סמל, מציאות וכל העומד בדרכנו אל חיים טובים יותר

ארבע הערות קצרות 

מאת רונה ברנס


1.

ראש ממשלת ישראל, מר בנימין נתניהו, הציג לאחרונה אבולוציה מסויימת במחשבתו, כאשר דיבר בישיבת "מרכז הרב" בנאום מצולם, שאת חלקו העלה לפייסבוק:

בנאום אמר נתניהו כי "אין קיום לעם היהודי בלי מדינת ישראל בארץ ישראל." והוסיף – "על זה אני מופקד כראש הממשלה, בעזרת השם ובעזרתכם. אני לא שוכח את זה אפילו לשבריר של שנייה."

בכך ממשיך נתניהו מסורת מלכים ארוכה, אשר טענו כי תוקף מלכותם ניתן מכוח האל, שהוא זה שמשח אותם לתפקידם הנאצל, הובלת העם.

לא כוח הזרוע, לא מניפולציות, לא מזל או כשרון בין-אישי ואסטרטגי – לא כל אלה. זהו כוח האל שהניח בראשינו את מנהיגינו, נתניהו ירום הודו. ואמרו אמן, או לפחות – תנו בלייק.

ושימו לב כי נתניהו מכתיר את עצמו מכוח האל לא רק כמלך על ישראל – המדינה גופא, כי אם על ישראל, העם על כל תפוצותיו. שהרי אין קיום לעם היהודי בלי מדינת ישראל – ועל זה (כלומר על הנהגת סלע קיומו של העם היהודי כולו) הוא מופקד, כאמור, "בעזרת השם ובעזרתכם."

bibi-merkaz-harav.png

צילום מסך

2.

עוד בעניין הפייסבוק: הפייסבוק הוא דבר טיפשי מאוד.

משתמשים בו ככל שמתלוננים עליו, ומשתוקקים אליו ככל ששונאים אותו. התרופה הברורה עבורי להיפטר מן העיסוק במה שאומרים אנשים אחרים ברשת החברתית, היא עבודה על מסך גדול בחדר שאני קוראת לו "סטודיו".

אולי גם אתם תסכימו איתי כי הרבה דברים נראים טיפשים מאוד כשהם מרוחים על מסך גדול. במצב דברים זה, עדיף לפתוח דף ריק במעבד התמלילים ולהתחיל לכתוב.

3.

אגב כתיבה ודברים אחרים שעשויים להציל מטימטום מנוון:

אם אתם יכולים, כדאי ללכת להפגנה היום בתל אביב, ולהזכיר לעצמכם ולאזרחי המדינה כי החתירה להסכם עם הפלסטינים היא הדרך היחידה להמשיך לחיות כאן, והדרך היחידה למנוע את המשך צניחתנו המוסרית פנימה.

הפגנה היא איננה פתרון, אבל היא חלק חשוב במארג החיים שלנו כאן בארץ. לכו להפגנה, קראו וכתבו מאמרים, דברו עם חברים על פוליטיקה ועל דרכים לא להיות מטומטמים, ואולי בסוף נביא את השלום.

4.

בכל זאת, שמלתה של מירי רגב:

שמלתה מביעה את ההתבהמות הטוטאלית, האורגזמה המוחלטת עד כדי שיבוש הדעת, החוש, והאנושיות, נוכח הסמל שקם והיה למציאות, הלא הוא הר הבית בירושלים.

השמלה של רגב ביקשה ל"סמל" את השמחה הלאומית האקסטטית המפומפמת לנו, אזרחי ישראל, דרך תקציבי עתק של מליוני שקלים. הדרך שנבחרה כדי לעשות זאת הייתה באמצעות התמונה הפלקטית ביותר בנמצא של עיר הבירה שלנו, זו הכוללת את הנוף עם כיפת הזהב המוסלמית, שקמה כמובן על חורבות מקומו ההיסטורי והאגדי של בית המקדש. אפשר היה לצפות, לאור כל הכסף העומד לרשותה, ליותר מזה.

אנחנו רוצים להזכיר כי ירושלים אינה עיר שמחה. היא העיר הענייה ביותר בישראל, הערבים בה מושפלים בכל מיני דרכים, על בסיס יומיומי, והכוחנות החרדית והדתית זוכה תדיר לתמיכת הממסד על חשבון התרבות ההומאנית, ואין זה משנה כלל כמה פסטיבלים יציג בפנינו לראווה אדון ראש העיר. התרפסותו של ניר ברקת אל מול כוחניות הממסד הדתי האנטי-דמוקרטי והאנטי-מערבי וחוסר נכונותו לחיזוק המעמד החילוני בירושלים ברורה מאוד. גם אנחנו אוהבים את ירושלים – והנה זה פלא, אף גרים בה, אבל לא נוכל להיות שותפים לשמחה הלאומנית, נוטפת הזחיחות והשכרון, שאליה מנסים לדחוף אותנו כמעט כל מנגנוני הכוח של המדינה.

לפני חג השבועות זוהי הזדמנות טובה לומר: דרוש תיקון, ואחרי חמישים שנים, בלי ספק הגיעה השעה.

מעוכבים ערבים ירושלים מאי 2017 .jpg

מחזה שגרתי בשוק מחנה יהודה בירושלים: שלוש שוטרות מג"ב מעכבות ערבים פלסטינים לבדיקה. מאי, 2017 (צילום: ר"ב)

רכבת חמישים שנים ירושלים .jpg

רכבת ההפתעות – החוגגת 50 שנים למלחמת ששת הימים ול"איחוד" העיר, מאי, 2017 (צילום: ר"ב)

- צילום אלי סבתי דרך מעריב - מירי רגב שמלה ירושלים 2017

צילום : אלי סבתי – צילום מסך מאתר מעריב

לנצח נצחים: על תכנית "שנת אחדות ירושלים" של נפתלי בנט במערכת החינוך

 

רונה ברנס

הדברים הבאים פורסמו גם באתר העוקץ, בעברית ובערבית, ובאתר הג'רוזלם פוסט באנגלית


שר החינוך נפתלי בנט הודיע לאחרונה על החלטתו לפיה שנת הלימודים הבאה תוקדש ל"אחדות ירושלים".

איזו החלטה אמיצה! ודוק: השנה לא תוקדש ל"ירושלים בירת ישראל", אלא לאחדותה של ירושלים. מדוע נבחר דווקא ניסוח זה? מה פירושה של הבחירה "אחדות ירושלים"? מדוע לא סתם ירושלים?

ובכן, כפי שוודאי הבנתם בעצמכם, הכוונה היא  לא להתמקד בירושלים "סתם",  אלא להתמקד בשייכותה הפוליטית של ירושלים, בפעולות הצבאיות בזמן מלחמת ששת הימים, שבשנה הבאה, 2017, ימלאו חמישים שנה לפריצתה וסיומה המיתולוגי.

ואמנם כשבנט מספר לעוקביו בפייסבוק מה יעשו התלמידים שיובאו לסיור בעיר כחלק מתכניתו הוא מונה את האתרים הבאים: העיר העתיקה, כנסת ישראל, בית המשפט העליון, אתרי גבורה והנצחה. מתוך כך אנו מבינים את מידת הדגש על ירושלים כעל יציר פוליטי-צבאי דווקא, על המעשה הפוליטי הרוכב על  ירושלים, ושהוא הוא ירושלים.

בתערוכה שעלתה בשנים האחרונות בספרייה הלאומית שנקראה "מכלי אל כלי", הוצב בין יתר המוצגים גם פנקסה של נעמי שמר, שבו היא הוסיפה את הבית הנוסף לשירה המפורסם "ירושלים של זהב" אחרי מלחמת ששת הימים וההשתלטות הצבאית על העיר העתיקה: בהתחלה כותבת שמר: "שלנו הם בורות המים השוק והכיכר", אבל אז היא נמלכה בדעתה ולבסוף תיקנה בפנקסה כך: "חזרנו אל בורות המים…".

דומה כי שמר הבינה כי העניין האמיתי הוא ההיסטוריה של עם ישראל, הקשורה בנימי נפשה (הסימבוליים, האידיאליים, הכיסופיים, הדמיוניים) אל העיר ירושלים (האידיאלית, הסימבולית, הבנויה על כיסופים).

ירושלים הפוליטית מעולם, ולמעשה עדיין אינה מעניינת את רוב הציבור הישראלי, שאינו ממש מבין היכן עובר בה "הקו הירוק", מהו מזרח ומהו מערב, ומה זה אומר בעצם. רוב הציבור הישראלי מבין בכותל, בסמליה של העיר כמו מגדל דוד,  חומות העיר העתיקה,  כנסיותיה, והחלומות שאופפים את כל אלה כערפל חולמני.

נעמי שמר - ירושלים של זהב חתוך

להמשיך לקרוא

נתיב הפחד

רונה ברנס

מאמר זה פורסם לראשונה בשיחה מקומית


המעמד המסוכן ביותר בכל חברה מערבית כנראה הוא מה שאפשר לכנות בדוחק "מעמד הביניים", האמצע, מה שמכונה לאחרונה אצלנו כ"מרכז". בלעדיו לא היו מתאפשרות המהפיכות הפשיסטיות של המאה העשרים, בלעדיו לא היו מתאפשרות זוועות מלחמה רבות.

מדוע זה כך? יותר מדי ספרים וחכמים גדולים עסקו בסוגייה זו מכדי שאנסה בכלל לגשת אליה בכמה מילים מועטות, ועם זאת אולי אפשר לומר בפשטנות מסויימת כי אחת הסיבות היא שמדובר במסה של אנשים עובדים ועמלים למחייתם שאין להם זמן וכוח כדי לחשוב על נושאים גדולים כמו "החברה שלנו לאן?", "מה מנהיגי החברה שלנו עושים בשמנו?" "מה הצבא עושה בשמנו" וכו'.

אפשר לומר כי ציבור זה של אנשים, רוב האנשים, מתאפיין באופן כללי ומובן לגמרי במעין עייפות כללית ותמידית. רוב האנשים (ואין זה משנה כלל אם הם מ"ימין" או מ"שמאל") עובדים קשה מדי מכדי לדאוג בעצמם באופן אישי לענייני הצביון והזהות של החברה בכללותה, והם היו רוצים לחשוב כי הם נמצאים מבחינות אלה בידיים טובות.  הבעיה היא שגם אם הם אינם נמצאים בידיים טובות, הם פשוט, כאמור, עייפים מדי מכדי להתמודד עם זה. אין להם זמן. יש להם ילדים, יש להם חובות, יש להם צרכי פרנסה.

להמשיך לקרוא

העם היהודי ומדינת ישראל

רונה ברנס

האמת היא שבנט וודאי מאמין לעצמו כשהוא אומר לעצמו בבוקר מול הראי שהוא איננו גזען.

כמו שרבים אחרים בישראל (ובמקומות רבים בכל העולם) ממרבית המחנות הפוליטיים, עומדים מול המראה ואומרים לעצמם: אנחנו לא גזענים. אנחנו פשוט מעדיפים לגור עם "שכמותנו".

זה נכון שעבור יהודים הטיעון נגד "יחסים עם בני לאומים אחרים" יכול למצוא טיעונים שאינם כלל כביכול ממין הגזענות: העם היהודי הוא עם קטנטן (מבחינת מספר האנשים), ורוצים לשמור על שורותיו, כדי שלא ייעלם חלילה.

טיעון זה עבד כל עוד העם היהודי לא היה בעמדת ריבונות, וכל עוד עקרונות ההפרדה שלו נשאו מימד הגנתי בעיקר, ולא תוקפני. כלומר- הטיעון עבד כל עוד הוא ביקש להגן על עצם קיומו של העם היהודי ולא פגע דה פקטו ובאופן שיטתי בקבוצות אחרות (פשוט בגלל שלא היה לו כוח לעשות זאת). עכשיו לטיעון הזה – כלומר, הטיעון נגד "עירבוב" – יש את הכוח לפגוע באופן משמעותי בקבוצות חברתיות אחרות, מאחר והעם היהודי זכה לעמדה של עליונות בארץ שבה הוא הרוב הדומיננטי, לאחר אלפי שנים שבהן נאלץ להיות בעמדת מיעוט נרדף. והנה עכשיו חלק גדול מן העם היהודי חי במדינה דמוקרטית בעלת אופי יהודי. עתה העם היהודי מחוקק חוקים, מתווה תוכניות לימוד, מנהיג צבא, שירותי רווחה, תרבות ועוד.

להמשיך לקרוא

או "מתנצלים" או נשרפים

 

מאחורי כל מוט מורם על דוקר שנורה כבר ואינו מהווה סכנה עומדת שורה ארוכה של שתיקות של בכירי הפוליטיקאים הניצבת לאורך השנים האחרונות.

מאחורי כל משפחה פלסטינית שנפגעת מידי מחבלים יהודים ישראלים עומדות השתיקות הללו.

מאחורי ולפני הרג הבטום זהרום בידי המון בבאר שבע עומד ראש ממשלה ציני שמול המון מוסת בוחר תמיד לחבור למסיתים, ולהיות המסית בחליפה.

להמשיך לקרוא

מה עושים "שוברים שתיקה"

רונה ברנס


white

"שוברים שתיקה" מדברים על המצב המתמשך שבו חיילי צה"ל, צבא הגנה לישראל, הפכו להיות בפועל הגוף השולט בחיי בני אדם בשטחים רבים, בשם מדינת ישראל.  הם מדברים איתנו, עם החברה ששולחת את החיילים האלה, על המשמעויות של מצב מתמשך זה.

מה קורה כאשר הצבא הוא האחראי על חיי בני האדם (ולא למשל הממשלה)? מה קורה כאשר לבני אדם אין זכויות אזרח? ואיך זה נראה?

ככה למשל חייל ששירת באזור רמאללה ואל בירה ב-2002 מעיד:

זה פשוט היה גועל נפש כל היום הזה. מצאנו את עצמנו רואים את הגמר של המונדיאל- כולם עשו הפסקה והתנחלו בכל מיני בתים- מצאנו את עצמנו רואים את הגמר עם איזו אישה וילדה מסכנות, ישבנו להן בסלון בתוך המחנה פליטים. וכל החוליות התיישבו בכל מיני בתים. ישבנו וראינו את הגמר של המונדיאל בסלון. אני בסוף הייתי מעולף על המדרגות, בכלל לא הייתי.. לא הצצתי אפילו, הייתי גמור. מדברים בקשר, סבבה, גול, פה, שם. סצינה הזויה לגמרי. (ראו עדות מלאה כאן)

להמשיך לקרוא