נשים, גברים

ר"ב ירושלמי


במאמר שפורסם לאחרונה ב"הארץ" מאת העיתונאי החרדי ישראל כהן, מבקש העיתונאי ללמדנו על נפלאות החברה החרדית, אשר דווקא הנורמות אשר נראות כביכול "לנו, החילונים" כ"מדירות" (היינו – הפרדה בין המינים), הן הן אלה ש"מגינות" על הנשים. ("תלמדו מאתנו מהו כבוד לנשים", 13.11.17).

לטענת כהן, "בימים שבהם נחשפות עוד ועוד פרשות הטרדה מינית […], הגישה החרדית, המקדשת את ההפרדה בין המינים, נראית בעלת היגיון רב."

זהו משפט משעשע במיוחד מפני שהוא מגיש על מגש כסף אולי את תמצית החברה החרדית – נשף המסיכות. אותו נשף מסיכות מקודש שבתוכו הציבור הזה נתון יומם וליל, בין אם זו מסיכה של "קדושה", "טהרה", "תלמוד תורה" וכמובן מסיכת "ההפרדה", שהרי בנשף זה לא רק מפרידים בין נשים וגברים, אלא אף "מקדשים" זאת לכדי עקרון. שלא לדבר על כך, שכהן מניח שמה שאין מדברים עליו בחברה החרדית, אינו קיים (כלומר, הוא מניח כי התקפות מיניות והטרדות בציבור החרדי הן מעטות יחסית לאלו המתרחשות במגזר החילוני).

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

סיפור קצר: מפנקסו של איש על אי

מאת: רונה ברנס

הסיפור פורסם לראשונה בגליון 2 של כתב העת גרנטה

באמצע הים התיכון, בין האי למפדוזה ליפו, ישנו אי אחד, מקומו אינו ידוע. הוא משתנה עם צוקי עתים ותכיפות גלים, נע לפי תנועותיהן של רפסודות אפריקאיות. גודלו לא יותר מסירת פליטים רעועה, ותנועתו לא סדירה. שם בין קצף הגלים, נראה אדם. לא ידוע מתי נראה לראשונה, אולם הסיפורים נמשכים כבר יותר ממאה שנה. גם לא ידוע היכן קיבל השכלתו (על קיומה הנעלה אין עוררין), ואף לא כיצד קיבל את בגדיו היפים, הנראים מרחוק בצבעוניותם הנרגשת. לאחרונה נראה בריקוד ולס סוער, ויש מי שיישבעו כי שמעו את הפסטורלה של בטהובן מתנגנת מעל חופיו השוממים של האי. אולם, למעט כל אלה, אין בו דבר באי הזה השטוח כמצדה, פרט אולי לסלעים ולעשב.

הדיווחים על האי ספורים, ויש הסבורים כי מדובר בבדיה. חברו הטוב של אחד הירקנים בשוק, דייג מזה שלושים שנה, בטוח כי מדובר באחד השודדים האפריקאים שנפלו מספינת טילים אמריקאית, או סירת הצלה צרפתית (על אף שאותו חבר טוען בתוקף כי הוא עצמו מעולם לא ראה את האיש). אחרים מספרים כי מדובר בחסיד, צאצא של רבי נחמן מברסלב, שמקיים את דרכו שבניגון כל ימיו. ועוד אחרים בטוחים כי האיש הוא נזיר יווני אורתודוקסי, שיצא לשחייה בקרבת האי אתוס, ולא שב מאז. אומרים כי לבאים לחופי הים התיכון בלילות יישמע לעתים רחוקות קול נגינה בלתי ברורה.

אולם ערביי הכפרים אינם מוכנים לשמוע סיפורים יהודיים מוגזמים שאופיים הנוכרי ניכר בהם יותר מדי, וזוכרים לספר את סיפורי אבותיהם עוד מאז ילדותם הנשכחת. ודאי בן בנו הלא חוקי של נפוליאון הוא אם כן, פליט מהאי אֶלְבָּה, בן משרתות עלוב שנפלט לחיי נוודות ימית.

להמשיך לקרוא

"פנייה מאמא לאמא": קמפיין התמיכה באלאור אזריה

המערכת


בתוך 12 שעות הגיע קמפיין למימון המונים התומך בחייל אלאור אזריה, שירה והרג מחבל פצוע שלכאורה לא היווה סכנה, ליעדו (400,000 ש"ח).

הקמפיין הושק ביום ראשון וכרגע עומד על מעל 585,000 ₪ ועוד הזרוע נטויה (כי נותר כמעט עוד חודש עד לסיומו).

סנטימנטליות מועצמת היא כלי נשקו המרכזי של גיוס ההמונים הזה: המניפולציה העיקרית כאן היא כמובן הפנייה בוידאו "מאמא לאמא", כמו שאמו של אזריה מתנסחת שם תוך התייפחות כנה מול המצלמה. היא מבקשת שיעזרו לה"להוציא את הילד", מילה שחוזרת על עצמה שוב ושוב לאורך הוידאו.

ואכן, בליווי פסנתר עדין ונוגע ללב, אנו שומעים שני הורים כואבים: "אנחנו רוצים שהבן שלנו יחזור הביתה" , "הוא ילד של בית", האם מסבירה שם "והוא לא איתי כבר שלושה חודשים ואני רוצה אותו איתי"…

גם המילים "בית" ו"בן" חוזרות על עצמן שוב ושוב, ובנקודה מסויימת אל הפסנתר מתווספים כינורות חמים, שמטרתם היא להעמיק את גודל ההזדהות של הצופה.

נכון לזמן כתיבת שורות אלה, 1760 אנשים בישראל תרמו 50 ₪ למשפחת אזריה לתמיכה ב"הוצאות המשפטיות", כפי שהם מסבירים בוידאו.

1499 אנשים תרמו 100 ₪.

580 אנשים תרמו 200 ₪.

235 אנשים תרמו 300 ₪.

105 אנשים תרמו 500 ₪.

68 אנשים תרמו לפחות 1000 ₪.

וכן, היה גם תורם אחד נדיב במיוחד שתרם 10,000 ₪ לפחות.

אלאור אזריה - קמפיין

צילום מסך מאתר הדסטארט

בסוף דף הקמפיין כתוב כך:

"אנחנו האזרחים לא יכולים לעמוד מנגד ולהותיר את אלאור ומשפחתו ללא הגנה. אנחנו האזרחים לא יכולים לתת לביורוקרטיה ולפוליטיקה לגבור על ערכי המוסר הבסיסי והרעות עליהם גדלנו ועליהם מושתתים צה"ל והחברה הישראלית כולה. אנחנו האזרחים לא סומכים על אחרים – לוקחים את האחריות עלינולא סומכים על אחרים – לוקחים את האחריות עלינו. "

מהי הבירוקרטיה לדידם של התומכים ושל שרון גל החתום על השורות הללו? מערכת המשפט וחוקי המדינה? ומה הם"ערכי המוסר הבסיסי"? האם אלה מסתכמים ב"עין תחת עין", או "הקם להרגך השכם להרגו"? על האיסור "לא תרצח" כנראה לא שמעו שם בממלכת המוסר הבסיסי של גל וחבריו.

אבל יותר מכל, מעניין המשפט האחרון בפיסקה זו: "אנחנו לא סומכים על אחרים – לוקחים את האחריות עלינו."

אכן, כך כנראה חשב לעצמו גם אלאור אזריה כשהוא החליט לירות במחבל הפצוע. הוא לא סומך על אף אחד, כלומר על החוק ועל המדינה, ולכן הוא פשוט יגמור את הסיפור בעצמו.

*

עוד בעניין זה ראו כאן

משחק עם לילה

מאת: ר"ב ירושלמי 


איך שהוא זה יעבור. הלילה. החלון הכחול ייפתח בסופו של דבר והאוויר ימצא את דרכו פנימה.

החדר מוטל גם מחר גם היום בין הכתלים ואתה, כן, אתה, מנסה לחפש מנגינות.

אתה מקשיב לצלילי המקלדת. הטלוויזיה מן החדר השני. אתה שומע.

ואיך שהוא עובר. אתה הרי יודע, את הלילה הזה אתה תגמור מהר.

חיש קל תהיה שוב עייף ביום למחרת ותקליד עיוור במשרדך כעכבר בשביל פרוטות הפרנסה

שעבורן אתה עובד.

ובבית דמיונך קושר אותך יותר מדי אל הספרים המובטחים על מדפים. אתה לא קורא בהם

ויש בך אפילו גאווה קטנה על כך. כמה אתה יהיר.

ממרחק אפשר לדמיין את ג'ז הערב שתשים. אתה יכול לדמיין הרבה מן המרחק. עליה

אינך חושב, ואינך חושב מדוע.

החלון הכחול והאוויר שמעבר מעניינים אותך יותר מכל יצור אנוש. זוהי מחשבה שאינה מעיבה על סקרנותך, וצבעי החדר אינם נסוגים ממך במהירה הפעם.

מבעד לתריס המוגף עומד הירח בחציו, או במערומיו, אינך יודע עליו דבר,

אף על פי שעברו כבר כמה שעות טובות.

והשרכים שנעים מעבר לקירך, מדמים מפרשי אניות עתיקות. לו היית מסתכל אולי היית מבחין בכך.

מנחם הוא הירוק הכהה, אבל את זה כנראה אינך מוכן לשמוע. אולי בגלל הערבית, אולי בגלל העברית

אתה מתקשה בהאזנה, קשה לך ומתחשק לך לומר למישהו שעולה אליך עתה מן החלום,

ידידי,

נחמה היא

סוף סוף

משחק גדול מדי בשביל ערב קצר.

empire-of-light

רנה מגריט, ממלכת האורות (1950)

מחשבות צפוניות: בעקבות אדוארד מונק ושֶל אסקילדסן

מאת: רם מנחם

white

Edvard_Munch_-_Separation_-_Google_Art_Project.jpg

אדוארד מונק, פרידה, 1896

"הם ישבו ליד השולחן במטבח. זה עתה גמרו לאכול.
היא ישבה והביטה מבעד לחלון ביער העבות במעלה הגבעה.
-נכון שזה מקום מקסים? אמרה.
-כן, אמר.
-אני חושבת שאין לאף אחד מקום יפה יותר, אמרה.
הוא לא ענה.
– אבל הייתי רוצה שנסלק את כל הסבך הזה לפני היער.
-בשביל מה? אמר."
("מקום מקסים", בתוך: נוף גדול שומם
מאת של אסקילדסן/ זיקית)

white

ציוריו של אדוארד מונק (1863-1944) מזכירים לי לא מעט את סיפוריו הקצרים של שֶל אסקילדסן (Kjell Askildsen, נולד: 1929) – לא רק בגלל ששניהם נורבגים, אלא מכיוון שכל אחד מהם תופס את הניכור, הבדידות, הדממה והרעש בפינצטה, ואוחז בה לאורך כל יצירותיו. הקטע מהסיפור שצוטט לעיל והציור שעמו בחרתי לפתוח (פרידה) מעבירים לטעמי את התחושות הללו בדיוק.

להמשיך לקרוא