חודש: מרץ 2018

נונשלנטיות קדחתנית והומור

על ספרה השני של חיה לוי, "אחת חיה" (שירה)

מאת: רונה ברנס

יש משהו ישר להפליא בספרה החדש, השני, של חיה לוי (לשעבר סדן). אכן, "לשעבר סדן", והדבר נוכח מאוד בספר. סיפור הגירושין של המשוררת מרחף כמו הד מעל הספר כולו, לא בצורה מתלוננת, לא בצורה מתפנקת. ההיפך הגמור – בצורה הפשוטה ביותר – מרחף כמו הד, כמו כאב בלתי מושג, בלתי נתפס במובן המוחשי, אבל נמצא תמיד:

" אֲנִי יוֹדַעַת אֵיךְ קוֹרְאִים לִי / קוֹרְאִים לִי אֵקוֹ ", היא כותבת באחד השירים. " תֵּכֶף יֵעָלֵם גּוּפִי וְיִשָּׁאֵר רַק הֵד".

אהבה שאבדה, הזדמנות שהוחמצה, חיים שלמים שנחיו. אבל זהו סיפור אופטימי. והאופטימיות שלו מורגשת תמיד, אפילו במצבים הקשים ביותר בספר, שבו המשוררת מנסה ללמד את עצמה איך לחיות: " אָמַרְתִּי / שְׁלוֹמִי טוֹב / וּשְׁלוֹמִי הָיָה מְצֻיָּן/ אֲבָל שְׁלוֹמִי לֹא הָיָה טוֹב/ וְלֹא מְצֻיָּן / וְלֹא הָיָה אֲפִלּוּ מִי שֶׁיָּבוֹא/ לֹא הָיָה אֲפִלּוּ מִי שֶׁיָּבוֹא או לֹא יבוֹא."

להמשיך לקרוא ←

בקבוק הפלסטיק הירוק

מעשה בבקבוק פלסטיק ירוק שהושלך אל בריכת נחל גן עדן, ומחשבות בעקבותיו

 

צילום וכתיבה: בתיה גלילי

אביב הגיע פסח בא. והנה יצאנו גם אנחנו לאחרונה, ביום שישי בבוקר, לנחל עמוד שבצפון, לטייל במסלול "נחל עמוד עליון" – מסלול קצר, לא קשה, הדומה לגן עדן ארץ ישראלי קטן.

הגענו יחסית מוקדם, בהתחשב בנסיעה הארוכה לתחילת המסלול, והתחלנו ללכת שמחים וטובי לב.

הדרך מתחילה לא רחוק מכפר שמאי, מאוד לא רחוק מהעיר צפת, אשר אורבת מלמעלה. ההליכה מתחילה בירידה שמובילה אל ערוץ הנחל העמוק, אל הסלעים, אל מסתורי העמק, אל מתחת לעצים הנמוכים, המקנים צל מושלם לעייפים, ובייחוד כשהכל בקרבת מפלים קטנים, ובריכות זעירות וצלולות של מים יפיפיים. גן עדן אביבי.

בפינה נסתרת, שחובקת אשד קטן, מלאה סלעים נוחים לישיבה, ועלי שלכת חומים המרפדים את האדמה, החלטנו לעשות הפסקה קצרה. הוצאנו את סט הקפה, עם כוסות הזכוכית שלנו, והתחלנו להכין הכל.

כמה דקות לאחר מכן ראינו חבורה של נערים חרדים, לבושים בלבוש המקובל – שחור לבן. אמנם, לא כולם היו קונוונציונאליים באותה המידה – לאחד היה כובע קש, לאחר היה כובע מצחייה ובקבוק מים קשור על גבו בתיק מיוחד. אחד אחר אחז בבקבוק פלסטיק של ספרייט או משהו מעין זה, בצבע ירוק. נדמה לי שלכולם היו כובעים. הם נעמדו לא הרחק מאיתנו, כך שיכולתי לשמוע במעומעם את דבריהם.

הם עסקו בצורך לעשות הפסקה, לאכול משהו קטן, לנוח, אולי לשתות. אני מודה שהתעניינתי במיוחד בהתרחשות, כי רציתי לראות כיצד ינהגו בפסולת הנלווית למנוחות מעין אלה. אני תמיד סקרנית לראות כיצד קבוצות נוהגות בטבע.

הם החליטו שלא לעשות הפסקת ישיבה, אלא התרחקו מאיתנו מעט, ונעמדו בשביל כדי לשתות ולנוח שם. האקוסטיקה הייתה סבירה כך שיכולתי לשמוע שברי דברים בכל זאת. הם התחילו לשתות, כנראה מאותו הבקבוק הירוק שראיתי קודם.

בחצי האוזן שמעתי פצפוצי פלסטיק מבשרי רע. היו כמה מילים שהוחלפו, וברגע אחד היה צליל שלא השתמע לשתי פנים: הם זרקו את בקבוק הפלסטיק הירוק שלהם מעבר לגשר שעליו הם עמדו, היישר אל תוך הבריכה הצלולה, בריכת גן העדן הנפלאה, שחובקת את המפל, שלצדו ישבנו אנחנו. את נפילת הבקבוק לא ראיתי ישירות, אלא רק שמעתי, משום שישבנו בצדו השני של הגשר.

כנשוך נחש זינקתי למקום בו הם עמדו, רצתי אליהם בעלייה שהפרידה בינינו, הבטתי מעבר לגשר, ואכן ראיתי את הבקבוק הירוק מונח שם בתוך המים הנפלאים!

להמשיך לקרוא ←