ככלב משתין בקיר: ירושלים, הנה אני באה!

מאת: בתיה גלילי


שלושה דברים חדשים קרו לי לאחרונה: התחיל הקיץ, ניפחתי את גלגלי האופניים שלי, וכתוצאה ישירה מכך – כפי שאסביר מיד – למדתי לא לפחד ממשתיני הרחוב.

כן, כן, זוהי כבר משימה ידועה שלי – אני למשתינים לא מתכוונת לוותר. נדמה לי שבפעם האחרונה כתבתי על ילדה קטנה שהשתינה ממש בכניסה לחנות הום-סנטר בתלפיות, למרגלות קניון הדר המהודר, והכל בעזרת אמה האדיבה, נועלת העקבים, שהחזיקה את בתה המשתינה בתנוחה מיטיבה מעל למדרכה.

הפעם הדברים היו יותר סטנדרטיים דווקא – בסך הכל ראיתי איש – גבר – משתין בקיר בירושלים, ממש כמו אבותיו, הקדמוניים והדמיוניים, ממש כמו שליש מגברי העיר…

ובכל זאת זה הוציא אותי מדעתי.

לפני כן באותו הבוקר הבנתי גם סוף סוף שהנה התחיל הקיץ, ולכן החלטתי שהגיע הזמן למלא את גלגלי אופניי הנוצצים אוויר חדש וצח מהרי יהודה כדי להקל עליי בנסיעות.

אחרי שהשלמתי את המשימה, שמתי לב שהאופניים כמו נעות מעצמן. הכפלתי ואף שילשתי את מהירותי, עקפתי את הרכבת הקלה, וידעתי שלו הייתי רואה בדיוק עכשיו את שיירת קיסרנו רום המעלה נתניהו – אעקוף אפילו אותו! או לפחות את אחת ממכוניותיו הרבות והשחורות, ואצלצל בפעמון.

וכך, כשלבי מלא ציפיה לבאות וגלגליי נעים ונעים קדימה בדרך אל המקום בו אני עובדת לעתים כמתרגמת ראיתי אותו, את אותו הגבר…

הוא עמד בגבו אל ההולכים והשבים על המדרכה, לא רחוק ממעבר החצייה, אוחז באיברו ומשתין אל הקיר. הפעם הזאת הגבר היה איש לבוש כחרדי, מכנס שחור, מקטורן שחור, חולצה לבנה וצחורה כשלג, ומגבעת שחורה ועגולה כירח.

בעודי מתקרבת במהירות בלתי נתפסת על גלגליי שנופחו רק זה עתה, הרגשתי את כל כוחי עולה ממתניי, לחצתי קלות על הברקס, האטתי את מהירותי ופתאום שמעתי את עצמי צועקת לעברו בכל הכוח:

"זה לא יפה להשתין ברחוב!" ועוד לפני שהספקתי להתאושש שמעתי את עצמי ממשיכה – "זה מגעיל!"

לא ידעתי מאיפה זה בא לי, אבל נדמה לי שאהבתי את ההרגשה.

הגבר המשתין הניע את ראשו לאחור בחוסר בטחון רגעי, ולרגע אפשר היה לדמיין שאולי זה מזיז לו במשהו. כמה גברים הסתכלו עליי בבעתה, ולעצמי ציינתי כי אחד מהם הניע ראשו בחיוב!

ישר קפצה בתיה האלטר-אגו שלי על המציאה וצעקה גם אל הגבר המהנהן: "נכון?!" (האלטר-אגו שלי דורשת חיזוקים כנראה, על אף בטחונה העצמי המתריס) – והנה זה פלא – הגבר המשיך להנהן ולהסכים אתי בהתלהבות יחסית, ונראה שהוא אינו מתפלא כלל על הבחורה הצועקת על אופניים.

מכך למדתי כמה דברים שיכולים להיות מועילים לקיץ ארוך: 1. כדאי לנפח את גלגלי האופניים. זה מקל משמעותית על הנסיעה העירונית, ומפחית את אגלי הזיעה. 2. הרבה דברים יכולים להתרחש בכשישים שניות של רכיבה על אופניים בשטח עירוני. 3. יש גברים שרוצים שנשים על אופניים יצעקו במקומם על חבריהם המשתינים בקיר, וגם: 4. מבצע להחזרת השליטה על ריחות העיר ועל קירותיה המחוללים הוא דבר אפשרי! אני ממליצה לכל איש ואישה אשר דם בלבם, לקפוץ על זוג אופניים בדרכם אל העבודה, ועל הדרך להרביץ תורה במשתינים. כך לפחות, הבריזה המעטה שמגיעה לעתים מן ההרים לא תמיד תישא עמה את ריחות הגוף המוכרים והבלתי רצויים של גברים עלומים שאוהבים להיצמד אל קירות.

מודעות פרסומת

משחק עם לילה

מאת: ר"ב ירושלמי 


איך שהוא זה יעבור. הלילה. החלון הכחול ייפתח בסופו של דבר והאוויר ימצא את דרכו פנימה.

החדר מוטל גם מחר גם היום בין הכתלים ואתה, כן, אתה, מנסה לחפש מנגינות.

אתה מקשיב לצלילי המקלדת. הטלוויזיה מן החדר השני. אתה שומע.

ואיך שהוא עובר. אתה הרי יודע, את הלילה הזה אתה תגמור מהר.

חיש קל תהיה שוב עייף ביום למחרת ותקליד עיוור במשרדך כעכבר בשביל פרוטות הפרנסה

שעבורן אתה עובד.

ובבית דמיונך קושר אותך יותר מדי אל הספרים המובטחים על מדפים. אתה לא קורא בהם

ויש בך אפילו גאווה קטנה על כך. כמה אתה יהיר.

ממרחק אפשר לדמיין את ג'ז הערב שתשים. אתה יכול לדמיין הרבה מן המרחק. עליה

אינך חושב, ואינך חושב מדוע.

החלון הכחול והאוויר שמעבר מעניינים אותך יותר מכל יצור אנוש. זוהי מחשבה שאינה מעיבה על סקרנותך, וצבעי החדר אינם נסוגים ממך במהירה הפעם.

מבעד לתריס המוגף עומד הירח בחציו, או במערומיו, אינך יודע עליו דבר,

אף על פי שעברו כבר כמה שעות טובות.

והשרכים שנעים מעבר לקירך, מדמים מפרשי אניות עתיקות. לו היית מסתכל אולי היית מבחין בכך.

מנחם הוא הירוק הכהה, אבל את זה כנראה אינך מוכן לשמוע. אולי בגלל הערבית, אולי בגלל העברית

אתה מתקשה בהאזנה, קשה לך ומתחשק לך לומר למישהו שעולה אליך עתה מן החלום,

ידידי,

נחמה היא

סוף סוף

משחק גדול מדי בשביל ערב קצר.

empire-of-light

רנה מגריט, ממלכת האורות (1950)

סער יכין: שני שירים מספרו החדש

white


מועד

שֶׁל מִי זֶה יוֹם הָעַצְמָאוּת הַיּוֹם

שֶׁמִּכָּל עֵבֶר פוֹטוֹנִים דִּינוּר נוֹרִים וְזוֹקְקִים?

עַל מָה כָּל הַהֲמֻלָּה?

שֶׁל מִי זֶה יוֹם כִּפּוּר הַיּוֹם

שֶׁכָּל צִיּוּץ צִפּוֹר פִּתְאוֹם צְפִירָה?

עַל מָה הַהִתְחַסְּדוּת הַגְּדוֹלָה?

מִי זֶה הָגָה כָּזוֹ מִין יְמָמָה מוּזָרָה?

אֵיזֶה מוֹחַ קוֹדֵחַ

מְטִיס פוֹטוֹנִים דִּינוּר

עַל כַּנְפֵי כַּפָּרָה?

סִלְחוּ לִי אֲבָל זֶה מְאוֹד מְבַלְבֵּל –

זֶה חַג פֹּה אוֹ תְּקִיעָה?

הַיּוֹם הַזֶּה נוֹרָא

נוֹרָא לֹא בָּרוּר.

בִּגְלַל זֶה תָּקַעְתִּי חֲגִיגָה.

בִּגְלַל זֶה מָצָאתִי מַצַּע סִילִיקָטִים רַכִּים

בִּגְלַל זֶה נָעַצְתִּי עֲקֵבִים

וּבִגְלַל זֶה הִמְצֵאתִי תַּפְאוּרָה –

כּוֹכְבֵי שֶׁבֶת,

כּוֹכְבֵי לֶכֶת,

מוֹבַּיְל לַוְיָנִים.

וַאֲנִי, לֹא אִכְפַּת לִי חַג אוֹ תְּקִיעָה!

כְּמוֹ לַהַק דִּינוּר

אֶרְקֹד לִי פֹּה מַטְקוֹת

עַד הַשְּׁקִיעָה.

 


 

סער יכין עידן אפשטיין קיתונות וקבין

דימוי: עידן אפשטיין, מתוך הספר

white

להמשיך לקרוא