מאת רונה ברנס
הבוקר הזה התחיל כבוקר נחמד למדי. בשש וחצי בבוקר עזבנו את הקיבוץ של הוריו של בן זוגי בדרך לדירתנו בירושלים. אכלנו ארוחת בוקר ויצאנו עם האופניים שלנו לאוניברסיטה.
אני לבשתי חצאית פרחונית, וכובע גדול שיגן עליי מהשמש, ובן זוגי לבש כהרגלו מכנסיים קצרים, וחולצת טי פשוטה ביותר. התחלנו בנסיעתנו המשותפת על זוגות האופניים, עד שהגענו לגרם המדרגות הגדול שמפריד בין שכונתנו לכביש ראשי שגובל בגן סאקר.
וכך, בעוד אנו יורדים עם האופניים שלנו את גרם מדרגות האבן הגדולות שמדיפות תמיד ריח שתן טיפוסי, ראינו טיפוס גלוח ראש, כהה עור ואדום חולצה מתקרב אלינו בצעדים בטוחים, כנראה בדרכו אל אותו הרחוב ממנו הגענו אנו. בנקודה זו כדאי אולי להדגיש שבן זוגי ואני בעלי מה שנקרא "מראה אשכנזי" לעילא ולעילא. בהירי שיער ובהירי עיניים, בעוונותינו הרבים.
אם כן- אותו אחד , שלא נראה מפוקפק יותר מכל טיפוס אחר, נעץ בנו פתאום שתי עיניים, והכריז בקול צלול "איזה פרצופים!". לרגע חשבתי, הוא מנסה להיות חביב או משהו כנראה. אולי אפילו , לרגע חייכתי אליו, מתוך נימוס, ומתוך אי הבנה. אלא שאז הבהיר הבחור את דבריו והשלים: " איזה פרצופים נאצים!" הוא אמר, "יימח שמם וזכרם!" המשיך והגביר את הקול שלו, לא מכבד אותנו אפילו בעצירה.
אשפתון להמון 