לעורר את שריר ההתנגדות

רונה ברנס

"האם ההפגנות יעזרו?" "נראה לכם באמת שלנתניהו אכפת ממה שקורה שם?" "ולמה צריך את כל אווירת המסיבות הזאת?" – אלה דוגמאות לשאלות שחוזרות בזמן האחרון בהקשר ההפגנות הנוכחיות נגד נתניהו ושלטונו המושחת.

נפתלי רז – איש שמאל וותיק ועתיר זכויות ומאבקים– אמר לאחרונה במסגרת כתבה מדוברת על רצח אמיל גרינצוויג שהפגנות בדרך כלל לא עוזרות. "זה בעיקר בשביל הבטן שלנו," אמר האיש למוד הקרבות (וההפגנות). כלומר, יש טעם בהפגנות בעיקר כדי שאנו נרגיש בנוח עם עצמנו, ועם המצפון שלנו. אבל הפגנות, ובייחוד ההפגנות המתרחשות בשבועות האחרונים בבלפור ובכל הארץ נגד שלטונו המסית של נתניהו, הן חשובות בהרבה יותר מובנים מאשר להשקיט את מצפוננו. ההפגנות האלה הן הראשונות מזה מי יודע כמה שנים שבהן רואים צעירים שמביעים דעה פוליטית אנטי-ממסדית בריש גלי, ובמסות גדולות. ולא רק זה, אלא שרבים מהם מצאו את הדרך גם להנות מזה. "פסטיבלפור", "עולות לבלפור", הצעירים מתעוררים", הן רק חלק מהססמאות הנמצאות בימים אלה בכל מקום ברשתות החברתיות, אשר משמשות את המפגינים  לעודד אחד את השנייה, וכמובן להפגין גאווה קבוצתית אותנטית.

ההפגנות האלה, על מופעיהן, שלטיהן, ריקודיהן ושלל ההתרחשויות המשונות המאפיינות את המחאה משוחררת הרסן הזאת – מציתות את הדמיון, ובזה עיקר חשיבותן. המפגינים הרבים, היוצאים על אף הפחד, על אף ההסתה הכבדה נגדם מצד האנשים החזקים ביותר במדינה, הם גיבורי התקופה הזאת.

חשיבותן של ההפגנות האלה היא גם באימון שריר המחאה, שדומה כי כמעט התנוון לחלוטין בשנים האחרונות. למעשה, ברחבי הארץ – אך בעיקר בירושלים – נולדת בימים אלה שפת מחאה חדשה לצעירים. צעירים אלה, רובם לא הכיר את אפשרות המחאה מקרוב, ועד לאחרונה הם בדרך כלל הסתפקו בצפיה מבוישת בסבים ובסבתות עקשנים שהפגינו בקבוצות קטנות של לא יותר ממאה איש מול מעון ראש הממשלה.

רבים מבני השלושים והעשרים חשים זה שנים רבות שהם אינם יודעים כיצד להביע את זעמם הפוליטי, שאין להם מקום לבטא את תסכולם. הם לא רצו להצטרף למחאות הקבועות בפתח תקווה נגד היועמ"ש, וגם לא טרחו, ברובם, להצטרף להפגנות העקביות נגד השחיתות בשנים האחרונות – אשר נפרשו במוקדים רבים ברחבי הארץ – מירושלים ועד חיפה. עתה אותם צעירים מוצאים סוף סוף את השפה שהייתה כל כך דרושה להם כדי להביע את הזעם המצטבר.

עובדה היא שההפגנות האלה מצליחות להוציא מביתם גם אנשים שבדרך כלל אינם מפגינים. הן גם מביאות אנשים שבימים כתיקונם מעדיפים להזדהות כא-פוליטיים לקחת עמדה חד משמעית ולמחות כנגד השלטון הרע הזה. אין ספק שהמשבר הכלכלי היה הקש האחרון שהביא להתפרצות המחאות הנוכחית, אך אי הנחת העמוקה מן המצב הפוליטי המתמשך בישראל (שחיתות, הסתה לאלימות, חוסר תקווה לשלום עם שכנינו הפלסטינים) היא המניע האמיתי שלהן.

לצערנו, בינתיים אין ספק גם שנתניהו וסובביו ימשיכו בעתיד הנראה לעין בדרכם הרעה. אף ייתכן שההפגנות רק מגבירות את האלימות מצידם. אך התקווה הרבה שאותה מפיחים המפגינים היצירתיים, מלאי האנרגיות, מלאי האופטימיות, היא מדבקת ובלתי נשכחת.

רבים מהמפגינות והמפגינים של הקיץ הזה כבר לא יוכלו לדבוק באפאתיות פוליטית שאפיינה כל כך את רוב צעירי ישראל (ולמעשה את רוב האזרחים בכלל). למרות האלימות המופנית כלפי המפגינים, האדרנלין, היצירתיות, ההכנות מראש (שלטים, תלבושות, כלי רעש ונגינה) הם שייחרטו בזכרונם של רוב המשתתפים. מן המחאות האלה אולי תצאנה קבוצות פעולה חדשות בנושאים שנמצאים בשולי שיח המחאה – כמו הקריאה ל"צדק לאיאד" – קריאה שנמצאת בשוליים, אבל נוכחת ומורגשת מאוד. יש היום גם כמה התארגנויות של קבוצות שונות המבקשות להעשיר ביחד את "ספריית המחאה" שלהם, באמצעות מפגשי לימוד משותפים, סביב המוקד הפיזי של המחאה (כמו למשל המפגשים שמארגנת קבוצת "הפקולטה לבעלי הבית" בגן העצמאות בירושלים, אשר במרכזם דוברים שמגיעים לדבר עם המפגינים על סוגיות חברתיות שונות, בתקווה להשתכלל על סמך היכרות עם אסטרטגיות מחאה שונות).

אבל גם אם לא תנבע תנועה משמעותית מהמחאות הללו, הרי שהאזרחים המשתתפים עצמם ייצאו מתקופה זו כשהם שונים. בעתיד, כשהם לא ייצאו מבתיהם הנוחים כדי למחות על עוולות המכאיבות לליבם, תגבר בהם תחושת אי הנוחות. עבור רבים, שזוהי להם התנסות הפגנתית-פוליטית ראשונה, משמשות המחאות הללו בית ספר מזורז להתנגדות אזרחית בסיסית, שנמצאת בהישג יד של כל אחד ואחת מאיתנו. ההתנגדות לרע היא אפשרית, ובדרך כלל הבחירה בדרך ההתנגדות גם ממלאת ברגשות נעימים וטובים של תקווה באשר למקומך בחברה, ולעתידך כאן בתור יחיד או יחידה. שריר ההתנגדות עכשיו מתעורר בקהלים הולכים ומתרחבים, שמגלים כי מחאה היא איננה עסק רק למטיפים עבשים העומדים יחידים וצודקים בצידי הדרכים, אלא היא יכולה להיות מסיבה עצבנית, פסטיבל מתמשך אל תוך הלילה, המקום שאליו מגיעים כדי לראות ולהיראות.

Image may contain: 2 people, people on stage, crowd and text
מתוך עמוד הפייסבוק של קבוצת הבעלבתים

'קברי צדיקים זו התרבות שלי'

 

הערה על היעדר האומץ של ה'שמאל המזרחי'

מאת רונה ברנס


במאמרו האחרון "שפיר, שקד ולעומתן אלמקייס" (הארץ, 16.8.19), מדגים היטב אבי שילון את תהומות האבסורד ה"פוליטי"-זהותי שבתוכו אנו מתבוססים. במאמר הוא מציג את המצב הפוליטי הישראלי דהיום ככזה שבו בולטות שלוש דמויות נשים חזקות. על שתיים מהן אין ויכוח: איילת שקד וסתיו שפיר. כולנו מכירים אותן, ולרבים מאיתנו יש דעה עליהן.  כרמן אלמקייס (מספר 10, הלא-ריאלי, ברשימת העבודה-גשר) לעומת זאת מוכרת הרבה פחות. ובכל זאת שילון חושב שהיא מייצגת את אחד "הזרמים העיקריים העומדים לבחירה" בישראל, בהקשר הבחירות הקרובות.

שילון מעדיף את אלמקייס. שקד לדידו היא "גרסה הייטקיסטית של בגין", ושפיר גם היא "שמרנית במהותה". על מה מתבסס שילון בקביעה זו בעניין שפיר? על "בחירתה בכנסת, ולא בעשייה חברתית חוץ־ממסדית" וכן ב"חבירתה לגברים הלבנים וליתר האליטיסטים המאיישים את המחנה הדמוקרטי ותומכיו". אלה מעידים לדידו (כמובן) על "הפוליטיקה הישנה הטבועה בה."

מול שתי אלה הלבנבנות מציג שילון את אלמקייס כגיבורת-על "מזרחית" (אלמקייס היא בת ליהודים יוצאי מרוקו), "שגדלה בפריפריה והקדישה את חייה להגנה על החלשים שלא מעל דוכן הנואמים".

אחרי שקראתי את מאמרו של שילון גיליתי שאלמקייס נהפכה בימים האחרונים למעין קדושה מעונה. כל המי-ומי בשמאל המזרחי יצאו להגנתה (בעיקר בפייסבוק) בעקבות כמה פוסטים או התבטאויות אחרות שלה מן העבר שהועלו לאחרונה למודעות  הגולשים, ובהם היא מתגלה כאישה גסת רוח, אלימה וכוחנית (דוגמאות למטה וגם כאן). לטענת מגיניה החרוצים של אלמקייס, אלה גררו תגובות שחשפו שוב את "השד העדתי" המפורסם. אין ספק, כרוניקה מוכרת מאוד. מייד הבנתי אם כן שנכנסתי לביצה עכורה שקשה לצאת ממנה, במיוחד למישהי כמוני, בלא פגע. ובכל זאת חשתי צורך להתייחס לטיעוניו. אבל מאחר ויש נקודות רבות מדי במאמרו הראויות להתנגדות, החלטתי בסופו של דבר להתייחס דווקא לאלמקייס עצמה, וזאת בקצרה:

שילון מכנה את אלמקייס "מהפכנית", אבל לא מציג דבר מהפכני מן האידיאולוגיה או תפיסתה הפוליטית. האם לפעול מחוץ לממסד הופך אותך אוטומטית ל"מהפכני"? (שלא לדבר על זה שאלמקייס דווקא כן מנסה את כוחה במירוץ אל הממסד, אבל ניחא)

בסדרה "הנביאים" שכוונתה להלל פעילים מזרחים בישראל, אומרת כרמן:  "קברי צדיקים זו התרבות שלי." האם זוהי מהפכנות פוליטית? כדאי לזכור כי לנשק קמיעות ולהאמין באנשים המכונים צדיקים שטוענים לקשר מיסטי עם בורא עולם, היה חלק ניכר וחשוב גם בתרבות של יהודים רבים ממזרח אירופה, למעשה – עד סוף המאה ה-19 של מרבית היהודים הללו. אז מה? האם זה משהו לאמץ? לשבח?

אין ספק שהפוליטיקה היהודית המודרנית היא במובנים רבים צאצאית של תנועות אשר נאבקו בתפיסות אלה. תנועת ההשכלה/הנאורות באירופה נלחמה בדיוק ב"נחשלות" זאת למען קידום מחשבה ביקורתית יותר, פתוחה יותר בקרב הציבור, וזאת מתוך אמונה באדם ואופטימיות עקשנית. התפתחויות אלה, שאפיינו בעיקר את אירופה, כללו בין היתר התנגדות לתרבויות דתיות מעין אלה, אשר נחשבו על ידי אידיאולוגים שונים (לא רק קארל מראקס) כפוגעים ביכולתו של הציבור הרחב ("ההמון") להיות אדון לעצמו, ולנתב את חייו הציבוריים למסלול הנכון.

לאלמקייס, כפי שאנו רואים בדבריה הגאים, אין את האומץ הבסיסי להתנער מתופעות הרסניות כמו כניעה גורפת לרצון רבנים ופעולה לפי אמונה ולא לפי מחשבה שמנסה להיות מחשבה רציונלית. תופעות אשר פוגעות קודם כל, ולפני הכל, בחלשים ביותר בחברה, ומרפדים את כיסיהם של אנשים ציניים, תאבי שלטון.

באותו פרק בסדרה ("הנביאים") ממשיכה אלמקייס ומסבירה כי היא "באמת מאחלת להם [לאשכנזים?] רק שיילכו ללמוד קצת על הצדיקים האלה ואיזה אנשים גדולים הם היו", שהרי, כך היא מסבירה "אתה לא יכול ללעוג לדת שלהם […] ואז לומר 'וואו למה הם לא בוחרים בי'"

אולי דווקא ציטוט זה מספק רמז לטקטיקה הצינית של אלמקייס ואחרים בשדה הפוליטיקה הרחב. שהרי אלמקייס, בדומה למירי רגב, נתניהו ואח', לא מתביישת בכלל להודות בכך שרטוריקת הצדיקים נועדה למעשה כדי לקרב בוחרים.

 

במכולת ברחוב שלי עובדים שני אנשים דתיים. אחד לבוש כחרדי, אחד לבוש כ"דתי לאומי". שניהם אנשים חסרי השכלה גבוהה, וכנראה שגם בינונית. שניהם נוהגים לצפות באדיקות בסרטוניו של "הרב" אמנון יצחק. זוהי "התרבות" שלהם. להקשיב לאיש המכונה רב והנתפס על ידיהם ועל ידי רבים אחרים כמורה דרך, אשר מרבה להפיץ טמטום, שקרים, ושנאה בעולם. האם להתנגד ל"תרבות" זו היא התנשאות? וודאי שיש בכך אלמנטים של התנשאות, שהרי מלכתחילה המבקרים נהנים בדרך כלל מיתרונות "מעמדיים" רבים על המבוקרים. הם בדרך כלל משכילים יותר, בדרך כלל עשירים יותר. אבל האם מטרתם של המבקרים תופעה זאת היא לעג או שמא מאבק בחושך שמפיצים אמנון יצחק ואח'? רק לפני כמה חודשים עברתי ליד אותה המכולת, ובעליה (שמאז הספיק לעזוב את העסק) הסביר למישהו בשכנוע-עצמי רב מדוע מקומה של האישה הוא במטבח ובגידול הילדים. לא היה לי נעים לעצור ולהצטרף לשיחה. אין לי ספק שגם את זה הוא שמע בסרטון או בשיעור מפי רב שכזה.

אני יודעת שנישוק קמיעות או השתטחות על קברי צדיקים הפכו להיות סימבול, סמל למאבק נגד "הדיכוי האשכנזי" בישראל. אבל כמה חבל שכך הם הדברים. כמה חבל ש"מהפכנות" היא תמיכה בהבלים, והגנה על מי שפוגע בציבורים רחבים בישראל נחשבת בטעות להגנה על אותו הציבור עצמו. חוסר הצדק והאווילות הגמורה ברורים עד כאב.

 

 

היקומים המקבילים בישראל

בעקבות תקיפת שוטרי מג"ב על ידי חיילים מהגדוד החרדי "נצח יהודה", ובעקבות התחזיות לפיהן עד 2065 כל אדם שלישי בישראל יהיה חרדי

מאת: רונה ברנס


מקרה קטן, אך מפחיד ביותר, התרחש לאחרונה:  שני חיילי "נצח יהודה" (חיילי המסלול החרדי בצה"ל) ניסו לשחרר עצורים יהודים שנעצרו על ידי מג"ב במהלך התפרעויות כנגד פלסטינים וכוחות הבטחון בשטחי יהודה ושומרון.

ההפגנה התרחשה בעקבות הריגת שני חיילי "נצח יהודה" ופציעת אחרים על ידי חוליית מחבלים. שוטרי מג"ב עצרו כמה מתפרעים במקום, אשר גם יידו אבנים אל עבר פלסטינים וחסמו כבישים. כתוצאה מיידויי אבנים אלה נפגעו מספר אנשים (פלסטינים), ונגרם נזק לרכוש.

בתוך מהומות אלימות אלה של חבורות נערים אדנותיים צמאי נקם, חיילי "נצח יהודה" החליטו כי הם עוברים צד, ובמקום למנוע את התפרעות הנערים, למעשה הצטרפו אליהם.

וכך קרה שבמקום לעזור לכוחות הביטחון הם הצטרפו לכוחות העברייניים בכך שניסו לשחרר את העצורים. כשהדבר לא עלה בידם, ניסו החיילים לשחררם בכוח.

בשלב זה תקפו חיילי מג"ב את חיילי נצח יהודה בעימות אלים, אשר בעקבותיו הושעו חיילי הגדוד החרדי מתפקידם.

זהו מקרה מזעזע כשלעצמו. שהרי לכאורה, נראה שמדובר כאן בשני חיילים שמפרשים את תפקידם באופן שונה לחלוטין מהאופן שבו מפרשים את תפקידם חיילי מג"ב, למשל.

במקום להגן על האינטרסים של מדינת ישראל באמצעות שמיעה לפקודות מפקדיהם, ומניעת התפרעות אלימה שעלולה לעלות בחיי אדם נוספים, הם בוחרים לפעול בשירות אידיאולוגיה המשיחית-מתנחלית, ולהקשיב לצו מצפונם המעוות.

שהרי, חיילי "נצח יהודה" מאמינים כנראה כי תפקידם הוא להגן על "המתיישבים", כפי שמכונים המתנחלים בפלטפורמות ימניות רבות.

ואכן העברית היא שפה מתעתעת. "צבא הגנה לישראל" אמנם יכול בקלות להתפרש כ"צבא הגנה על עם ישראל". מה הם האינטרסים של "עם ישראל"? ובכן, לא בהכרח האינטרסים של מדינת ישראל המודרנית וצבאה (תלוי בפירוש של "עם ישראל")…

אבל אותי זיעזע במיוחד האופן שבו פרשייה זו הוצגה בכלי התקשורת השונים.

כך למשל הוצגו הדברים בכותרת באתר החרדי "כיכר השבת" : " חיילי גדוד נצח יהודה שחבריהם נרצחו בשבוע שעבר, הוכו קשות על ידי שוטרי משמר הגבול, לאחר שעל פי עדי ראיה סירבו לפנות מתיישבים שהפגינו כנגד גל הטרור האחרון".

גם באתר "סרוגים" הדברים הוצגו באופן דומה:  "זעם בקרב חיילי גדוד נצח יהודה שחבריהם הוכו על ידי שוטרי מג"ב, לאחר שניסו לשחרר מפגינים שהפגינו כנגד גל הטרור האחרון בו נרצחו שניים מלוחמי הגדוד".

אין צורך לומר כי בשני האתרים הפופלאריים הללו, המכוונים דבריהם לציבור ההולך וגדל במדינת ישראל – הציבור הדתי והחר"דלי, האמפתיה שמורה לצד היהודי-מתנחלי בלבד. העובדה כי המתפרעים יידו אבנים, כטרוריסטים לכל דבר ועניין, מתקבלת בסלחנות, שלא לומר באהדה.

האידיאולוגיה האלימה, המעדיפה דם יהודי על פני כל דם אחר, אינה יכולה להמשיך במדינה אשר מבקשת להיות מדינה דמוקרטית. בכל יום שעובר דומה כי נציגי הגזעניים, הקיצוניים והאלימים ביותר בחברה, מתחזקים.

זוהי אינה התקרית האלימה הראשונה מסוגה שנקשרת בשמו של גדוד "נצח יהודה" המהולל. בשנים האחרונות נחשפו כמה פרשיות של התנהגות אלימה, קלגסית, דורסנית ומרושעת מצד חיילים מאותו הגדוד עצמו. ואלו הן רק פרשיות שנחשפו לעין המצלמה ולידיעת הציבור.

אבל קשה לומר כי ישראלים שעיניהם בראשיהם צריכים להיות מופתעים מכך שחיילים חרדים המגוייסים לצה"ל הפועל בתוך מנגון של משטר צבאי דה-פקטו, המבדיל בין האוכלוסייה היהודית בעלת הזכויות והאוכלוסייה הערבית נטולת הזכויות – קשה לומר כי בסיטואציה כזאת יש הפתעה מהתנהגותם המחפירה של חיילים אלה. מהיכן ישאבו חיילי "נצח יהודה" ערכים הומניסטיים? מקהילתם המסתגרת? מדוע שהם לא יעדיפו את הדם היהודי על פני הדם הערבי? מדוע שהם לא יקשיבו לאיתמר בן גביר, אחד החתרנים המצליחים ביותר נגד מדינת ישראל הדמוקרטית, אשר כמובן לא פספס את ההזדמנות גם הפעם כדי להגן על החיילים אשר לדבריו "קיבלו יחס כאחרוני המחבלים."

בתגובה לבן גביר, כדאי לציין, שאם נסתמך על מקרים קודמים, הרי שסביר להניח כי החיילים הסוררים יקבלו עונשים מקלים, שהרי, אחרי הכל, הם יהודים, ועוד יהודים המשרתים בשירות קרבי… (דוגמה לעונשים מקלים אפשר היה לראות, למשל, ב-2015, שבה הורשע חייל מ"נצח יהודה" בהתעללות באדם פלסטיני, ושחרר לאחר 60 יום בלבד.)

הסצינה "הקטנה" הזאת של חיילי מג"ב מול חיילים חרדים בצה"ל ו"מתיישבים" פורעים, היא אולי תמונה מקדימה למה שעוד צפוי לנו כאן.

ככל שירבו המתחים, ויגדל ציבור החרדים במדינת ישראל (עד 2065 צופות התחזיות כי כל אדם שלישי בישראל יהיה חרדי), כך תגדל השנאה ההדדית והאלימות, וירבו השסעים. בניגוד לטענות מפייסות אך שקרניות, השסעים העמוקים ביותר במדינת בישראל – אשר עיקרם הוא בין הציבור המעדיף תפיסת עולם הומניסטית ורצינאלית לציבור המעדיף תפיסת עולם משיחית ולאומנית – אינם ניתנים "לריפוי". רק חינוך הומניסטי יסודי ומעמיק, להכרה בערך האדם באשר הוא אדם, וחתירה אל הטוב של כלל העולם בלי הבדל דת, גזע ומין, יכול לשנות את התמונה.


 

תיעוד התפרעויות הנוער הימני-מתנחלי על רקע אירועי הטרור ביהודה ושומרון:

 

מיתוס והעתיד: חוק הלאום ובגידת המחוקק

רונה ברנס


לאחרונה, ב-19 ביולי, עבר, כידוע, חוק הלאום. היה זה יום נוסף של בגידת המחוקק הישראלי בתפקידו, היינו, הדאגה לשלומם של כל אזרחי ישראל, כמו גם החתירה לשיפור החיים במדינה.

החוק הזה, כמו התנהלות הממשלה באופן כללי בשנים האחרונות, פועל כנגד שני העקרונות הללו.

הדברים הם פשוטים: חוק הלאום, או "חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי",  מעדיף את "הלאום" היהודי על פני כל דבר אחר.

בראש החוק, בסעיף 1, מתנוססות ההצהרות הבאות:

(א) ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי, שבה קמה מדינת ישראל.
(ב) מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, שבה הוא מממש את זכותו הטבעית, התרבותית, הדתית וההיסטורית להגדרה עצמית.
(ג) מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל ייחודי לעם היהודי.

לקריאת החוק בשלמותו (יולי 2018), לחצו כאן

לכאורה, אין בסעיפים כל שינוי, אלא קיבוע של הבנות, או מיתוסים, שעליהם מושתת הרעיון של מדינת ישראל. ואמנם, מגילת העצמאות נפתחת כך:

"בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי."

מגילת העצמאות נפתחת בשיעור היסטוריה כביכול. אמנם, שיעור מיתולוגי (שהרי, למשל, "דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית" של העם היהודי עוצבה בארצות אירופה לא פחות מאשר בארץ ישראל, ואולי יותר). חוק הלאום הטרי, כדרכם של חוקים, קובע עובדה שכביכול ממשיכה שיעור היסטוריה זה, ומסיק את המסקנה המתבקשת: ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם. זוהי הנורמה הבסיסית, זוהי המציאות החדשה.

המיתוס ("ארץ ישראל" כמולדת היסטורית בלעדית, אשר גבולותיה כמובן אינם מבוררים!) הוא עתה החוק. על בסיס זה מוגדרת המדינה כמדינת הלאום של העם היהודי, וחשוב מכך, ככזו שבה "מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית" הוא "ייחודי לעם היהודי".

לפי זה, ההגדרה העצמית של הקולקטיב הפלסטיני ככזה, אינה חוקית.

לעומת זאת, ובניגוד לאמור בחוק היסוד של מי שמתיימרים להיות "הציונים האמיתיים" (היינו מנהיגיו המפוקפקים של "הימין" בישראל), במגילת העצמאות של מדינת ישראל כתוב כך:

"מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין;  תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה   נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות."

האם חוק הלאום הוא צעד נוסף ב"שקידה על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה?" או שמא בדרכה אל קיום "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לעל אזרחיה"?  או אולי בעצם, מדינת ישראל הרגישה שיש צורך בחוק הלאום כדי לשמר את חופש המצפון, הלשון, החינוך והתרבות?

לא.  מדינת ישראל, בראשותו של בנימין נתניהו משתמשת לרעה ב"דמוקרטיה", ומטילה את מה שהוא למעשה דיכוי המיעוטים על ידי הרוב השליט והבלתי מעורער – הרוב היהודי.

מתוך תפיסה אדנותית זו שאופפת מזה זמן רב חלקים גדולים ביותר בציבור היהודי, דומה כי אין כל בעיה עם הסעיף הבא:

" המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי, ותפעל על מנת לעודד ולקדם הקמה וביסוס שלה." (סעיף  7 בחוק)

למען הסר ספק – אין בחוק זה שום סעיף בעניין עידוד פיתוח התיישבות ערבית. גם לא נאמר דבר לגבי עידוד, קידום או הקמה של יישובים ערבים בישראל. גם זה לא מפתיע – שהרי מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. כל זה יפה וטוב, אבל מה עם דמוקרטיה? מה עם ערכי השוויון? מה עם הערך הבסיסי בדבר שוויון הזדמנויות לכל בני האדם בתוך המסגרת המדינתית?

ושוב, כדאי לשאול: מהו "תפקידה" של מדינת ישראל? כלומר, לשם מה היא נוסדה? ובכן, אכן, תפקידה ההיסטורי ותפקידה בהווה הוא לוודא שהעם היהודי לא ימשיך לחוות קיום פגיע ומדוכא כפי שהיה נחלת קיומו לפני קיומה של מדינת ישראל, ולפני ייסוד הציונות.

אכן. אבל בהיותה מדינה השואפת להיות דמוקרטית, היא אינה יכולה לנהוג בחוסר שוויון כלפי אזרחיה. אף "תירוץ" אינו יכול להגן על מעשי המדינה הפוגעים בשוויון אזרחיה הערבים.

שוויון הזדמנויות אזרחי אינו דבר שצריך להיות מותנה.
זוהי זכותו של כל אזרח להנות ממשאביה של המדינה באופן שווה. אבל מדינת ישראל אינה חושבת על כלל אזרחיה. היא חושבת בראש וראשונה על אזרחיה היהודים. כך לא מתנהלת דמוקרטיה, ובניגוד לדבריו של ראש הממשלה בנימין נתניהו מן העת האחרונה – אבות הציונות לא היו חותמים על "חוק הלאום" המביש בשום אופן.

אבות הציונות חלמו על מדינה ליברלית. תאודור הרצל, למשל, חלם על מדינה נייטראלית, לא על מדינת לאום. הוא חלם על מדינה שתהיה מקום בטוח לכל בני האדם ובייחוד לעם היהודי (בשל ההיסטוריה הייחודית של עם, והצורך הייחודי שהתעורר בסוף המאה ה-19 למצוא מקום מקלט ליהודים). אכן, גם הרצל רצה שהמדינה תייצג את מורשתו הייחודית של העם היהודי, בדיוק כמו שכל חברה מערבית אחרת מייצגת את הקבוצה הדומיננטית שממנה היא מורכבת. בשום אופן הוא לא חלם על מדינה דתית, ובשום אופן לא על מדינה אתנו-צנטרית.

ברומן האוטופי שלו "אלטנוילנד" הוא קרא לחברה הריבונית המדומיינת שלו "החברה החדשה", ולא מדינת יהודה, או ישראל, או משהו המעיד על זהותה האתנית. גם לפי ז'בוטינסקי " "כל יחיד הוא מלך השוה לרעהו" והוא מדגיש "לשם טובתם של היחידים נוצרה חברה, לא להפך". מושגיו של ז'בוטינסקי הם  מושגים כלליים, הלקוחים ממסורת הליברליזם המערבית.

אבל גם בלעדי ההישענות על "אבות הציונות", דבר שנתניהו אוהב לעשות (ובכך לעוות את דבריהם ותפיסותיהם), המבט שלנו צריך לשאת אותנו קדימה, ולא אחורה.

השאלה היא לא מה אמרו אנשים גדולים לפני כמאה שנה, השאלה היא מה אנו עושים היום, כדי לקדם את טובת מדינת ישראל, אשר מורכבת ממיעוט גדול של ערבים ביחד עם יהודים ואחרים.

זוהי שאלה קשה וסבוכה, אבל הדרך להתחיל להתמודד עם המורכבות הזאת אינה בקביעת מסמרות באותו המקום בדיוק שבו עמדו היהודים לפני מאה שנה. העם היהודי אינו נמצא במצב שבו הוא היה לפני מאה שנה. העם היהודי הוא בעליו המאושר של מדינה משגשגת עם הרבה בעיות. חלק מן הבעיות האלה הן בעיות קשות ביותר הקשורות בקונפליקט לאומי – ובראשו הקונפליקט שבין העם היהודי והעמים הערבים, ומעל כולם – העם הפלסטיני. חוק הלאום הטיפשי רק מסיג לאחור את השיחה המורכבת הזאת שעלינו לקיים, וכמיטב המסורת מן הזמן האחרון רק מעמיק את שוחות הזהות של כל צד.

אתה יהודי, אני ערבי, או להיפך. בשלב זה של ההיסטוריה, ובמשבצת גיאוגרפית זעירה זו שבה אנו נמצאים (מדינת ישראל) המצב הוא שהיהודי חזק מן הערבי. אבל זה עלול להיות מצב זמני בלבד. זהו בוודאי מצב חדש יחסית, ומדהים לראות כיצד היהודים, בהגיעם לעמדת שלטון, מנצלים את כוחם כדי לעשות למיעוטים אחרים את שעשו להם.

השוויון האזרחי הוא מהיסודות הבסיסיים ביותר של הדמוקרטיה. חוק הלאום לועג ליסוד זה.

נתניהו מוסיף חטא על פשע ואומר על מתנגדי החוק שהם לא ציוניים, ושהם חותרים תחת יסודות המדינה, אבל האמת היא שהוא הוא אויבה הגדול של הציונות, ובעיקר – הוא אויבה הגדול של מדינת ישראל שאמורה להיות חופשית, מקיימת שוויון בין אזרחיה, ומכבדת בני אדם באשר הם בני אדם (על כל מורכבויותיהם הזהותיות).

במקום להמשיך ולטחון עד דק את המיתוסים המניעים של החברה הריבונית היהודית המודרנית, עלינו לחשוב על העתיד: מה עכשיו? לאן נלך עכשיו, כדי שמדינת ישראל תתבצר כמדינה הדמוקרטית שהיא שואפת להיות, כביכול? חוק הלאום הוא צעד ענק בכיוון הלא נכון.

מגילת העצמאות

מגילת העצמאות של מדינת ישראל, מתוך אתר הכנסת

 

 

בקבוק הפלסטיק הירוק

מעשה בבקבוק פלסטיק ירוק שהושלך אל בריכת נחל גן עדן, ומחשבות בעקבותיו


 

צילום וכתיבה: בתיה גלילי

אביב הגיע פסח בא. והנה יצאנו גם אנחנו לאחרונה, ביום שישי בבוקר, לנחל עמוד שבצפון, לטייל במסלול "נחל עמוד עליון" – מסלול קצר, לא קשה, הדומה לגן עדן ארץ ישראלי קטן.

הגענו יחסית מוקדם, בהתחשב בנסיעה הארוכה לתחילת המסלול, והתחלנו ללכת שמחים וטובי לב.

הדרך מתחילה לא רחוק מכפר שמאי, מאוד לא רחוק מהעיר צפת, אשר אורבת מלמעלה. ההליכה מתחילה בירידה שמובילה אל ערוץ הנחל העמוק, אל הסלעים, אל מסתורי העמק, אל מתחת לעצים הנמוכים, המקנים צל מושלם לעייפים, ובייחוד כשהכל בקרבת מפלים קטנים, ובריכות זעירות וצלולות של מים יפיפיים. גן עדן אביבי.

בפינה נסתרת, שחובקת אשד קטן, מלאה סלעים נוחים לישיבה, ועלי שלכת חומים המרפדים את האדמה, החלטנו לעשות הפסקה קצרה. הוצאנו את סט הקפה, עם כוסות הזכוכית שלנו, והתחלנו להכין הכל.

כמה דקות לאחר מכן ראינו חבורה של נערים חרדים, לבושים בלבוש המקובל – שחור לבן. אמנם, לא כולם היו קונוונציונאליים באותה המידה – לאחד היה כובע קש, לאחר היה כובע מצחייה ובקבוק מים קשור על גבו בתיק מיוחד. אחד אחר אחז בבקבוק פלסטיק של ספרייט או משהו מעין זה, בצבע ירוק. נדמה לי שלכולם היו כובעים. הם נעמדו לא הרחק מאיתנו, כך שיכולתי לשמוע במעומעם את דבריהם.

הם עסקו בצורך לעשות הפסקה, לאכול משהו קטן, לנוח, אולי לשתות. אני מודה שהתעניינתי במיוחד בהתרחשות, כי רציתי לראות כיצד ינהגו בפסולת הנלווית למנוחות מעין אלה. אני תמיד סקרנית לראות כיצד קבוצות נוהגות בטבע.

הם החליטו שלא לעשות הפסקת ישיבה, אלא התרחקו מאיתנו מעט, ונעמדו בשביל כדי לשתות ולנוח שם. האקוסטיקה הייתה סבירה כך שיכולתי לשמוע שברי דברים בכל זאת. הם התחילו לשתות, כנראה מאותו הבקבוק הירוק שראיתי קודם.

בחצי האוזן שמעתי פצפוצי פלסטיק מבשרי רע. היו כמה מילים שהוחלפו, וברגע אחד היה צליל שלא השתמע לשתי פנים: הם זרקו את בקבוק הפלסטיק הירוק שלהם מעבר לגשר שעליו הם עמדו, היישר אל תוך הבריכה הצלולה, בריכת גן העדן הנפלאה, שחובקת את המפל, שלצדו ישבנו אנחנו. את נפילת הבקבוק לא ראיתי ישירות, אלא רק שמעתי, משום שישבנו בצדו השני של הגשר.

כנשוך נחש זינקתי למקום בו הם עמדו, רצתי אליהם בעלייה שהפרידה בינינו, הבטתי מעבר לגשר, ואכן ראיתי את הבקבוק הירוק מונח שם בתוך המים הנפלאים!

להמשיך לקרוא