כאילו אחריו המבול. הוא ישרוף את כל הגשרים, ויפליג במרכבתו אל הקשת בענן ואל דלי הזהב שבקציהָ. מקבץ הנסיבות האלה אינו נוטה לייצר אנשים יפים, ולא משנה באיזה צד של המיתרס אתה.

בתוך האבק שתותיר מרכבת נתניהו יטפסו על קירות השלטון אנשים שתפיסות העולם שלהם מנוגדות לכל מה שחלם עליו הרצל, ולכל מה שחלמו עליו רוב מקימי התנועה הציונית ומדינת ישראל.

כן, הייתה פה, בארץ הזאת ובמדינה שהוקמה בה, הזדמנות, עדיין יש פה הזדמנות. כל עוד נבין זאת, ונמשיך להילחם על הסיכוי שאותו אנו מקווים לממש, זו תהיה מלחמה, והיא תהיה אישית ומכוערת. אין טעם לצפות למשהו אחר. אין זה הגון לצפות ממנה שתהיה יפה.

משירי הקיץ 2

white

רונה ברנס


white

אַחֲרֵי כִּכְלוֹת הַכֹּל הָיְתָה בַּזֶּה נֶחָמָה.

הוּא יָרַד אֶל הַמִּדְבָּר, אֶל שִׁטְחֵי הָאָבָק וְהָרֵעוּת.

הָיְתָה הִתְרַגְּשׁוּת. הָיְתָה מִלְחָמָה. הָרַדְיוֹ שָׁב לְפַטְפֵּט

כְּתָמִיד בַּזְּמַנִּים הָאֵלֶּה.

וְהוּא אוֹחֵז בַּסֵּפֶר הַקָּטָן שֶׁקָּנָה לְעַצְמוֹ כְּחַיָּל בַּדֶּרֶךְ לַקְּרָב,

בַּתַּחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית שֶׁל בְּאֵר שֶׁבַע.

אַחֲרֵי כִּכְלוֹת הַכֹּל הָיְתָה בַּזֶּה נֶחָמָה.

הוּא יִקְרָא עַתָּה בְּשָׂפָה זָרָה לְאוֹר יָרֵחַ,

וְכֻלָּם סְבִיבוֹ יְשַׂחֲקוּ בִּקְלָפִים,

וְכֻלָּם סְבִיבוֹ יְגַלְגְּלוּ טַבָּק אָפֹר שֶׁאֶת רֵיחוֹ לָמַד לְחַבֵּב,

וִישַׂחֲקוּ בִּקְצוֹת אֶצְבְּעוֹתִיהֶם בַּחוֹל.

יְלָדִים נְלְהָבִים יְתְחַכְּכוּ בְּמַדֵּיהֶם, יַצִּיעוּ לָהֶם מַיִם וַעֲנָבִים.

הַגְּבָרִים הַצְּעִירִים יָעִיפוּ בָּהֶם מַבָּט שֶׁל זִלְזוּל,

וְיִקְחוּ אֶת כֹּל אֲשֶׁר יַצִּיעוּ,

כְּקֵיסָרָים מִן הָעוֹלָם הַהוּא.

הָיְתָה תּוּגָה כְּבֵדָה וְנוֹחָה לַבְּרִיוֹת,

וְהֵדֵי פִּצוּצֵי מַרְגְמוֹת הִרְעִימוּ כְּתֻפֵּי הַזְּמַן, כְּאִלּוּ כָּל זֶה לֹא נוֹגֵעַ.

כְּאִלּוּ אֵין הַמָּוֶת קָשׁוּר בְּכָל אֵלֶּה.

וְכָל שֶׁיֶּש הוּא נְעָרִים וּגְבָרִים וּמַיִם וּפְרִי.

אַחֲרֵי כִּכְלוֹת הַכֹּל הָיְתָה בַּזֶּה נֶחָמָה.

שדה

צילום: חמוטל וכטל

white

פורסם במקור בליריקה

על הטרגדיות שלנו: אנחנו תלויים בך

וידוי יומרני לחודש חורפי


No doubt alcohol, tobacco, and so forth, are things that a saint must avoid, but sainthood is also a thing that human beings must avoid. (Orwell, Reflections on Gandhi)

סנדריל יעקובי

ובכל הסיפור הזה הטרגדיה היא שאנו תלויים בבני אדם. כל מעשינו תלויים בבני אדם. ואף על פי שהיינו רוצים להיות טובים, אנו תמיד תלויים בבני אדם. גם אם תבקש מנוח, תמיד תהיה תלוי בבני אדם. והאנשים שסביב אין בהם רחמים, ולרבים בהם אין תשוקה. זה נכון שבמצבים הקשים ביותר תוכל באמת למצוא נחמה במחשבותיך, ועל כן, טוב לקיים מחשבות.

אולי הצרה הגדולה ביותר שלנו היום היא שרבים מהסובבים אותנו מרשים לעצמם בלהט-שוטים להיות מובלים על ידי אנשים שכנראה מעולם לא הרשו לעצמם להיעזר באותן פינות מרוחקות של מחשבה, אשר אדם משכיל ואדם חושב ואדם מרגיש דואג שיהיו שם בשבילו לעת צרה, שתמיד באה בזמן זה או אחר.

להמשיך לקרוא