'קברי צדיקים זו התרבות שלי'

 

הערה על היעדר האומץ של ה'שמאל המזרחי'

מאת רונה ברנס


במאמרו האחרון "שפיר, שקד ולעומתן אלמקייס" (הארץ, 16.8.19), מדגים היטב אבי שילון את תהומות האבסורד ה"פוליטי"-זהותי שבתוכו אנו מתבוססים. במאמר הוא מציג את המצב הפוליטי הישראלי דהיום ככזה שבו בולטות שלוש דמויות נשים חזקות. על שתיים מהן אין ויכוח: איילת שקד וסתיו שפיר. כולנו מכירים אותן, ולרבים מאיתנו יש דעה עליהן.  כרמן אלמקייס (מספר 10, הלא-ריאלי, ברשימת העבודה-גשר) לעומת זאת מוכרת הרבה פחות. ובכל זאת שילון חושב שהיא מייצגת את אחד "הזרמים העיקריים העומדים לבחירה" בישראל, בהקשר הבחירות הקרובות.

שילון מעדיף את אלמקייס. שקד לדידו היא "גרסה הייטקיסטית של בגין", ושפיר גם היא "שמרנית במהותה". על מה מתבסס שילון בקביעה זו בעניין שפיר? על "בחירתה בכנסת, ולא בעשייה חברתית חוץ־ממסדית" וכן ב"חבירתה לגברים הלבנים וליתר האליטיסטים המאיישים את המחנה הדמוקרטי ותומכיו". אלה מעידים לדידו (כמובן) על "הפוליטיקה הישנה הטבועה בה."

מול שתי אלה הלבנבנות מציג שילון את אלמקייס כגיבורת-על "מזרחית" (אלמקייס היא בת ליהודים יוצאי מרוקו), "שגדלה בפריפריה והקדישה את חייה להגנה על החלשים שלא מעל דוכן הנואמים".

אחרי שקראתי את מאמרו של שילון גיליתי שאלמקייס נהפכה בימים האחרונים למעין קדושה מעונה. כל המי-ומי בשמאל המזרחי יצאו להגנתה (בעיקר בפייסבוק) בעקבות כמה פוסטים או התבטאויות אחרות שלה מן העבר שהועלו לאחרונה למודעות  הגולשים, ובהם היא מתגלה כאישה גסת רוח, אלימה וכוחנית (דוגמאות למטה וגם כאן). לטענת מגיניה החרוצים של אלמקייס, אלה גררו תגובות שחשפו שוב את "השד העדתי" המפורסם. אין ספק, כרוניקה מוכרת מאוד. מייד הבנתי אם כן שנכנסתי לביצה עכורה שקשה לצאת ממנה, במיוחד למישהי כמוני, בלא פגע. ובכל זאת חשתי צורך להתייחס לטיעוניו. אבל מאחר ויש נקודות רבות מדי במאמרו הראויות להתנגדות, החלטתי בסופו של דבר להתייחס דווקא לאלמקייס עצמה, וזאת בקצרה:

שילון מכנה את אלמקייס "מהפכנית", אבל לא מציג דבר מהפכני מן האידיאולוגיה או תפיסתה הפוליטית. האם לפעול מחוץ לממסד הופך אותך אוטומטית ל"מהפכני"? (שלא לדבר על זה שאלמקייס דווקא כן מנסה את כוחה במירוץ אל הממסד, אבל ניחא)

בסדרה "הנביאים" שכוונתה להלל פעילים מזרחים בישראל, אומרת כרמן:  "קברי צדיקים זו התרבות שלי." האם זוהי מהפכנות פוליטית? כדאי לזכור כי לנשק קמיעות ולהאמין באנשים המכונים צדיקים שטוענים לקשר מיסטי עם בורא עולם, היה חלק ניכר וחשוב גם בתרבות של יהודים רבים ממזרח אירופה, למעשה – עד סוף המאה ה-19 של מרבית היהודים הללו. אז מה? האם זה משהו לאמץ? לשבח?

אין ספק שהפוליטיקה היהודית המודרנית היא במובנים רבים צאצאית של תנועות אשר נאבקו בתפיסות אלה. תנועת ההשכלה/הנאורות באירופה נלחמה בדיוק ב"נחשלות" זאת למען קידום מחשבה ביקורתית יותר, פתוחה יותר בקרב הציבור, וזאת מתוך אמונה באדם ואופטימיות עקשנית. התפתחויות אלה, שאפיינו בעיקר את אירופה, כללו בין היתר התנגדות לתרבויות דתיות מעין אלה, אשר נחשבו על ידי אידיאולוגים שונים (לא רק קארל מראקס) כפוגעים ביכולתו של הציבור הרחב ("ההמון") להיות אדון לעצמו, ולנתב את חייו הציבוריים למסלול הנכון.

לאלמקייס, כפי שאנו רואים בדבריה הגאים, אין את האומץ הבסיסי להתנער מתופעות הרסניות כמו כניעה גורפת לרצון רבנים ופעולה לפי אמונה ולא לפי מחשבה שמנסה להיות מחשבה רציונלית. תופעות אשר פוגעות קודם כל, ולפני הכל, בחלשים ביותר בחברה, ומרפדים את כיסיהם של אנשים ציניים, תאבי שלטון.

באותו פרק בסדרה ("הנביאים") ממשיכה אלמקייס ומסבירה כי היא "באמת מאחלת להם [לאשכנזים?] רק שיילכו ללמוד קצת על הצדיקים האלה ואיזה אנשים גדולים הם היו", שהרי, כך היא מסבירה "אתה לא יכול ללעוג לדת שלהם […] ואז לומר 'וואו למה הם לא בוחרים בי'"

אולי דווקא ציטוט זה מספק רמז לטקטיקה הצינית של אלמקייס ואחרים בשדה הפוליטיקה הרחב. שהרי אלמקייס, בדומה למירי רגב, נתניהו ואח', לא מתביישת בכלל להודות בכך שרטוריקת הצדיקים נועדה למעשה כדי לקרב בוחרים.

 

במכולת ברחוב שלי עובדים שני אנשים דתיים. אחד לבוש כחרדי, אחד לבוש כ"דתי לאומי". שניהם אנשים חסרי השכלה גבוהה, וכנראה שגם בינונית. שניהם נוהגים לצפות באדיקות בסרטוניו של "הרב" אמנון יצחק. זוהי "התרבות" שלהם. להקשיב לאיש המכונה רב והנתפס על ידיהם ועל ידי רבים אחרים כמורה דרך, אשר מרבה להפיץ טמטום, שקרים, ושנאה בעולם. האם להתנגד ל"תרבות" זו היא התנשאות? וודאי שיש בכך אלמנטים של התנשאות, שהרי מלכתחילה המבקרים נהנים בדרך כלל מיתרונות "מעמדיים" רבים על המבוקרים. הם בדרך כלל משכילים יותר, בדרך כלל עשירים יותר. אבל האם מטרתם של המבקרים תופעה זאת היא לעג או שמא מאבק בחושך שמפיצים אמנון יצחק ואח'? רק לפני כמה חודשים עברתי ליד אותה המכולת, ובעליה (שמאז הספיק לעזוב את העסק) הסביר למישהו בשכנוע-עצמי רב מדוע מקומה של האישה הוא במטבח ובגידול הילדים. לא היה לי נעים לעצור ולהצטרף לשיחה. אין לי ספק שגם את זה הוא שמע בסרטון או בשיעור מפי רב שכזה.

אני יודעת שנישוק קמיעות או השתטחות על קברי צדיקים הפכו להיות סימבול, סמל למאבק נגד "הדיכוי האשכנזי" בישראל. אבל כמה חבל שכך הם הדברים. כמה חבל ש"מהפכנות" היא תמיכה בהבלים, והגנה על מי שפוגע בציבורים רחבים בישראל נחשבת בטעות להגנה על אותו הציבור עצמו. חוסר הצדק והאווילות הגמורה ברורים עד כאב.

 

 

מודעות פרסומת

מה לעשות? או: למה ויתרנו על 22,000 ש"ח ממפעל הפיס

רונה ברנס, עורכת-שותפה בסדרת "עירובין" לספרות ואמנות


כעס רב מעורר הדיון סביב מה שזכה כבר בחוגים מסויימים לכינוי "סערת מפעל הפיס". ואלה תולדות הסערה: הסרט "לאה צמל – עורכת דין" זכה במקום הראשון בתחרות היוקרתית של פסטיבל "דוקאביב". חלק הארי של הפרס ממומן על ידי מפעל הפיס. מייד לאחר הזכייה החל קמפיין אגרסיבי, שבו תמכה גם תנועת "אם תרצו", כנגד מתן הפרס לסרט, וזאת בשל נושאו – עו"ד צמל, המתמחה בתיקי הגנה על אסירים ועצורים פלסטינים, גם כאלה המואשמים בעבירות טרור. צמל אינה דמות אהובה בציבור הישראלי. בחוגים רחבים, כולל בקרב מצביעי "העבודה" ו"מרצ" למשל, היא אף מוקעת כבוגדת ונתפסת כמי שמעדיפה את העם האויב על פני עמה שלה. לאור זאת, ובעיקר לאור המגמה הכללית של השנים האחרונות המתאפיינת בהחרפת העמדה הלאומנית בישראל, אין זה מפתיע כי דירקטוריון מפעל הפיס החליט להתרצות לקמפיין הפופוליסטי, ובמהירות הבזק. בעקבות הקמפיין הכריע הדירקטוריון שלא רק שהוא יימנע ממימון פרס דוקאביב בשנים הבאות אלא שהוא גם יבחן את האפשרות לחזור בו ממתן הפרס השנה לסרט הזוכה.

בעקבות זאת עלה קול מחאה ממוקדים רבים בישראל, בעיקר מצד יוצרים. אמיר מנשהוף ואני היינו בין הראשונים לנקוט בצעד מעשי כחלק מן הסולידריות המתבקשת, והוא ויתור על כספים שהובטחו לנו ממפעל הפיס להוצאת הקובץ החמישי בסדרת "עירובין" לספרות ואמנות שאותה אנו עורכים. שווי המענק היה 22,000 ש"ח. מאז הצטרפו אחרים לסירוב. עורכות כתב העת המקוון "המוסך", הפועל תחת חסות אתר הספרייה הלאומית, הודיעו כי הן ויתרו על כספי המענק שהובטחו להן (מעל ל-30,000 ש"ח). יש גם יוצרים "קטנים" הפועלים לבד שוויתרו על כספים שאמורים היו להבטיח את צאת ספריהם לאור. בנוסף, שלוש סופרות הודיעו שהן לא תגשנה את ספרן לפרס ספיר, שממומן אף הוא ממפעל הפיס, ושלושה חברי ועדות פרסי לנדאו וספיר התפטרו.  מדובר בבודדים בלבד, ובינתיים, למיטב ידיעתי – כמעט כולם מתחום הספרות.

אחרים בחרו להמשיך במחאה מבוססת עצומות ומכתבים. מנחם פרי, אחד העורכים החשובים בישראל, קרא לסופרים להסיר מועמדותם מפרס ספיר. במקביל, כארבעים סופרים וסופרות הודיעו כי לו יזכו בפרס ספיר השנה הם יתרמו חלק מן הפרס לטובת קידום הסרט על לאה צמל. מהלך זה של הסופרים זכה לביקורות רבות, ועיקרן הוא שצעד זה אינו אפקטיבי מספיק ומסיח את הדיון מעיקרו. ואכן, אפשר להניח בקלות כי לו היו ארבעים הסופרים והסופרות המכובדים הללו פורשים מן התחרות, היה נושא ההפחדה הפוליטית בישראל וסכנותיה עולה לכותרות. אך את המלאכה המלוכלכת השאירו בינתיים בידי יוצרים בודדים ובעלי השפעה פחותה יחסית. רבים מעשרות הסופרים הללו, שחלקם נמנים עם האנשים המוערכים והמשפיעים בשדה הספרות הזעיר של ישראל, הגנו על החלטתם שלא להסיר את מועמדותם בכך שפרסים וכספים הם דבר הכרחי ליצירה. בלי קמח, כידוע, אין תורה.

אין ספק שהדבר נכון, ולא ניתן להוציא ספרות בלי כסף. אלא שלא אלה הם נושאי המאבק, ונראה שהמהומה גרמה להסחת הדעת מן הנושא העיקרי, שהוא הצורך הדחוף להפגין התנגדות לדורסנות והכוחניות הלאומנית המסכנים את הדמוקרטיה הישראלית. לא תמיד ניתן לבחור בקרבות שלך או בעיתויים. עתה, כשמפעל הפיס פוגע פגיעה כה משמעותית ביצירה הקולנועית בישראל, וכל זאת בגלל קמפיין הפחדה אלים נוסף, זה הזמן שלנו להתנגד, ולהכריז שאנו איננו מפחדים ממעשי הבריונות של קבוצות אלימות ואנטי-דמוקרטיות בישראל. מילת המפתח כאן היא להפגין. הפגנת סולידריות, ויותר מזה הפגנת כוח. לא מדובר כאן ב"החרמת" מפעל הפיס, אלא בהתנגדות לאווירה החנפנית הכללית בישראל. באווירה זו הולכים ומתרבים רודפנים מקצועיים (כמו שמאי גליק, ו"הצל") הפועלים, לעתים כיחידים ולעתים בארגון, באמצעות פגיעה בעצם הלגיטימיות של נושאים שלמים. גבולות השיח הציבורי ה"מקובל" הולכים ומצטמצמים. אין ספק כי זהו רק עניין של זמן עד שרבים נוספים ייפגעו ממצב זה באופן אישי.

נושא הצנזורה וה"צנזורה העצמית" הוא נושא שנדון רבות בשנים האחרונות, מזוויות שונות, בכנסים, בתערוכות, במאמרים ובעוד פעילויות מסוג זה. אבל האם אנחנו מוכנים לפעולה הכוללת התרחקות מהממסד, שהוא כיום בעל המאה האולטימטיבי בענייני תרבות ואמנות בישראל? מחאה פוליטית או חברתית תמיד יש בצידה מחיר, והיא אף פעם לא מושלמת. במעשה שלנו, ביקשנו – אנו וחברינו שויתרו על מענקים – להשתמש במעמדנו הזמני (כזוכים מקריים במענקים) כדי להצהיר בקול וברעש כי אנו איננו מפחדים.

אין ספק שיש לפעולה זו השלכות בעייתיות מבחינת היכולת להמשיך בעשייה הספרותית והאמנותית בישראל במתכונתה הנוכחית, ובהחלט ייתכן כי הגיעה השעה לשקול הקמת גוף עצמאי, שיבוסס על כספי הציבור המעוניין ביצירה אמנותית בישראל, אשר יהיה הוא אמון על עזרה ותמיכה כספית בפרוייקטים מצטיינים. אבל בינתיים, ובלי שום קשר, הסולידריות והמחאה היא קריטית לחיזוקה של החברה האזרחית בישראל. אם איננו מוכנים לשלם את המחיר, למעשה איננו מוכנים למחות. אני מקווה כי עורכים, אמנים, סופרים ויוצרים אחרים יצטרפו אלינו להתנגדות משותפת. עוד לא מאוחר לשנות עמדה.

 

בתמונות: כריכות ארבעת קבצי "עירובין" שיצאו עד כה. הקובץ החמישי נמצא כעת בהכנה, ועתיד להתפרסם כמתוכנן לקראת סוף השנה. לחצו כאן לרכישת הקבצים הקודמים


 

המכתב שנשלח למפעל הפיס, מטעם "עירובין" – סדרה לספרות ואמנות:

ויתור מענקי תמיכה מפעל הפיס עירובין ה 2019ראו עדכונים נוספים ב"מקום הכי חם בגיהנום"

הספרייה לפילוסופיה

סיפור קצר מאת רונה ברנס

∗ הופיע לראשונה בכתב העת "מאזניים", ספטמבר 2018, בעריכת מתן חרמוני


הספרנית לא יכלה להעלות בדעתה את כוונתי האמיתית כשניגשתי אליה לבקש דפי טיוטה. היא התעניינה בי ובמעשיי ובעניין האינטלקטואלי שלי בספריית פילוסופיה עד כדי כך שמיד החלה מכרכרת סביב, מתחנחנת במידה מסוימת, מציעה לי עזרה מסוגים שכמותם לא ביקשתי מעולם.

ואמנם, מפליא הדבר שהרחקתי והגעתי כל הדרך אל בניין הפילוסופיה והאתיקה שבאוניברסיטה, ששם הייתה מצויה הספרייה הזאת. לא זו בלבד שהבניין מרוחק ביותר מכל נקודה שהיא בקמפוס, אלא שכל צרות העולם דומה שאופפות אותו. הוא ניצב לבדו מבודד על הגבעה הצחיחה ביותר במרחב הנראה, בלי שמץ של צל או עץ שיסייע לבאים, למתעניינים ולסקרנים חסרי הבינה, בינתיים.

להמשיך לקרוא

בית המשפט איננו אשם

"עתה היא השעה להזכיר  ולדרוש – הפרדת דת ממדינה" | גרסה של מאמר זה פורסמה גם בהארץ.

מאת: רונה ברנס


 

לפני ימים אחדים דחה בג"ץ ערעור בדבר פסיקת בית הדין הרבני הגדול, אשר קבע כי אישה בהליך גירושין אשר נמצאה "אשמה" ב"בגידה בבעלה" אינה זכאית לחצי מן הרכוש המשותף של משק הבית.

זוהי פסיקה מעניינת מאוד מאחר והיא הפרה את ה"סטאטוס קוו" שהתקיים עד אז בישראל (החל מ-1994), אשר לפיו בית המשפט העליון הגדיר את "גבולות בית הדין הרבני". ב-1994 נקבע על ידי בית המשפט העליון כי במחלוקות הנוגעות לרכוש יש לדון לפי הדין האזרחי, ולא הדתי, ובמידה ובית הדין הרבני לא יעשה כן, יש מקום לבג"ץ להתערב בהחלטה.

כלומר, עד הפסיקה האחרונה של בג"ץ, הנורמה המשפטית (אך לא החוקית) הייתה כי בענייני רכוש אין לקחת בחשבון שיקולים שנתפסים לפי הדין האזרחי כ"לא ענייניים", כמו "בגידה" למשל.

אין ספק שהנורמה המשפטית שהנהיג בג"ץ בשנות התשעים נתפסה כהכרחית על מנת להגן על האישה, אשר בישראל נמצאת במצב נחות מבחינה נורמטיבית, שהרי דינה מסור בידי בית הדין הרבני, אשר נודע כבעל נטיות המעדיפות את הגבר, במיוחד במצבים כמו "בגידת האישה" בבעלה.

קצף רב יצא כנגד החלטה זו של בית המשפט העליון, אשר אחד ממנסחיה היה השופט החדש אלכס שטיין (שבמינויו תמכה עד מאוד שרת המשפטים איילת שקד). במאמר המערכת של הארץ, שיצא נגד הפסיקה, נכתב כי "בית המשפט אמנם לא הורה לסקול את האשה, אך בהחלט נתן ידו לקיפוח זכויות הרכוש שלה."  וכן כי הפסיקה היא "בגדר נסיגה לעולם ישן ופרימיטיבי, שבו מענישים את הנואפת באמצעות סנקציות כלכליות."

אך האם האשם האמיתי אינו המחוקק הישראלי, אשר איפשר למצב זה, שבו אזרחי ישראל נתונים, בכל הנוגע למעמדם האישי, תחת חסותם של רבנים? האם אין המדינה אשמה בכך שהיא הותירה על כנו "סטאטוס קוו" מיושן, אנטי-מערבי, ואנטי-דמוקרטי, אשר מניה וביה מקפח באופן קונסיסטנטי זכויות אזרחיות של  קבוצות אוכלוסיה מגוונות?

מחדל היעדר אפשרותם של נשואים אזרחיים בישראל נובע מאותו מקור נורמטיבי עצמו, וכך גם כל מדיניות הגיור במדינת ישראל, אשר משאירה את המונופול בידי קבוצת רבנים מן הזרם האורתודוכסי בעיקר, ובכך לא רק שהיא משמרת מצב קיים, אלא אף מחזקת אותו, ככל שמצב זה נשמר ומתקבע כנורמה.

האשם בפסיקת העליון לגבי דינה של האישה, איננו בשופט שטיין או בחברו לדעה – השופט דוד מינץ, אלא  במדינה. אמת נכון הדבר שגם השופט שטיין יכול היה לשחק את המשחק האהוב כל כך על ישראל ולהציל את ישראל מעצמה, אבל הוא החליט לנהוג כפי שהוא מאמין שרשות שופטת אמורה לנהוג ולא להתערב בסמכויות חוקיות של הרשות החוקקת. ואמנם, גישתו מעוררת חששות כבדים, במיוחד לנוכח האווירה הפוליטית הרעילה שבתוכה אנו חיים. אך האם באמת אנחנו רוצים להיות במצב שבו הרשות השופטת היא המגן הנורמטיבי שלנו? האם לא הגיע הזמן לדרוש מן הרשות המחוקקת לפעול בנושא הסדרת מעמדם האישי של אזרחי ישראל, ולעגנו בדין האזרחי ולא בזה הדתי?

לפחות בסוגייה זו – סוגיית המעמד האישי בישראל – נראה כי דעת הקהל עשויה לתמוך במדיניות שתפעל לצמצם את תחום סמכותם של הרבנים, ולהפריד, סוף סוף, בין הדת והמדינה בישראל. בניגוד לסוגיות הנוגעות ל"עקרון השוויון" או "כבוד האדם וחירותו", אשר מערבות פעמים רבות סוגיות הנתפסות כ"בטחוניות" (למשל ערך כבוד האדם וחירותו כשהוא מתנגש ברצון המדינה להרוס בית של משפחת מחבל פלסטיני), סוגיית "הדת והמדינה" והצורך להפריד בין תחומי חיים אלה, הולכת וקונה אחיזה בציבורים גדולים ומגוונים, כולל בקרב דתיים יהודים רבים, ושומרי מסורת.

אין שום ספק שהתוצאה היוצאת מן הפסיקה האחרונה של בית המשפט העליון מעוררת שאט נפש, ובצדק  מעוררת זעקה.  אלא שזעקה זו אינה צריכה להיות מופנית אל בית המשפט אלא אל המדינה, בדרישה לבטל את המצב הקיים שבו מעמדם האישי של אזרחי מדינת ישראל מופקר בידי רשות דתית באופן כמעט בלעדי.

פסיקה זו עשויה לשמש כזרז לפעילות לשינוי כזה של מדיניות. אמנם, איילת שקד היא פוליטיקאית שמרנית, אבל השמרנות שאיתה מזוהה שקד אינה כזו שתתנגד בהכרח לבידול הדת מן המדינה. להיפך. במידה מסויימת, חבל שפסיקה כמו זו של שטיין לא הקדימה בעשר שנים ויותר, שהרי כך לא היו יכולים אזרחי ישראל (לפחות היהודים) לשקוע באותה פיקציה כאילו הם חיים במדינה דמוקרטית "נורמלית". לו יותר אנשים היו נפגעים מן הדין הדתי, הקיים ועומד כנורמה חוקית מחייבת, אולי היה הדבר מזרז את היווצרות תנועת נגד בקרב הציבור ומתוך כך בקרב מייצגיו כנגד מצב זה. כל שעשה שטיין הוא להסיר את הלוט מעל הפיל הלבן שניצב באמצע החדר.

לא בית המשפט צריך להיות אמון על יצירת המערכת הנורמטיבית שתוביל להטבה מירבית בחיי האדם, אלא המחוקק. אין ספק כי יש להשתמש במומנט זה ובזעם הציבורי על העוול שנגרם לאישה בהליך גירושיה משום שיקולים שאינם נתפסים כענייניים לפי תפיסת העולם המודרנית, ההומניסטית. אך יש להפנות את הזעם הציבורי לגוף הנכון, וזוהי המדינה. עתה היא השעה להזכיר  ולדרוש – הפרדת דת ממדינה. אסור להשאיר את מטלת ההגנה על זכויות האזרחים בידי הרשות השופטת. חובת הציבור לדרוש את הגנתו לפי חוק מידי הרשות המחוקקת.

 

משה מילנר - לעמ

בניין הכנסת בירושלים, 2008. צילום: משה מילנר/לע"מ 

 

על המעשה החלקי

הדברים הבאים פורסמו במקור בקובץ א' של "עירובין" – סדרה לספרות ואמנות, שנת 2013


 

"הם באים בשם החיים. אבל מה זה – חיים?
כלום סוד הוא שלחיים במובן המקובל אין צורך בשום ספרות?
שלחיים במובן המקובל יש צורך רק בשביסים ובשהרונים ובבתי-קפה ובקרקסים?
שספרות-החיים במובן המקובל אינה אלא גליונות-נייר גדולים עם מודעות גדולות
על עסקים גדולים ואכילה ושתיה ומחול?"
("דפים" / י.ח. ברנר, המעורר, ינואר 1906)

white

והרי המעשה, בהכרח ותמיד, בלתי גמור הוא. עם יציאת המילים מן המחשבה מקבלות הן צורה שבאוויר או בדף, וממילא נדונות לשיפוט ערכי מוחלט. על כן, נכון יותר להגדירו, את המעשה, כבלתי גמור ועם זאת כגמור מוחלט, ובעל כורחו. שהרי התפתחותו, שיכלה להימשך עד קץ, מתעצבת באחת, עיצוב כמעט מקרי על רצף הזמן, אך נצחי אף על פי כן.

**

כל המעשים חלקיים הם. וכל מעשה עלוב יותר מן המחשבה שהניבה אותו. על כן גם גדולתו של מעשה (שעולה היא תמיד על גדולתה של מחשבה). במיוחד נכון הדבר היום, כשהאינטלקטואל המבוהל עוטה על עצמו עוד ועוד שריונות-מודעוּת, עוד ועוד ידיעות על אי ידיעותיו, ועל ידיעות האחרים, שמונעים הם כולם את הדיבור החד, הברור, השוטף והעיקש.

האינטלקטואלים גמגמנים הם, שהרי הם מנסים (בכל זאת ואף על פי כן!) לומר את האמת. והאמת היא הדיוק, והדיוק מחייב זהירות. אך רבות הן השאלות האינטלקטואליות העולות היום במוחות צעירים לא זהירים, לא מדויקים בעליל, בורים ובטוחים. שאלות בלתי זהירות אלה דורשות ודאי תשובות בלתי זהירות: אודות – מה עכשיו, ואיך אפשר – – – כך, כך בדיוק – – – איך אפשר? וכבר נראה ששבענו בהחלט ממילים מנופחות של פרופסורים זקופים-מדי על "היופי", כדבר המסביר את עצמו, שכביכול אמור להסביר בדיוק את היותנו כאן ועכשיו, קוראים את המילים, בימינו הספורים. שהרי כבר איננו יכולים להגיע לכיתות מדושני עונג מיושב, דבר שכנראה אפשרי היה אפילו במקומותינו, לכמה רגעים חולפים ומהירים בהיסטוריה.

ואמנם, עדיין רבים הם האנשים "המתעניינים" גם היום, ו"עניינם" נינוח ומוכר. אוהבים, האנשים, לקרוא ספרים. גם רבים למדי הם הסטודנטים בירושלים הנכנסים ובאים לכיתות בהן נלמדים מעט ומהר ניטשה וגתה, עם קריצה זהירה לכיוונו של הגל. ואולם רק תרעד מעט יותר בדברך על אחד מאלה, כך באיזה אופן רציני להפליא, מיד תיחשד רומנטיקן, ודווקא על ידי אותם אלה המתעקשים להגן על טמירותו של היופי. והרי, כידוע, סרו-הסתלקו ימי הרומנטיקה.

אכן, אין צורך לשוב לאחור, ואף לעולם אין אפשרות כזו. אולם הרצינות הבסיסית, הרצינות הבסיסית לאהבת הדבר, הרצינות הבסיסית, היחידה המאפשרת התרגשות כנה, ולא פלפול אינטלקטואלי; היחידה המפרידה בין המשכיל ליודע, נפלה משום מה אף היא, באותה הרשת שבה נפלה הרומנטיקה. והרי אין ההתרגשות, אין רום-הרוח, בבחינת רומנטיקה בלי סייגים. ההתרגשות הכרחית היא להליך הלמידה המדוקדק, הקפדני, המניע עצמו הלאה ועוד. וכיצד תנוע בלא תשוקה רצינית להפליא, מגוחכת ועלובה, מכמירת-לב ופתטית.

כן – בינתיים, האוחזים בה, באותה תשוקת לב רצינית, עוד נדמים לליצנים גרוטסקיים, ומקיפה אותם איזו הילה שמנונית-רכרוכית ידועה, הדורשת, כביכול, מעמד שכבר לא קיים.

ולא כך. נדמים הם לכאלה אך משום חוסר הברירה שמציבה האופנה; הרצינות הכרחית היא בשביל לחמוק מבורותיה הצרים של ההתחכמות, של האינטלקטואליות הצינית אשר מזמן כבר חדרה לספרות ולהבנתה. היופי, מהו זה היופי. ומהי אותה רומנטיקה אשר בשמה מגנים כל שמאלץ וקיטש. אין זאת כי אם קצה קצהָ המאוס של הרומנטיקה.

**

ועוד מספרים לנו כי פס כזב-האחידות. זה, משיירי הנאורות, לפיו יכולה המחשבה להתאחד ולהבין, באופן עקבי וחָלָק, את העולם. לא, לא. שהרי עתה, כך מספרים לנו, כבר איננו שבויים באותו קונספט מטעה של "מחשבות טובות" ו-"לא מועילות", או לפי ניסוחן הפופולארי – "עליונות ונחותות". לא ולא. כביכול, הגיעה עתה סוף סוף השעה לממש אפשרות של פלורליזם אמיתי.

אלא שדווקא במסגרת הפלורליזם הפוסט-מודרני הזה, מוצאים את עצמם שֵדוני הרוח שוב ושוב במבחנה ההכרחי של התועלתנות הישנה והמוכרת. באותו המבחן שבו לעולם לא יוכלו לעמוד בכבוד. וכך בלי הרבה מאבק, יותר ויותר מאיתנו מנסים, ואף בחשק רב, לספק "תשובות" שתצגנה (סוף סוף!) את ייחודם המוחלט של "מדעי הרוח" ואת מעלתם המובהקת בהשוואה ל"מדעים המדויקים" ול"מדעי החברה". בניסיונות אלה שהולכים וגוברים כמתוך פרכוסים אחרונים של גוסס עקשן, דוחקים בָּאֵי כּוֹחַ מדומים אלה את כל גדולת יומרותינו העלובות אל איזה צינור דק ומדויק – ושמו תועלת. בשם תועלת זו, אנו מצופים להיות טובים תמיד, חכמים תמיד, מחושבים וכמובן מועילים. אמנם, ניצח המדע העליז, והצליח לסתום את הגולל על הרצינות ההווייתית, הדיוניסית דווקא.

בהקשר זה עולה גם השאלה הקשה של התיווך, זאת שהיא היא אולי ענייננו העיקרי כאן:

ציון חשיבותו של התיווך החיצוני ודאי לא יחדש דבר, אולם כאן נראה שהכרח להזכירה. שהרי זוהי אחת מן הבעיות המרכזיות הניצבות בפני אנשי המעשה. אכן, דומה כי טיבו של המתווך הולך ומשתנה. פחות ופחות אנשי רצינות ותשוקה, פחות ופחות תסכול וייאוש אישיים מוצאים אנו בעורכי ההוצאות הגדולות, כתבי העת, ובמנהיגי הפקולטות. והרי התשוקה, והייאוש שבא ממנה (וכן – גם המרמור והתסכול), הכרחיים הם לחיפוש התמידי של הטוב הבלתי מושג; זהו החוסר המניע כל תנועה מעבר למעגל הקיום ההכרחי. שכן יודעים אנו, כפי שידעו גם לפנינו – האמנות אינה הכרחית. ועל כן לא נמצא לה צידוקים הכרחיים לעולם. ודווקא משום כך – חובה היא להיות צודקים במעשה, אף זה החלקי ביותר. רק כאשר נצדַּק, מתוך כורח פנימי שבא אל קצה גבולו, רק אז נוכל לעמוד בפני השאלות התכליתיות, הצודקות תמיד, אודות הכרח קיומנו כאמנים וכפילוסופים – היינו, אודות הכרח קיומו של האדם הבלתי-הכרחי.

מאת: רונה ברנס


מתאגרפת טל גלבוע גליון א עירובין

מתוך קובץ א' של עירובין – סדרת קבצים לספרות ואמנות

שכחו להיות בני אדם

רונה ברנס


אנשים רבים בישראל מרגישים שהם במתקפה כמעט יומיומית. בכל בוקר מגלים כותרת נוראה אחרת בעיתון, ובדרך כלל יש כמה כאלה ביום אחד. המכנה המשותף של כולן הוא מה שנראה כתקיפה מתוזמרת על שלטון החוק, על הדמוקרטיה (שהיא תמיד רעועה), על האמונה באדם, ועל החיים האזרחיים במדינת ישראל. מדי פעם רואים גם את תוצאות התקיפות הללו, דרך התערערות החיים המוסריים של חלק מהאזרחים, ושינויים מפליגים בערכים הבסיסיים שפעם היו משותפים לרוב בני החברה הישראלית.

יום אחד כתוב שחברי הקואליציה מקדמים הצעת חוק לפיה פלסטינים יידרשו לשלם אגרה הגבוהה פי שלוש כדי לעתור לבג"ץ (חוק מפלה ואנטי-דמוקרטי במובהק), יום אחר כתוב שראש הממשלה יר"ה חותם על מכתב הקורא לנשיא ריבלין להעניק חנינה לחייל הרוצח אלאור אזריה, יום אחר אנו קוראים על הגירוש המסתמן של פליטים אפריקאים לרואנדה בתמורה לתשלום של 5000 דולר לראש לממשלת רואנדה, הידועה בעולם כמושחתת וככזו שמפירה זכויות אדם באופן קבוע, ובו בזמן שמקודמת הצעת חוק שתאפשר הקמת יישובים ליהודים בלבד.

שמחה וששון.

מדינת ישראל היא מדינה שהוקמה על ידי פליטים יהודים שמצאו את העוז להתחיל במלאכה, והיה להם המזל ההיסטורי גם לסיימה. הם הקימו מדינה, ובהרבה מובנים החזירו את הכבוד האבוד לעם היהודי. מה שנשכח מאיתנו בתהליך החזרת הכבוד העצמי הזה (שהוא כמובן פיקציה אנושית, אנושית מדי) –  הוא חמלה, ורגשי סולידריות בסיסית עם אנשים מדוכאים אחרים.

לעם היהודי יש היסטוריה ייחודית, אבל הסבל אינו ייחודי לעם היהודי. עתה משלעם היהודי יש מדינה, היה מקום לקוות כי היהודים, יותר מכולם, יהיו זהירים בכבוד האדם, יהיו זהירים בסולידריות עם "האחר", ויקדמו כמה שיותר חיי שלום , מתוך כבוד לכלל בני האדם.

אבל ככל שהזמן עובר כך עולה הזחיחות של השולטים בעם היהודי בישראל, כך הם משתכרים יותר ויותר מן הכוח המצוי ברשותם, וכך הם מתעמרים יותר ויותר במי שהם יכולים – כי הם הריבון, ומי שלא מיישר איתם קו – הוא בוגד.

המבט של הישראלים נכנס יותר ויותר פנימה. אנו מסתכלים יותר ויותר אל תוך עצמנו, במקום החוצה ופנימה גם יחד. אנו מעסיקים את עצמנו לאין-ערוך יותר במצבם של היהודים החרדים מאשר במצבם של הערבים, שהם אזרחי המדינה, ואחינו למדינה הזאת, בדיוק כמו החרדים. אנו נחלצים לעזרת אוכלוסיה מתבדלת אחת יותר מלאחרת רק משום שזו יהודית וזו איננה יהודית (ואף גרוע מזאת – ערבית, היינו אוכלוסיה שמיוחסת לאויבי ישראל הנוכחיים, כביכול).

ישראל מקדישה הרבה יותר זמן ומשאבים לעוני של החרדים מאשר לעוני אצל הערבים, הרבה יותר למאבק על חזון החינוך אצלם מאשר אצל הערבים.

אנו מקדישים הרבה יותר זמן ומשאבים לתכניות על יהדות, על הדת היהודית, על התפילות היהודיות ובכלל – תכניות העוסקות ביידישקייט מהזן הסנטימנטלי ביותר, מאשר לתכניות שעוסקות, למשל, במהפיכה המחשבתית של הנאורות שהביאה אותנו עד הלום, בדמוקרטיה, במהפיכות של המאה ה-18, ה-19 וה-20, ועל מה זה אומר להיות אדם בעולם.

להמשיך לקרוא

מפגש עם שליחת "אם תרצו" באוניברסיטת בר אילן

או: האם האוניברסיטה תומכת בטרוריסטים פלסטינים? (התשובה הקצרה היא: כנראה שלא)


היה זה יום נחמד להתחיל בו את שנת הלימודים. הסטודנטים סביבי היו נרגשים, צעירים ומבוגרים, ודוכנים צבעוניים הועמדו לאורך השבילים. אפילו העצים צהלו.

הסתכלתי ימינה ושמאלה בסקרנות, מתעכבת בדרך לשיעור, פעם ליד דוכן זה ופעם ליד אחר, עד שהגעתי להתקהלות מסוג שונה.

אנשים, בלי חולצה מזהה ובלי תג שם, עמדו שם מחתימים בקדחתנות עוברים ושבים על דבר-מה, כנראה מעין עצומה.

ניגשתי לראות במה מדובר.

בחורה צעירה יחסית עם מבטא צרפתי ושיער צבוע בלונד עמדה שם, בדיוק מסיימת להחתים מישהו על פיסת הנייר שברשותה.

"מה זה? מה עושים כאן?" שאלתי את הבחורה , ברגע שהתפנתה אליי, מצביעה על האנשים החותמים והמחתימים.

"אנחנו 'אם תרצו', מכירה?"

הנהנתי בציפייה לבאות. וודאי שאני מכירה…

להמשיך לקרוא