וידוי חדש: בסוף שרשרת המזון

 

מאת: תמר עמית


היא תמיד עמדה בסוף שרשרת המזון- היא חיכתה ככה, היא חיכתה למזונה. יגיע אליה, תמיד היא חשבה שזוהי הדרך הטבעית לדברים מעין אלה. לעמוד ככה בתחתית שרשרת המזון, עם הפה פעור, ולחכות שיאכילו אותך בידיעות הנכונות על העולם.

זלדה. היא שמעה את שמה רק במקרה, במקרה לגמרי, מתוך איזו הערת אגב שאמרה המורה, היא זוכרת. כן. היא זוכרת. וודאי שהיא זוכרת. כי הדבר נחרת בזכרונה כמעין "טיפוס". כמעין אופן טיפוסי שבו הדברים אמורים להתקיים. הם אמורים להתקיים כך, מן היד אל הפה. מחכים שם שנים. בסוף שרשרת המזון. ובסופו של דבר מגיעה פיסת ידיעה מן העולם הגדול. זלדה.

להמשיך לקרוא

"מדברים בכיכר": לקראת חידוש פני כיכר ציון בירושלים

ראיון עם אסנת שרון, פעילה מרכזית בתנועת "מדברים בכיכר"

מראיינת: רונה ברנס


לאחרונה פורסם כי עיריית ירושלים מתכננת עיצוב אדריכלי מחודש לכיכר ציון הידועה (והידועה לשמצה), ולשם זאת הודיעה העירייה על תחרות אדריכלים. זה היה המניע לפגישתי עם אסנת שרון, בת 32 מירושלים, שהיא אחת הפעילים המרכזיים בתנועה ההתנדבותית של "מדברים בכיכר".

"מדברים בכיכר" היא תנועה של מתנדבים ואקטיביסטים ירושלמים, שמבקשים ליצור שיח ברחוב, שיוכל לנסות ולקדם סובלנות, הבנה ופתיחות בין אנשים. מרכז הפעילות שלהם היא בכיכר ציון עצמה, המקום שהפך אולי יותר מכל לאחד מסמלי האלימות והגזענות היהודית שמאפיינת את ירושלים בשנים האחרונות. ואכן, דומה כי אנשי "מדברים בכיכר" החליטו לצלול היישר לנקודת השריפה הרותחת ביותר, ולנסות דווקא משם להרגיע את הלהבות.

אסנת היא דוקטורנטית לספרות עברית ופולקור יהודי באוניברסיטת חיפה, אבל גרה בירושלים. היא חברה מרכזית בתנועת "מדברים בכיכר" מאז תחילת פעילותה בקיץ 2014, בעקבות רצח שלושת הנערים גיל-עד שער, אייל יפרח ונפתלי פרנקל, ורצח הנער מוחמד אבו חדיר.

החלטנו להיפגש בקמפוס גבעת רם, ביום שמשי וקר.

 black line 21

איך זה התחיל?

אני יכולה להגיד מה קרה לי. אני הגעתי לאיזו הפגנת שמאל בכיכר ציון ומצאתי חוץ מההפגנה, חבורה שיושבת על הריצפה עם נרות  ושלט שכתוב עליו "אף דם אינו הפקר". זה אורגן על ידי אופק בירנהולץ [דוקטור לפיזיקה], שחיפש להביע אֵבֶל באופן לא אלים.

אני גרתי במרכז העיר כשמוחמד אבו חדיר נרצח ושמעתי "מוות לערבים" מתחת לחלון שלי. ככה נראה מרכז העיר באותם ימים.

אופק, שהיה אקטיביסט וותיק, חיפש עם החברים להביע הזדהות עם משפחות הנרצחים, באופן שיכיל את האלימות שהופנתה גם כלפי הפלסטינים. ומה שקרה באותו ערב זה שהקיפו אותנו באופן די אלים ומאיים. אבל אנחנו לא תקפנו בחזרה אלא אמרנו בואו שבו איתנו, ושירו איתנו. אנחנו שרנו גם כל מיני שירים יהודיים כמו "כל העולם כולו גשר צר מאוד". בתגובה הם התחילו לשיר דברים כמו "מי שמאמין לא מפחד" ואנחנו הצטרפנו אליהם. זאת אומרת, זה בילבל אותם. והם התחילו, לפחות חלקם, לשבת ולדבר איתנו.

להמשיך לקרוא

לנצח נצחים: על תכנית "שנת אחדות ירושלים" של נפתלי בנט במערכת החינוך

 

רונה ברנס

הדברים הבאים פורסמו גם באתר העוקץ, בעברית ובערבית, ובאתר הג'רוזלם פוסט באנגלית


שר החינוך נפתלי בנט הודיע לאחרונה על החלטתו לפיה שנת הלימודים הבאה תוקדש ל"אחדות ירושלים".

איזו החלטה אמיצה! ודוק: השנה לא תוקדש ל"ירושלים בירת ישראל", אלא לאחדותה של ירושלים. מדוע נבחר דווקא ניסוח זה? מה פירושה של הבחירה "אחדות ירושלים"? מדוע לא סתם ירושלים?

ובכן, כפי שוודאי הבנתם בעצמכם, הכוונה היא  לא להתמקד בירושלים "סתם",  אלא להתמקד בשייכותה הפוליטית של ירושלים, בפעולות הצבאיות בזמן מלחמת ששת הימים, שבשנה הבאה, 2017, ימלאו חמישים שנה לפריצתה וסיומה המיתולוגי.

ואמנם כשבנט מספר לעוקביו בפייסבוק מה יעשו התלמידים שיובאו לסיור בעיר כחלק מתכניתו הוא מונה את האתרים הבאים: העיר העתיקה, כנסת ישראל, בית המשפט העליון, אתרי גבורה והנצחה. מתוך כך אנו מבינים את מידת הדגש על ירושלים כעל יציר פוליטי-צבאי דווקא, על המעשה הפוליטי הרוכב על  ירושלים, ושהוא הוא ירושלים.

בתערוכה שעלתה בשנים האחרונות בספרייה הלאומית שנקראה "מכלי אל כלי", הוצב בין יתר המוצגים גם פנקסה של נעמי שמר, שבו היא הוסיפה את הבית הנוסף לשירה המפורסם "ירושלים של זהב" אחרי מלחמת ששת הימים וההשתלטות הצבאית על העיר העתיקה: בהתחלה כותבת שמר: "שלנו הם בורות המים השוק והכיכר", אבל אז היא נמלכה בדעתה ולבסוף תיקנה בפנקסה כך: "חזרנו אל בורות המים…".

דומה כי שמר הבינה כי העניין האמיתי הוא ההיסטוריה של עם ישראל, הקשורה בנימי נפשה (הסימבוליים, האידיאליים, הכיסופיים, הדמיוניים) אל העיר ירושלים (האידיאלית, הסימבולית, הבנויה על כיסופים).

ירושלים הפוליטית מעולם, ולמעשה עדיין אינה מעניינת את רוב הציבור הישראלי, שאינו ממש מבין היכן עובר בה "הקו הירוק", מהו מזרח ומהו מערב, ומה זה אומר בעצם. רוב הציבור הישראלי מבין בכותל, בסמליה של העיר כמו מגדל דוד,  חומות העיר העתיקה,  כנסיותיה, והחלומות שאופפים את כל אלה כערפל חולמני.

נעמי שמר - ירושלים של זהב חתוך

להמשיך לקרוא

על גליון "דחק" החדש בעריכת יהודה ויזן

נדב נוימן

הדברים הבאים נכתבו במקור עבור פרויקט "האוהל"


 

ובכן, הופיע בשעה טובה "דחק" החדש, מספר שש. זה מאורע רציני. עוד לפני שבוחנים את התוכן, את הכוונות, את היעדים, את האיכות (ועלי לציין, טרם קראתי את כל 697 העמודים. ספק אם אי פעם אעשה זאת), יש לברך על כך. כ-700 עמודים, זו הפעם השישית, במציאות תרבותית שמקדשת את האינסטנט ואת ה"אמ;לק" – זה חתיכת הישג.

ה"דחק" החדש אינו שונה מאוד מקודמיו. יהודה ויזן מקיים כאן כבר כמה שנים מפעל ספרותי-תרבותי ששומר על המשכיות, התמדה והקפדה, ברמת התכנים, המשוררים, הסופרים, המתרגמים והמתורגמים.דחק 6

גם בגיליון הנוכחי, כמו בקודמיו, מדור שירת המקור מכיל את הקאדר הוויזני (הרולד שימל, יותם ראובני, טינו מושקוביץ, ציפי שטשוילי, שלום רצאבי ועוד); ויתר המדורים שומרים על צורתם – "התוודעות" (הפעם עם ועל פראנק אוהרה), שירה מתורגמת, סיפורת, דראמה, הגות, יהדות, מחשבה מדינית, אמנות וביקורת (הפעם ויזן מפליא את מכותיו ב"נפלאתה" המהוללת ואמנון נבות פורס את עוגת הפרוזה העברית של השנתיים האחרונות באמצעה).

קהל היעד של דחק מצומצם בכוונה. "שיח קודקודים" כביכול. כתב העת מכוון אל "הקוראים באמת", אל בעלי הסבלנות, אל מי שספרות עבורו היא לא שיר בפייסבוק של חתן פרס ישראל מדומה או סיפור קצר של אושיית פייסבוק מעצימת נשים שגורפת 4,000 לייקים. ולזכותו של "דחק" יאמר שכל משפט וכל פסקה במעצור-לדלת הזה מאשרים את המניפסט הזה. כמו שכתב שארל מארי רנה לקונט דה ליל ב"המשוררים בני זמננו": "איני מבקש לשאת חן או לעורר מורת-רוח […] האמנות, שהשירה הוא ביטויה המפואר, העז והשלם, היא מותרות אינטלקטואליות הנגישות למתי מעט".

השירה בגיליון היא שירה מודרניסטית "קשה", או שירה המצייתת לנוסחים מסוימים (הפיוט של הראשון לציון שלמה עמאר, לדוגמה); המסות (פיליפ לארקין הנהדר) והמאמרים (על שירת הקודש בספרות ההיכלות והמרכבה), הראיונות (עם מאיר ויזלטיר) והביקורות (על האנתולוגיה הלהט"בית ההו!ית ועל השחיתות הפוליטית-ספרותית), כולם בעלי פנים כפולות: מחד, יש בהם הנאה גדולה והרחבת אפיקים נדירה בעברית לאוהבי ספרות; מנגד, יש בהם מן ההיאחזות בצוק מעל תהום, תוך השלכה של כל מי שמכביד, כדי לא ליפול איתו לתהום הבורות. קריאה ב"דחק" היא היום מעשה מתנשא, פתטי, עצוב. אם אתה נהנה מזה – אתה שייך לעולם הולך ומצטמק.

להמשיך לקרוא