מיתוס והעתיד: חוק הלאום ובגידת המחוקק

רונה ברנס


לאחרונה, ב-19 ביולי, עבר, כידוע, חוק הלאום. היה זה יום נוסף של בגידת המחוקק הישראלי בתפקידו, היינו, הדאגה לשלומם של כל אזרחי ישראל, כמו גם החתירה לשיפור החיים במדינה.

החוק הזה, כמו התנהלות הממשלה באופן כללי בשנים האחרונות, פועל כנגד שני העקרונות הללו.

הדברים הם פשוטים: חוק הלאום, או "חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי",  מעדיף את "הלאום" היהודי על פני כל דבר אחר.

בראש החוק, בסעיף 1, מתנוססות ההצהרות הבאות:

(א) ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי, שבה קמה מדינת ישראל.
(ב) מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, שבה הוא מממש את זכותו הטבעית, התרבותית, הדתית וההיסטורית להגדרה עצמית.
(ג) מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל ייחודי לעם היהודי.

לקריאת החוק בשלמותו (יולי 2018), לחצו כאן

לכאורה, אין בסעיפים כל שינוי, אלא קיבוע של הבנות, או מיתוסים, שעליהם מושתת הרעיון של מדינת ישראל. ואמנם, מגילת העצמאות נפתחת כך:

"בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי."

מגילת העצמאות נפתחת בשיעור היסטוריה כביכול. אמנם, שיעור מיתולוגי (שהרי, למשל, "דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית" של העם היהודי עוצבה בארצות אירופה לא פחות מאשר בארץ ישראל, ואולי יותר). חוק הלאום הטרי, כדרכם של חוקים, קובע עובדה שכביכול ממשיכה שיעור היסטוריה זה, ומסיק את המסקנה המתבקשת: ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם. זוהי הנורמה הבסיסית, זוהי המציאות החדשה.

המיתוס ("ארץ ישראל" כמולדת היסטורית בלעדית, אשר גבולותיה כמובן אינם מבוררים!) הוא עתה החוק. על בסיס זה מוגדרת המדינה כמדינת הלאום של העם היהודי, וחשוב מכך, ככזו שבה "מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית" הוא "ייחודי לעם היהודי".

לפי זה, ההגדרה העצמית של הקולקטיב הפלסטיני ככזה, אינה חוקית.

לעומת זאת, ובניגוד לאמור בחוק היסוד של מי שמתיימרים להיות "הציונים האמיתיים" (היינו מנהיגיו המפוקפקים של "הימין" בישראל), במגילת העצמאות של מדינת ישראל כתוב כך:

"מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין;  תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה   נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות."

האם חוק הלאום הוא צעד נוסף ב"שקידה על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה?" או שמא בדרכה אל קיום "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לעל אזרחיה"?  או אולי בעצם, מדינת ישראל הרגישה שיש צורך בחוק הלאום כדי לשמר את חופש המצפון, הלשון, החינוך והתרבות?

לא.  מדינת ישראל, בראשותו של בנימין נתניהו משתמשת לרעה ב"דמוקרטיה", ומטילה את מה שהוא למעשה דיכוי המיעוטים על ידי הרוב השליט והבלתי מעורער – הרוב היהודי.

מתוך תפיסה אדנותית זו שאופפת מזה זמן רב חלקים גדולים ביותר בציבור היהודי, דומה כי אין כל בעיה עם הסעיף הבא:

" המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי, ותפעל על מנת לעודד ולקדם הקמה וביסוס שלה." (סעיף  7 בחוק)

למען הסר ספק – אין בחוק זה שום סעיף בעניין עידוד פיתוח התיישבות ערבית. גם לא נאמר דבר לגבי עידוד, קידום או הקמה של יישובים ערבים בישראל. גם זה לא מפתיע – שהרי מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. כל זה יפה וטוב, אבל מה עם דמוקרטיה? מה עם ערכי השוויון? מה עם הערך הבסיסי בדבר שוויון הזדמנויות לכל בני האדם בתוך המסגרת המדינתית?

ושוב, כדאי לשאול: מהו "תפקידה" של מדינת ישראל? כלומר, לשם מה היא נוסדה? ובכן, אכן, תפקידה ההיסטורי ותפקידה בהווה הוא לוודא שהעם היהודי לא ימשיך לחוות קיום פגיע ומדוכא כפי שהיה נחלת קיומו לפני קיומה של מדינת ישראל, ולפני ייסוד הציונות.

אכן. אבל בהיותה מדינה השואפת להיות דמוקרטית, היא אינה יכולה לנהוג בחוסר שוויון כלפי אזרחיה. אף "תירוץ" אינו יכול להגן על מעשי המדינה הפוגעים בשוויון אזרחיה הערבים.

שוויון הזדמנויות אזרחי אינו דבר שצריך להיות מותנה.
זוהי זכותו של כל אזרח להנות ממשאביה של המדינה באופן שווה. אבל מדינת ישראל אינה חושבת על כלל אזרחיה. היא חושבת בראש וראשונה על אזרחיה היהודים. כך לא מתנהלת דמוקרטיה, ובניגוד לדבריו של ראש הממשלה בנימין נתניהו מן העת האחרונה – אבות הציונות לא היו חותמים על "חוק הלאום" המביש בשום אופן.

אבות הציונות חלמו על מדינה ליברלית. תאודור הרצל, למשל, חלם על מדינה נייטראלית, לא על מדינת לאום. הוא חלם על מדינה שתהיה מקום בטוח לכל בני האדם ובייחוד לעם היהודי (בשל ההיסטוריה הייחודית של עם, והצורך הייחודי שהתעורר בסוף המאה ה-19 למצוא מקום מקלט ליהודים). אכן, גם הרצל רצה שהמדינה תייצג את מורשתו הייחודית של העם היהודי, בדיוק כמו שכל חברה מערבית אחרת מייצגת את הקבוצה הדומיננטית שממנה היא מורכבת. בשום אופן הוא לא חלם על מדינה דתית, ובשום אופן לא על מדינה אתנו-צנטרית.

ברומן האוטופי שלו "אלטנוילנד" הוא קרא לחברה הריבונית המדומיינת שלו "החברה החדשה", ולא מדינת יהודה, או ישראל, או משהו המעיד על זהותה האתנית. גם לפי ז'בוטינסקי " "כל יחיד הוא מלך השוה לרעהו" והוא מדגיש "לשם טובתם של היחידים נוצרה חברה, לא להפך". מושגיו של ז'בוטינסקי הם  מושגים כלליים, הלקוחים ממסורת הליברליזם המערבית.

אבל גם בלעדי ההישענות על "אבות הציונות", דבר שנתניהו אוהב לעשות (ובכך לעוות את דבריהם ותפיסותיהם), המבט שלנו צריך לשאת אותנו קדימה, ולא אחורה.

השאלה היא לא מה אמרו אנשים גדולים לפני כמאה שנה, השאלה היא מה אנו עושים היום, כדי לקדם את טובת מדינת ישראל, אשר מורכבת ממיעוט גדול של ערבים ביחד עם יהודים ואחרים.

זוהי שאלה קשה וסבוכה, אבל הדרך להתחיל להתמודד עם המורכבות הזאת אינה בקביעת מסמרות באותו המקום בדיוק שבו עמדו היהודים לפני מאה שנה. העם היהודי אינו נמצא במצב שבו הוא היה לפני מאה שנה. העם היהודי הוא בעליו המאושר של מדינה משגשגת עם הרבה בעיות. חלק מן הבעיות האלה הן בעיות קשות ביותר הקשורות בקונפליקט לאומי – ובראשו הקונפליקט שבין העם היהודי והעמים הערבים, ומעל כולם – העם הפלסטיני. חוק הלאום הטיפשי רק מסיג לאחור את השיחה המורכבת הזאת שעלינו לקיים, וכמיטב המסורת מן הזמן האחרון רק מעמיק את שוחות הזהות של כל צד.

אתה יהודי, אני ערבי, או להיפך. בשלב זה של ההיסטוריה, ובמשבצת גיאוגרפית זעירה זו שבה אנו נמצאים (מדינת ישראל) המצב הוא שהיהודי חזק מן הערבי. אבל זה עלול להיות מצב זמני בלבד. זהו בוודאי מצב חדש יחסית, ומדהים לראות כיצד היהודים, בהגיעם לעמדת שלטון, מנצלים את כוחם כדי לעשות למיעוטים אחרים את שעשו להם.

השוויון האזרחי הוא מהיסודות הבסיסיים ביותר של הדמוקרטיה. חוק הלאום לועג ליסוד זה.

נתניהו מוסיף חטא על פשע ואומר על מתנגדי החוק שהם לא ציוניים, ושהם חותרים תחת יסודות המדינה, אבל האמת היא שהוא הוא אויבה הגדול של הציונות, ובעיקר – הוא אויבה הגדול של מדינת ישראל שאמורה להיות חופשית, מקיימת שוויון בין אזרחיה, ומכבדת בני אדם באשר הם בני אדם (על כל מורכבויותיהם הזהותיות).

במקום להמשיך ולטחון עד דק את המיתוסים המניעים של החברה הריבונית היהודית המודרנית, עלינו לחשוב על העתיד: מה עכשיו? לאן נלך עכשיו, כדי שמדינת ישראל תתבצר כמדינה הדמוקרטית שהיא שואפת להיות, כביכול? חוק הלאום הוא צעד ענק בכיוון הלא נכון.

מגילת העצמאות

מגילת העצמאות של מדינת ישראל, מתוך אתר הכנסת

 

 

מודעות פרסומת

בקבוק הפלסטיק הירוק

מעשה בבקבוק פלסטיק ירוק שהושלך אל בריכת נחל גן עדן, ומחשבות בעקבותיו


 

צילום וכתיבה: בתיה גלילי

אביב הגיע פסח בא. והנה יצאנו גם אנחנו לאחרונה, ביום שישי בבוקר, לנחל עמוד שבצפון, לטייל במסלול "נחל עמוד עליון" – מסלול קצר, לא קשה, הדומה לגן עדן ארץ ישראלי קטן.

הגענו יחסית מוקדם, בהתחשב בנסיעה הארוכה לתחילת המסלול, והתחלנו ללכת שמחים וטובי לב.

הדרך מתחילה לא רחוק מכפר שמאי, מאוד לא רחוק מהעיר צפת, אשר אורבת מלמעלה. ההליכה מתחילה בירידה שמובילה אל ערוץ הנחל העמוק, אל הסלעים, אל מסתורי העמק, אל מתחת לעצים הנמוכים, המקנים צל מושלם לעייפים, ובייחוד כשהכל בקרבת מפלים קטנים, ובריכות זעירות וצלולות של מים יפיפיים. גן עדן אביבי.

בפינה נסתרת, שחובקת אשד קטן, מלאה סלעים נוחים לישיבה, ועלי שלכת חומים המרפדים את האדמה, החלטנו לעשות הפסקה קצרה. הוצאנו את סט הקפה, עם כוסות הזכוכית שלנו, והתחלנו להכין הכל.

כמה דקות לאחר מכן ראינו חבורה של נערים חרדים, לבושים בלבוש המקובל – שחור לבן. אמנם, לא כולם היו קונוונציונאליים באותה המידה – לאחד היה כובע קש, לאחר היה כובע מצחייה ובקבוק מים קשור על גבו בתיק מיוחד. אחד אחר אחז בבקבוק פלסטיק של ספרייט או משהו מעין זה, בצבע ירוק. נדמה לי שלכולם היו כובעים. הם נעמדו לא הרחק מאיתנו, כך שיכולתי לשמוע במעומעם את דבריהם.

הם עסקו בצורך לעשות הפסקה, לאכול משהו קטן, לנוח, אולי לשתות. אני מודה שהתעניינתי במיוחד בהתרחשות, כי רציתי לראות כיצד ינהגו בפסולת הנלווית למנוחות מעין אלה. אני תמיד סקרנית לראות כיצד קבוצות נוהגות בטבע.

הם החליטו שלא לעשות הפסקת ישיבה, אלא התרחקו מאיתנו מעט, ונעמדו בשביל כדי לשתות ולנוח שם. האקוסטיקה הייתה סבירה כך שיכולתי לשמוע שברי דברים בכל זאת. הם התחילו לשתות, כנראה מאותו הבקבוק הירוק שראיתי קודם.

בחצי האוזן שמעתי פצפוצי פלסטיק מבשרי רע. היו כמה מילים שהוחלפו, וברגע אחד היה צליל שלא השתמע לשתי פנים: הם זרקו את בקבוק הפלסטיק הירוק שלהם מעבר לגשר שעליו הם עמדו, היישר אל תוך הבריכה הצלולה, בריכת גן העדן הנפלאה, שחובקת את המפל, שלצדו ישבנו אנחנו. את נפילת הבקבוק לא ראיתי ישירות, אלא רק שמעתי, משום שישבנו בצדו השני של הגשר.

כנשוך נחש זינקתי למקום בו הם עמדו, רצתי אליהם בעלייה שהפרידה בינינו, הבטתי מעבר לגשר, ואכן ראיתי את הבקבוק הירוק מונח שם בתוך המים הנפלאים!

להמשיך לקרוא

סיפור קצר: מפנקסו של איש על אי

מאת: רונה ברנס

הסיפור פורסם לראשונה בגליון 2 של כתב העת גרנטה

באמצע הים התיכון, בין האי למפדוזה ליפו, ישנו אי אחד, מקומו אינו ידוע. הוא משתנה עם צוקי עתים ותכיפות גלים, נע לפי תנועותיהן של רפסודות אפריקאיות. גודלו לא יותר מסירת פליטים רעועה, ותנועתו לא סדירה. שם בין קצף הגלים, נראה אדם. לא ידוע מתי נראה לראשונה, אולם הסיפורים נמשכים כבר יותר ממאה שנה. גם לא ידוע היכן קיבל השכלתו (על קיומה הנעלה אין עוררין), ואף לא כיצד קיבל את בגדיו היפים, הנראים מרחוק בצבעוניותם הנרגשת. לאחרונה נראה בריקוד ולס סוער, ויש מי שיישבעו כי שמעו את הפסטורלה של בטהובן מתנגנת מעל חופיו השוממים של האי. אולם, למעט כל אלה, אין בו דבר באי הזה השטוח כמצדה, פרט אולי לסלעים ולעשב.

הדיווחים על האי ספורים, ויש הסבורים כי מדובר בבדיה. חברו הטוב של אחד הירקנים בשוק, דייג מזה שלושים שנה, בטוח כי מדובר באחד השודדים האפריקאים שנפלו מספינת טילים אמריקאית, או סירת הצלה צרפתית (על אף שאותו חבר טוען בתוקף כי הוא עצמו מעולם לא ראה את האיש). אחרים מספרים כי מדובר בחסיד, צאצא של רבי נחמן מברסלב, שמקיים את דרכו שבניגון כל ימיו. ועוד אחרים בטוחים כי האיש הוא נזיר יווני אורתודוקסי, שיצא לשחייה בקרבת האי אתוס, ולא שב מאז. אומרים כי לבאים לחופי הים התיכון בלילות יישמע לעתים רחוקות קול נגינה בלתי ברורה.

אולם ערביי הכפרים אינם מוכנים לשמוע סיפורים יהודיים מוגזמים שאופיים הנוכרי ניכר בהם יותר מדי, וזוכרים לספר את סיפורי אבותיהם עוד מאז ילדותם הנשכחת. ודאי בן בנו הלא חוקי של נפוליאון הוא אם כן, פליט מהאי אֶלְבָּה, בן משרתות עלוב שנפלט לחיי נוודות ימית.

להמשיך לקרוא

"פנייה מאמא לאמא": קמפיין התמיכה באלאור אזריה

המערכת


בתוך 12 שעות הגיע קמפיין למימון המונים התומך בחייל אלאור אזריה, שירה והרג מחבל פצוע שלכאורה לא היווה סכנה, ליעדו (400,000 ש"ח).

הקמפיין הושק ביום ראשון וכרגע עומד על מעל 585,000 ₪ ועוד הזרוע נטויה (כי נותר כמעט עוד חודש עד לסיומו).

סנטימנטליות מועצמת היא כלי נשקו המרכזי של גיוס ההמונים הזה: המניפולציה העיקרית כאן היא כמובן הפנייה בוידאו "מאמא לאמא", כמו שאמו של אזריה מתנסחת שם תוך התייפחות כנה מול המצלמה. היא מבקשת שיעזרו לה"להוציא את הילד", מילה שחוזרת על עצמה שוב ושוב לאורך הוידאו.

ואכן, בליווי פסנתר עדין ונוגע ללב, אנו שומעים שני הורים כואבים: "אנחנו רוצים שהבן שלנו יחזור הביתה" , "הוא ילד של בית", האם מסבירה שם "והוא לא איתי כבר שלושה חודשים ואני רוצה אותו איתי"…

גם המילים "בית" ו"בן" חוזרות על עצמן שוב ושוב, ובנקודה מסויימת אל הפסנתר מתווספים כינורות חמים, שמטרתם היא להעמיק את גודל ההזדהות של הצופה.

נכון לזמן כתיבת שורות אלה, 1760 אנשים בישראל תרמו 50 ₪ למשפחת אזריה לתמיכה ב"הוצאות המשפטיות", כפי שהם מסבירים בוידאו.

1499 אנשים תרמו 100 ₪.

580 אנשים תרמו 200 ₪.

235 אנשים תרמו 300 ₪.

105 אנשים תרמו 500 ₪.

68 אנשים תרמו לפחות 1000 ₪.

וכן, היה גם תורם אחד נדיב במיוחד שתרם 10,000 ₪ לפחות.

אלאור אזריה - קמפיין

צילום מסך מאתר הדסטארט

בסוף דף הקמפיין כתוב כך:

"אנחנו האזרחים לא יכולים לעמוד מנגד ולהותיר את אלאור ומשפחתו ללא הגנה. אנחנו האזרחים לא יכולים לתת לביורוקרטיה ולפוליטיקה לגבור על ערכי המוסר הבסיסי והרעות עליהם גדלנו ועליהם מושתתים צה"ל והחברה הישראלית כולה. אנחנו האזרחים לא סומכים על אחרים – לוקחים את האחריות עלינולא סומכים על אחרים – לוקחים את האחריות עלינו. "

מהי הבירוקרטיה לדידם של התומכים ושל שרון גל החתום על השורות הללו? מערכת המשפט וחוקי המדינה? ומה הם"ערכי המוסר הבסיסי"? האם אלה מסתכמים ב"עין תחת עין", או "הקם להרגך השכם להרגו"? על האיסור "לא תרצח" כנראה לא שמעו שם בממלכת המוסר הבסיסי של גל וחבריו.

אבל יותר מכל, מעניין המשפט האחרון בפיסקה זו: "אנחנו לא סומכים על אחרים – לוקחים את האחריות עלינו."

אכן, כך כנראה חשב לעצמו גם אלאור אזריה כשהוא החליט לירות במחבל הפצוע. הוא לא סומך על אף אחד, כלומר על החוק ועל המדינה, ולכן הוא פשוט יגמור את הסיפור בעצמו.

*

עוד בעניין זה ראו כאן

משחק עם לילה

מאת: ר"ב ירושלמי 


איך שהוא זה יעבור. הלילה. החלון הכחול ייפתח בסופו של דבר והאוויר ימצא את דרכו פנימה.

החדר מוטל גם מחר גם היום בין הכתלים ואתה, כן, אתה, מנסה לחפש מנגינות.

אתה מקשיב לצלילי המקלדת. הטלוויזיה מן החדר השני. אתה שומע.

ואיך שהוא עובר. אתה הרי יודע, את הלילה הזה אתה תגמור מהר.

חיש קל תהיה שוב עייף ביום למחרת ותקליד עיוור במשרדך כעכבר בשביל פרוטות הפרנסה

שעבורן אתה עובד.

ובבית דמיונך קושר אותך יותר מדי אל הספרים המובטחים על מדפים. אתה לא קורא בהם

ויש בך אפילו גאווה קטנה על כך. כמה אתה יהיר.

ממרחק אפשר לדמיין את ג'ז הערב שתשים. אתה יכול לדמיין הרבה מן המרחק. עליה

אינך חושב, ואינך חושב מדוע.

החלון הכחול והאוויר שמעבר מעניינים אותך יותר מכל יצור אנוש. זוהי מחשבה שאינה מעיבה על סקרנותך, וצבעי החדר אינם נסוגים ממך במהירה הפעם.

מבעד לתריס המוגף עומד הירח בחציו, או במערומיו, אינך יודע עליו דבר,

אף על פי שעברו כבר כמה שעות טובות.

והשרכים שנעים מעבר לקירך, מדמים מפרשי אניות עתיקות. לו היית מסתכל אולי היית מבחין בכך.

מנחם הוא הירוק הכהה, אבל את זה כנראה אינך מוכן לשמוע. אולי בגלל הערבית, אולי בגלל העברית

אתה מתקשה בהאזנה, קשה לך ומתחשק לך לומר למישהו שעולה אליך עתה מן החלום,

ידידי,

נחמה היא

סוף סוף

משחק גדול מדי בשביל ערב קצר.

empire-of-light

רנה מגריט, ממלכת האורות (1950)

מחשבות צפוניות: בעקבות אדוארד מונק ושֶל אסקילדסן

מאת: רם מנחם

white

Edvard_Munch_-_Separation_-_Google_Art_Project.jpg

אדוארד מונק, פרידה, 1896

"הם ישבו ליד השולחן במטבח. זה עתה גמרו לאכול.
היא ישבה והביטה מבעד לחלון ביער העבות במעלה הגבעה.
-נכון שזה מקום מקסים? אמרה.
-כן, אמר.
-אני חושבת שאין לאף אחד מקום יפה יותר, אמרה.
הוא לא ענה.
– אבל הייתי רוצה שנסלק את כל הסבך הזה לפני היער.
-בשביל מה? אמר."
("מקום מקסים", בתוך: נוף גדול שומם
מאת של אסקילדסן/ זיקית)

white

ציוריו של אדוארד מונק (1863-1944) מזכירים לי לא מעט את סיפוריו הקצרים של שֶל אסקילדסן (Kjell Askildsen, נולד: 1929) – לא רק בגלל ששניהם נורבגים, אלא מכיוון שכל אחד מהם תופס את הניכור, הבדידות, הדממה והרעש בפינצטה, ואוחז בה לאורך כל יצירותיו. הקטע מהסיפור שצוטט לעיל והציור שעמו בחרתי לפתוח (פרידה) מעבירים לטעמי את התחושות הללו בדיוק.

להמשיך לקרוא