לעורר את שריר ההתנגדות

רונה ברנס

"האם ההפגנות יעזרו?" "נראה לכם באמת שלנתניהו אכפת ממה שקורה שם?" "ולמה צריך את כל אווירת המסיבות הזאת?" – אלה דוגמאות לשאלות שחוזרות בזמן האחרון בהקשר ההפגנות הנוכחיות נגד נתניהו ושלטונו המושחת.

נפתלי רז – איש שמאל וותיק ועתיר זכויות ומאבקים– אמר לאחרונה במסגרת כתבה מדוברת על רצח אמיל גרינצוויג שהפגנות בדרך כלל לא עוזרות. "זה בעיקר בשביל הבטן שלנו," אמר האיש למוד הקרבות (וההפגנות). כלומר, יש טעם בהפגנות בעיקר כדי שאנו נרגיש בנוח עם עצמנו, ועם המצפון שלנו. אבל הפגנות, ובייחוד ההפגנות המתרחשות בשבועות האחרונים בבלפור ובכל הארץ נגד שלטונו המסית של נתניהו, הן חשובות בהרבה יותר מובנים מאשר להשקיט את מצפוננו. ההפגנות האלה הן הראשונות מזה מי יודע כמה שנים שבהן רואים צעירים שמביעים דעה פוליטית אנטי-ממסדית בריש גלי, ובמסות גדולות. ולא רק זה, אלא שרבים מהם מצאו את הדרך גם להנות מזה. "פסטיבלפור", "עולות לבלפור", הצעירים מתעוררים", הן רק חלק מהססמאות הנמצאות בימים אלה בכל מקום ברשתות החברתיות, אשר משמשות את המפגינים  לעודד אחד את השנייה, וכמובן להפגין גאווה קבוצתית אותנטית.

ההפגנות האלה, על מופעיהן, שלטיהן, ריקודיהן ושלל ההתרחשויות המשונות המאפיינות את המחאה משוחררת הרסן הזאת – מציתות את הדמיון, ובזה עיקר חשיבותן. המפגינים הרבים, היוצאים על אף הפחד, על אף ההסתה הכבדה נגדם מצד האנשים החזקים ביותר במדינה, הם גיבורי התקופה הזאת.

חשיבותן של ההפגנות האלה היא גם באימון שריר המחאה, שדומה כי כמעט התנוון לחלוטין בשנים האחרונות. למעשה, ברחבי הארץ – אך בעיקר בירושלים – נולדת בימים אלה שפת מחאה חדשה לצעירים. צעירים אלה, רובם לא הכיר את אפשרות המחאה מקרוב, ועד לאחרונה הם בדרך כלל הסתפקו בצפיה מבוישת בסבים ובסבתות עקשנים שהפגינו בקבוצות קטנות של לא יותר ממאה איש מול מעון ראש הממשלה.

רבים מבני השלושים והעשרים חשים זה שנים רבות שהם אינם יודעים כיצד להביע את זעמם הפוליטי, שאין להם מקום לבטא את תסכולם. הם לא רצו להצטרף למחאות הקבועות בפתח תקווה נגד היועמ"ש, וגם לא טרחו, ברובם, להצטרף להפגנות העקביות נגד השחיתות בשנים האחרונות – אשר נפרשו במוקדים רבים ברחבי הארץ – מירושלים ועד חיפה. עתה אותם צעירים מוצאים סוף סוף את השפה שהייתה כל כך דרושה להם כדי להביע את הזעם המצטבר.

עובדה היא שההפגנות האלה מצליחות להוציא מביתם גם אנשים שבדרך כלל אינם מפגינים. הן גם מביאות אנשים שבימים כתיקונם מעדיפים להזדהות כא-פוליטיים לקחת עמדה חד משמעית ולמחות כנגד השלטון הרע הזה. אין ספק שהמשבר הכלכלי היה הקש האחרון שהביא להתפרצות המחאות הנוכחית, אך אי הנחת העמוקה מן המצב הפוליטי המתמשך בישראל (שחיתות, הסתה לאלימות, חוסר תקווה לשלום עם שכנינו הפלסטינים) היא המניע האמיתי שלהן.

לצערנו, בינתיים אין ספק גם שנתניהו וסובביו ימשיכו בעתיד הנראה לעין בדרכם הרעה. אף ייתכן שההפגנות רק מגבירות את האלימות מצידם. אך התקווה הרבה שאותה מפיחים המפגינים היצירתיים, מלאי האנרגיות, מלאי האופטימיות, היא מדבקת ובלתי נשכחת.

רבים מהמפגינות והמפגינים של הקיץ הזה כבר לא יוכלו לדבוק באפאתיות פוליטית שאפיינה כל כך את רוב צעירי ישראל (ולמעשה את רוב האזרחים בכלל). למרות האלימות המופנית כלפי המפגינים, האדרנלין, היצירתיות, ההכנות מראש (שלטים, תלבושות, כלי רעש ונגינה) הם שייחרטו בזכרונם של רוב המשתתפים. מן המחאות האלה אולי תצאנה קבוצות פעולה חדשות בנושאים שנמצאים בשולי שיח המחאה – כמו הקריאה ל"צדק לאיאד" – קריאה שנמצאת בשוליים, אבל נוכחת ומורגשת מאוד. יש היום גם כמה התארגנויות של קבוצות שונות המבקשות להעשיר ביחד את "ספריית המחאה" שלהם, באמצעות מפגשי לימוד משותפים, סביב המוקד הפיזי של המחאה (כמו למשל המפגשים שמארגנת קבוצת "הפקולטה לבעלי הבית" בגן העצמאות בירושלים, אשר במרכזם דוברים שמגיעים לדבר עם המפגינים על סוגיות חברתיות שונות, בתקווה להשתכלל על סמך היכרות עם אסטרטגיות מחאה שונות).

אבל גם אם לא תנבע תנועה משמעותית מהמחאות הללו, הרי שהאזרחים המשתתפים עצמם ייצאו מתקופה זו כשהם שונים. בעתיד, כשהם לא ייצאו מבתיהם הנוחים כדי למחות על עוולות המכאיבות לליבם, תגבר בהם תחושת אי הנוחות. עבור רבים, שזוהי להם התנסות הפגנתית-פוליטית ראשונה, משמשות המחאות הללו בית ספר מזורז להתנגדות אזרחית בסיסית, שנמצאת בהישג יד של כל אחד ואחת מאיתנו. ההתנגדות לרע היא אפשרית, ובדרך כלל הבחירה בדרך ההתנגדות גם ממלאת ברגשות נעימים וטובים של תקווה באשר למקומך בחברה, ולעתידך כאן בתור יחיד או יחידה. שריר ההתנגדות עכשיו מתעורר בקהלים הולכים ומתרחבים, שמגלים כי מחאה היא איננה עסק רק למטיפים עבשים העומדים יחידים וצודקים בצידי הדרכים, אלא היא יכולה להיות מסיבה עצבנית, פסטיבל מתמשך אל תוך הלילה, המקום שאליו מגיעים כדי לראות ולהיראות.

Image may contain: 2 people, people on stage, crowd and text
מתוך עמוד הפייסבוק של קבוצת הבעלבתים

פואמת המשמעות הקטנה

מאת רונה ברנס


האמנות היא מילה בלבד

ואין לה כל משמעות

get_eyruvinget_eyruvin

המשורר היא מילה בלבד

ואין לה כל משמעות

get_eyruvin

נשיא המדינה

ראש הממשלה

אין לה משמעות

get_eyruvin

מישורי המלח הגדולים

ערוצי הנחל

שפילת החוף

get_eyruvin

עם ישראל

עזרת השם

get_eyruvin

יצירי דמיון

עצי האורן מחפים על טיסת החשמל

בכבלי נחושת

בתוך אוויר הלילה הקריר

קירות לבנים

חלונות מחופים

אלומיניום

משמעות היסטורית חומרית של מעמד הביניים

get_eyruvin

סבלנות

get_eyruvin

נשים לבנות בסינרים

אופות עוגות אנגליות

בתבניות מעוגלות

מתבדרות בשיחות

get_eyruvin

חיילים

מדים מגוהצים

get_eyruvin

קפה עם קוביית סוכר

כפית מונחת בקערית קריסטל

ארונות עץ

שידות

מפה רקומה לעיטור ול-

הרחבת הרושם

ותוספת רום לחיזוק העצבים

get_eyruvin

אין לזה אפשרות לפעול עלי-

נו

היסטוריה לאומית

היסטוריה מקומית

get_eyruvin

גם זה יש

get_eyruvin

נחישות

הלב נחמץ

נשבר

ליבנו עם המשפחות

עם המשפחה

אויבינו

פשע מתועב

get_eyruvin

כל אדם

חיות אדם

כל עם ישראל

get_eyruvin

*

get_eyruvin

חשמל היא מילה

ואין לה כל משמעות

(אלקטרונים מתרוצצים בגבולות האפשרות)

כמו לוטוס צף באגמון קטן בגינה פרטית מאחורי

עיקול שביל הגישה

לאחוזה

get_eyruvin

יש לי דמיון מוגבל

get_eyruvin

שמש

ענן

יש במה להתגאות

בים

get_eyruvin

כתר       סגר

רצועה

אישורי עבודה

מנוחת חג

מנוחת צהריים

חדשות הערב

הפסקת פרסומות

get_eyruvin

*

תל אביב היא עיר קטנה

עזה הייתה עיר קטנה

שכם הורודה, יריחו הצהובה

בינות להרים המובילים אל הבקעה

get_eyruvinget_eyruvin

חאלב הייתה עיר

במישורים הפוריים של סוריה התחתונה

get_eyruvinget_eyruvin

משכילים פותחים שערים

אוחזים בספרים

דוברים שפות

מתי כל זה יכול היה להיות?

get_eyruvin

נפתח המחסום למעבר סחורות

מעבר תרופות

מטוסים מפציעים מעל הגגות

עד ירדן

ועד גבול מצרים

get_eyruvin

ראש הממשלה נוסע

בשיירה ברחביה

אל מעון ראש הממשלה

get_eyruvin

נשיא המדינה פוסע

בטלביה

אל מעון נשיא המדינה

get_eyruvin

מעבר

לזה יש

קיץ שחוזר על עצמו כל שנה.

רצפות שבנו ערבים בשנות החמישים

לקבלן יהודי בתחילת דרכו

שהקים שכונה חדשה בירושלים

get_eyruvin

 

_DSC0065_s

מתוך תערוכת היחיד "הצצה מצמררת" – רונה ברנס אוצרת חומרים קיימים , גלריה בצלאל 7, ירושלים, 2015

 

 

'קברי צדיקים זו התרבות שלי'

 

הערה על היעדר האומץ של ה'שמאל המזרחי'

מאת רונה ברנס


במאמרו האחרון "שפיר, שקד ולעומתן אלמקייס" (הארץ, 16.8.19), מדגים היטב אבי שילון את תהומות האבסורד ה"פוליטי"-זהותי שבתוכו אנו מתבוססים. במאמר הוא מציג את המצב הפוליטי הישראלי דהיום ככזה שבו בולטות שלוש דמויות נשים חזקות. על שתיים מהן אין ויכוח: איילת שקד וסתיו שפיר. כולנו מכירים אותן, ולרבים מאיתנו יש דעה עליהן.  כרמן אלמקייס (מספר 10, הלא-ריאלי, ברשימת העבודה-גשר) לעומת זאת מוכרת הרבה פחות. ובכל זאת שילון חושב שהיא מייצגת את אחד "הזרמים העיקריים העומדים לבחירה" בישראל, בהקשר הבחירות הקרובות.

שילון מעדיף את אלמקייס. שקד לדידו היא "גרסה הייטקיסטית של בגין", ושפיר גם היא "שמרנית במהותה". על מה מתבסס שילון בקביעה זו בעניין שפיר? על "בחירתה בכנסת, ולא בעשייה חברתית חוץ־ממסדית" וכן ב"חבירתה לגברים הלבנים וליתר האליטיסטים המאיישים את המחנה הדמוקרטי ותומכיו". אלה מעידים לדידו (כמובן) על "הפוליטיקה הישנה הטבועה בה."

מול שתי אלה הלבנבנות מציג שילון את אלמקייס כגיבורת-על "מזרחית" (אלמקייס היא בת ליהודים יוצאי מרוקו), "שגדלה בפריפריה והקדישה את חייה להגנה על החלשים שלא מעל דוכן הנואמים".

אחרי שקראתי את מאמרו של שילון גיליתי שאלמקייס נהפכה בימים האחרונים למעין קדושה מעונה. כל המי-ומי בשמאל המזרחי יצאו להגנתה (בעיקר בפייסבוק) בעקבות כמה פוסטים או התבטאויות אחרות שלה מן העבר שהועלו לאחרונה למודעות  הגולשים, ובהם היא מתגלה כאישה גסת רוח, אלימה וכוחנית (דוגמאות למטה וגם כאן). לטענת מגיניה החרוצים של אלמקייס, אלה גררו תגובות שחשפו שוב את "השד העדתי" המפורסם. אין ספק, כרוניקה מוכרת מאוד. מייד הבנתי אם כן שנכנסתי לביצה עכורה שקשה לצאת ממנה, במיוחד למישהי כמוני, בלא פגע. ובכל זאת חשתי צורך להתייחס לטיעוניו. אבל מאחר ויש נקודות רבות מדי במאמרו הראויות להתנגדות, החלטתי בסופו של דבר להתייחס דווקא לאלמקייס עצמה, וזאת בקצרה:

שילון מכנה את אלמקייס "מהפכנית", אבל לא מציג דבר מהפכני מן האידיאולוגיה או תפיסתה הפוליטית. האם לפעול מחוץ לממסד הופך אותך אוטומטית ל"מהפכני"? (שלא לדבר על זה שאלמקייס דווקא כן מנסה את כוחה במירוץ אל הממסד, אבל ניחא)

בסדרה "הנביאים" שכוונתה להלל פעילים מזרחים בישראל, אומרת כרמן:  "קברי צדיקים זו התרבות שלי." האם זוהי מהפכנות פוליטית? כדאי לזכור כי לנשק קמיעות ולהאמין באנשים המכונים צדיקים שטוענים לקשר מיסטי עם בורא עולם, היה חלק ניכר וחשוב גם בתרבות של יהודים רבים ממזרח אירופה, למעשה – עד סוף המאה ה-19 של מרבית היהודים הללו. אז מה? האם זה משהו לאמץ? לשבח?

אין ספק שהפוליטיקה היהודית המודרנית היא במובנים רבים צאצאית של תנועות אשר נאבקו בתפיסות אלה. תנועת ההשכלה/הנאורות באירופה נלחמה בדיוק ב"נחשלות" זאת למען קידום מחשבה ביקורתית יותר, פתוחה יותר בקרב הציבור, וזאת מתוך אמונה באדם ואופטימיות עקשנית. התפתחויות אלה, שאפיינו בעיקר את אירופה, כללו בין היתר התנגדות לתרבויות דתיות מעין אלה, אשר נחשבו על ידי אידיאולוגים שונים (לא רק קארל מראקס) כפוגעים ביכולתו של הציבור הרחב ("ההמון") להיות אדון לעצמו, ולנתב את חייו הציבוריים למסלול הנכון.

לאלמקייס, כפי שאנו רואים בדבריה הגאים, אין את האומץ הבסיסי להתנער מתופעות הרסניות כמו כניעה גורפת לרצון רבנים ופעולה לפי אמונה ולא לפי מחשבה שמנסה להיות מחשבה רציונלית. תופעות אשר פוגעות קודם כל, ולפני הכל, בחלשים ביותר בחברה, ומרפדים את כיסיהם של אנשים ציניים, תאבי שלטון.

באותו פרק בסדרה ("הנביאים") ממשיכה אלמקייס ומסבירה כי היא "באמת מאחלת להם [לאשכנזים?] רק שיילכו ללמוד קצת על הצדיקים האלה ואיזה אנשים גדולים הם היו", שהרי, כך היא מסבירה "אתה לא יכול ללעוג לדת שלהם […] ואז לומר 'וואו למה הם לא בוחרים בי'"

אולי דווקא ציטוט זה מספק רמז לטקטיקה הצינית של אלמקייס ואחרים בשדה הפוליטיקה הרחב. שהרי אלמקייס, בדומה למירי רגב, נתניהו ואח', לא מתביישת בכלל להודות בכך שרטוריקת הצדיקים נועדה למעשה כדי לקרב בוחרים.

 

במכולת ברחוב שלי עובדים שני אנשים דתיים. אחד לבוש כחרדי, אחד לבוש כ"דתי לאומי". שניהם אנשים חסרי השכלה גבוהה, וכנראה שגם בינונית. שניהם נוהגים לצפות באדיקות בסרטוניו של "הרב" אמנון יצחק. זוהי "התרבות" שלהם. להקשיב לאיש המכונה רב והנתפס על ידיהם ועל ידי רבים אחרים כמורה דרך, אשר מרבה להפיץ טמטום, שקרים, ושנאה בעולם. האם להתנגד ל"תרבות" זו היא התנשאות? וודאי שיש בכך אלמנטים של התנשאות, שהרי מלכתחילה המבקרים נהנים בדרך כלל מיתרונות "מעמדיים" רבים על המבוקרים. הם בדרך כלל משכילים יותר, בדרך כלל עשירים יותר. אבל האם מטרתם של המבקרים תופעה זאת היא לעג או שמא מאבק בחושך שמפיצים אמנון יצחק ואח'? רק לפני כמה חודשים עברתי ליד אותה המכולת, ובעליה (שמאז הספיק לעזוב את העסק) הסביר למישהו בשכנוע-עצמי רב מדוע מקומה של האישה הוא במטבח ובגידול הילדים. לא היה לי נעים לעצור ולהצטרף לשיחה. אין לי ספק שגם את זה הוא שמע בסרטון או בשיעור מפי רב שכזה.

אני יודעת שנישוק קמיעות או השתטחות על קברי צדיקים הפכו להיות סימבול, סמל למאבק נגד "הדיכוי האשכנזי" בישראל. אבל כמה חבל שכך הם הדברים. כמה חבל ש"מהפכנות" היא תמיכה בהבלים, והגנה על מי שפוגע בציבורים רחבים בישראל נחשבת בטעות להגנה על אותו הציבור עצמו. חוסר הצדק והאווילות הגמורה ברורים עד כאב.

 

 

מה לעשות? או: למה ויתרנו על 22,000 ש"ח ממפעל הפיס

רונה ברנס, עורכת-שותפה בסדרת "עירובין" לספרות ואמנות


כעס רב מעורר הדיון סביב מה שזכה כבר בחוגים מסויימים לכינוי "סערת מפעל הפיס". ואלה תולדות הסערה: הסרט "לאה צמל – עורכת דין" זכה במקום הראשון בתחרות היוקרתית של פסטיבל "דוקאביב". חלק הארי של הפרס ממומן על ידי מפעל הפיס. מייד לאחר הזכייה החל קמפיין אגרסיבי, שבו תמכה גם תנועת "אם תרצו", כנגד מתן הפרס לסרט, וזאת בשל נושאו – עו"ד צמל, המתמחה בתיקי הגנה על אסירים ועצורים פלסטינים, גם כאלה המואשמים בעבירות טרור. צמל אינה דמות אהובה בציבור הישראלי. בחוגים רחבים, כולל בקרב מצביעי "העבודה" ו"מרצ" למשל, היא אף מוקעת כבוגדת ונתפסת כמי שמעדיפה את העם האויב על פני עמה שלה. לאור זאת, ובעיקר לאור המגמה הכללית של השנים האחרונות המתאפיינת בהחרפת העמדה הלאומנית בישראל, אין זה מפתיע כי דירקטוריון מפעל הפיס החליט להתרצות לקמפיין הפופוליסטי, ובמהירות הבזק. בעקבות הקמפיין הכריע הדירקטוריון שלא רק שהוא יימנע ממימון פרס דוקאביב בשנים הבאות אלא שהוא גם יבחן את האפשרות לחזור בו ממתן הפרס השנה לסרט הזוכה.

בעקבות זאת עלה קול מחאה ממוקדים רבים בישראל, בעיקר מצד יוצרים. אמיר מנשהוף ואני היינו בין הראשונים לנקוט בצעד מעשי כחלק מן הסולידריות המתבקשת, והוא ויתור על כספים שהובטחו לנו ממפעל הפיס להוצאת הקובץ החמישי בסדרת "עירובין" לספרות ואמנות שאותה אנו עורכים. שווי המענק היה 22,000 ש"ח. מאז הצטרפו אחרים לסירוב. עורכות כתב העת המקוון "המוסך", הפועל תחת חסות אתר הספרייה הלאומית, הודיעו כי הן ויתרו על כספי המענק שהובטחו להן (מעל ל-30,000 ש"ח). יש גם יוצרים "קטנים" הפועלים לבד שוויתרו על כספים שאמורים היו להבטיח את צאת ספריהם לאור. בנוסף, שלוש סופרות הודיעו שהן לא תגשנה את ספרן לפרס ספיר, שממומן אף הוא ממפעל הפיס, ושלושה חברי ועדות פרסי לנדאו וספיר התפטרו.  מדובר בבודדים בלבד, ובינתיים, למיטב ידיעתי – כמעט כולם מתחום הספרות.

אחרים בחרו להמשיך במחאה מבוססת עצומות ומכתבים. מנחם פרי, אחד העורכים החשובים בישראל, קרא לסופרים להסיר מועמדותם מפרס ספיר. במקביל, כארבעים סופרים וסופרות הודיעו כי לו יזכו בפרס ספיר השנה הם יתרמו חלק מן הפרס לטובת קידום הסרט על לאה צמל. מהלך זה של הסופרים זכה לביקורות רבות, ועיקרן הוא שצעד זה אינו אפקטיבי מספיק ומסיח את הדיון מעיקרו. ואכן, אפשר להניח בקלות כי לו היו ארבעים הסופרים והסופרות המכובדים הללו פורשים מן התחרות, היה נושא ההפחדה הפוליטית בישראל וסכנותיה עולה לכותרות. אך את המלאכה המלוכלכת השאירו בינתיים בידי יוצרים בודדים ובעלי השפעה פחותה יחסית. רבים מעשרות הסופרים הללו, שחלקם נמנים עם האנשים המוערכים והמשפיעים בשדה הספרות הזעיר של ישראל, הגנו על החלטתם שלא להסיר את מועמדותם בכך שפרסים וכספים הם דבר הכרחי ליצירה. בלי קמח, כידוע, אין תורה.

אין ספק שהדבר נכון, ולא ניתן להוציא ספרות בלי כסף. אלא שלא אלה הם נושאי המאבק, ונראה שהמהומה גרמה להסחת הדעת מן הנושא העיקרי, שהוא הצורך הדחוף להפגין התנגדות לדורסנות והכוחניות הלאומנית המסכנים את הדמוקרטיה הישראלית. לא תמיד ניתן לבחור בקרבות שלך או בעיתויים. עתה, כשמפעל הפיס פוגע פגיעה כה משמעותית ביצירה הקולנועית בישראל, וכל זאת בגלל קמפיין הפחדה אלים נוסף, זה הזמן שלנו להתנגד, ולהכריז שאנו איננו מפחדים ממעשי הבריונות של קבוצות אלימות ואנטי-דמוקרטיות בישראל. מילת המפתח כאן היא להפגין. הפגנת סולידריות, ויותר מזה הפגנת כוח. לא מדובר כאן ב"החרמת" מפעל הפיס, אלא בהתנגדות לאווירה החנפנית הכללית בישראל. באווירה זו הולכים ומתרבים רודפנים מקצועיים (כמו שמאי גליק, ו"הצל") הפועלים, לעתים כיחידים ולעתים בארגון, באמצעות פגיעה בעצם הלגיטימיות של נושאים שלמים. גבולות השיח הציבורי ה"מקובל" הולכים ומצטמצמים. אין ספק כי זהו רק עניין של זמן עד שרבים נוספים ייפגעו ממצב זה באופן אישי.

נושא הצנזורה וה"צנזורה העצמית" הוא נושא שנדון רבות בשנים האחרונות, מזוויות שונות, בכנסים, בתערוכות, במאמרים ובעוד פעילויות מסוג זה. אבל האם אנחנו מוכנים לפעולה הכוללת התרחקות מהממסד, שהוא כיום בעל המאה האולטימטיבי בענייני תרבות ואמנות בישראל? מחאה פוליטית או חברתית תמיד יש בצידה מחיר, והיא אף פעם לא מושלמת. במעשה שלנו, ביקשנו – אנו וחברינו שויתרו על מענקים – להשתמש במעמדנו הזמני (כזוכים מקריים במענקים) כדי להצהיר בקול וברעש כי אנו איננו מפחדים.

אין ספק שיש לפעולה זו השלכות בעייתיות מבחינת היכולת להמשיך בעשייה הספרותית והאמנותית בישראל במתכונתה הנוכחית, ובהחלט ייתכן כי הגיעה השעה לשקול הקמת גוף עצמאי, שיבוסס על כספי הציבור המעוניין ביצירה אמנותית בישראל, אשר יהיה הוא אמון על עזרה ותמיכה כספית בפרוייקטים מצטיינים. אבל בינתיים, ובלי שום קשר, הסולידריות והמחאה היא קריטית לחיזוקה של החברה האזרחית בישראל. אם איננו מוכנים לשלם את המחיר, למעשה איננו מוכנים למחות. אני מקווה כי עורכים, אמנים, סופרים ויוצרים אחרים יצטרפו אלינו להתנגדות משותפת. עוד לא מאוחר לשנות עמדה.

 

בתמונות: כריכות ארבעת קבצי "עירובין" שיצאו עד כה. הקובץ החמישי נמצא כעת בהכנה, ועתיד להתפרסם כמתוכנן לקראת סוף השנה. לחצו כאן לרכישת הקבצים הקודמים


 

המכתב שנשלח למפעל הפיס, מטעם "עירובין" – סדרה לספרות ואמנות:

ויתור מענקי תמיכה מפעל הפיס עירובין ה 2019ראו עדכונים נוספים ב"מקום הכי חם בגיהנום"

 

עדכון משמח מה-25.9.2019 : מפעל הפיס חזרו בהם מביטול המענק. הפרס יוענק כמובטח לסרט שבמחלוקת, והוצהר כי גם בשנים הבאות ימשיך מפעל הפיס לתמוך בפסטיבל דוקאביב. לפיכך החליטו ב"עירובין" לקבל את המענק שהובטח להם ממפעל הפיס.

 

הספרייה לפילוסופיה

סיפור קצר מאת רונה ברנס

∗ הופיע לראשונה בכתב העת "מאזניים", ספטמבר 2018, בעריכת מתן חרמוני


הספרנית לא יכלה להעלות בדעתה את כוונתי האמיתית כשניגשתי אליה לבקש דפי טיוטה. היא התעניינה בי ובמעשיי ובעניין האינטלקטואלי שלי בספריית פילוסופיה עד כדי כך שמיד החלה מכרכרת סביב, מתחנחנת במידה מסוימת, מציעה לי עזרה מסוגים שכמותם לא ביקשתי מעולם.

ואמנם, מפליא הדבר שהרחקתי והגעתי כל הדרך אל בניין הפילוסופיה והאתיקה שבאוניברסיטה, ששם הייתה מצויה הספרייה הזאת. לא זו בלבד שהבניין מרוחק ביותר מכל נקודה שהיא בקמפוס, אלא שכל צרות העולם דומה שאופפות אותו. הוא ניצב לבדו מבודד על הגבעה הצחיחה ביותר במרחב הנראה, בלי שמץ של צל או עץ שיסייע לבאים, למתעניינים ולסקרנים חסרי הבינה, בינתיים.

להמשיך לקרוא