מפגש עם שליחת "אם תרצו" באוניברסיטת בר אילן

או: האם האוניברסיטה תומכת בטרוריסטים פלסטינים? (התשובה הקצרה היא: כנראה שלא)


היה זה יום נחמד להתחיל בו את שנת הלימודים. הסטודנטים סביבי היו נרגשים, צעירים ומבוגרים, ודוכנים צבעוניים הועמדו לאורך השבילים. אפילו העצים צהלו.

הסתכלתי ימינה ושמאלה בסקרנות, מתעכבת בדרך לשיעור, פעם ליד דוכן זה ופעם ליד אחר, עד שהגעתי להתקהלות מסוג שונה.

אנשים, בלי חולצה מזהה ובלי תג שם, עמדו שם מחתימים בקדחתנות עוברים ושבים על דבר-מה, כנראה מעין עצומה.

ניגשתי לראות במה מדובר.

בחורה צעירה יחסית עם מבטא צרפתי ושיער צבוע בלונד עמדה שם, בדיוק מסיימת להחתים מישהו על פיסת הנייר שברשותה.

"מה זה? מה עושים כאן?" שאלתי את הבחורה , ברגע שהתפנתה אליי, מצביעה על האנשים החותמים והמחתימים.

"אנחנו 'אם תרצו', מכירה?"

הנהנתי בציפייה לבאות. וודאי שאני מכירה…

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

נסיונות במסדרונות, או: על חוויית הג'יבריש העילאי

מחשבות בעקבות "שרים בכיכר" של נועם ענבר במוזיאון תל אביב לאמנות

מאת רונה ברנס


נועם ענבר הוא אמן יוצא דופן מבחינת נכונותו "להתאבד" על אמנותו, להתמסר לה, ולשלם את המחיר. בפרק החדש בחייו, עובד ענבר על הקצנת הקיצוני באמנות. הקצנת מעשה האמנות, ובחינת אפשרות לאמנות טהורה. אפשר לראות בסדרת האירועים של ענבר "שרים בכיכר", שמסתיימת בשבוע הבא, כנסיון (מוצלח מאוד) להתמודד עם השאלה –  כיצד אפשר להגיב אל העולם בתור אמן? איזו מן אחריות (אם בכלל) יש לך בעולם הזה בתור אמן?

הסדרה כוללת שלוש הופעות פרפורמנס שונות, שמערבות את הקהל, ובהשתתפות אמנים שונים ומצויינים, כמו יונתן לוי למשל, שעמם ענבר שיתף פעולה. ענבר, בכל מיני פרוייקטים שלו, לא רק "שרים בכיכר" – אלא גם "מקהלת גיא בן הנום" (שתחתום את הסדרה ב-6.7 במוזיאון) ומוקדם מאלה, גם בתקופתו כסולן להקת "הבילויים" – מנסה למתוח את גבולות הנונסנס הוירטואוזי. זהו נונסנס במובן העמוק, שהוא מעין נוגדן לכניעה לקיטש הבלתי מסוייג המצוי כאן בכל פינה וצורה. בתנאים יסודיים כאלה, כדאי אולי, כפי שמרמז הנונסנס, לחזור ליסודות – יסודות המילים, יסודות הצלילים, לחזור אל המעגל התומך של אמנים העומדים יחד לפני המחנה (או מאחוריו) ועוסקים במלאכה הזאת שמעטים כל כך מוכנים אליה ומסוגלים לה. אמנות.

מילים: יונתן לוי, מוסיקה: נועם ענבר ומקהלת גיא בן הנום:

הרצון להיות אמנים, והקיום כאדם חושב בישראל הוא קשה. הרבה אמנים צעירים מוצאים את עצמם מחוץ לארץ, ולא רק בגלל התגמול הכלכלי שפעמים רבות הוא גדול יותר עבור מלאכתם, או המגוון האנושי המצוי בארצות הים הגדולות מרובות בני האדם, אלא גם בגלל הבעייתיות הבסיסית של מה אומרים נוכח המפעל של בניית מדינת ישראל בתנאים שנוצרו כאן.

וכיצד אפשר לעשות משהו בכלל בלא שהאמנות תהיה מגויסת מטרה? מגויסת פוליטיקה? ענבר, ב"תערוכתו המוזיאלית", כפי הגדרתה, מראה כיצד אפשר לעשות זאת. הוא ממקד את האמנות בעצמה, ועם זאת באדם. האמנות בידיו של ענבר היא ריפוי, אבל אינה תרפיה, היא ריפוי מכוח הכוח המצוי בצלילים של המוסיקה, מכוח התנועות, מכוח ההתכנסות שלנו כדי לראות את כל אלה בחלל יפהפה, מואר באור טבעי.

לאחרונה, פורסם ב"ניו-יורקר" מאמר מצויין מאת אלכס רוס בעקבות פתיחת תערוכה במוזיאון הגוגנהיים בניו-יורק שמוקדשת לאמן הצרפתי ז'וזפן פלאדן (Joséphin Péladan), שייצר בדמותו את דמות האמן-מאג במאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.  רוס מדבר על התפקיד המיוחד והמרתק שהיה ל"עולם הנסתר", עולם האיזוטריה, הכשפים, הלחשים והמשיכה המשונה לאל-טבעי בתהליך גיבושה של המודרנה המערבית, ואת פלאדן כאחת התופעות של קשר מרתק זה.

פלאדן מתואר כאמן שראה את עצמו כ"מאג", המאג של פריס. הוא ביקש לקרוא תיגר על המציאות כחלק אינהרנטי, כחלק מן ההגדרה של להיות אמן. האמנות הטובה אינה יכולה להיות זו המסבירה, אינה יכולה להיות זו הדוברת בלשון בני אדם, היא דוברת בשפה אל-טבעית. לא סוריאליזם היה זה, אלא מצב שבו האמנות נוטלת מעמד אל-אנושי, בעל תפקיד מוביל בחברה.

מתוך הסדרה "שרים בכיכר" נכחתי אך ורק ב"ספר האתגרים ב: עבודה לשלושה זמרים" שכתב ענבר – השנייה בסדרת היצירות. ואף על פי שהאקצנטריות לא הייתה נוכחת במיוחד בעבודה זו, ברור גם כאן הנסיון המודרניסטי להתייחס אל המציאות מתוך הלא-מציאות, דרך אימוץ הלא-טבעי – או ה-על-טבעי, כאילו היה זה הנכס, אולי אפילו ההגדרה, של האמנות.

ההופעה, שהתרחשה בתחילת יוני היא שילוב של נסיון לשחק עם תפקידה המסורתי של המוסיקה, ובייחוד זו הגופנית, היינו השירה והמזמור במסורת הריפוי המאגית בתרבויות שונות, יחד עם כתיבה הרמונית ניאו-קאלסית לשלושה קולות.

20170603_121627

ענבר, פיי שפירו (משמאל), מתנדבת מן הקהל ומאחורה- נטע ברזילי

אבל זהו איננו מיצג וענבר רחוק מלהתרכז רק במשחק אינטלקטואלי עם מסורות מוסיקליות והתמהמהות ייצוגית על תפקידה של המוסיקה בחיי האדם וריפויו. זוהי עבודה לשלושה זמרים, או שמא – עבודה לשלושה זמרים וקהל.

תחילת העבודה באמת אופיינה במגע קרוב עם הקהל. בכל פעם נבחר מישהו אחר מן הקהל כדי להילקח אל תוך מעגל שיצרו שלושת הזמרים, ובו הם רשפו צלילים בג'יבריש מאוד גופני ויצרי סביב גופו של המנודב.

נטע ברזילי הייתה נפלאה במיוחד בקטע זה, כמו מכשפת היא הסתובבה, כל גופה קצף צלילים, והיא נדמתה למי שמבקשת להתיר כישוף ממושאה הנבחר. נועם ענבר, בשיערו המאפיר, נראה מרוכז מאוד, לא שמאני במיוחד דווקא. המיוחד בהופעתה של ברזילי בקטעים אלה היה הטבעיות המוחלטת שאפיינה את כל התנהלותה. הדבר נדמה למתבונן כמעשה ההולך ונוצר ברגעים אלה ממש, מעשה הנגלה לצופה ברגעי לידתו.  פיי שפירו, כפי שעשתה לא רק בקטע זה בעבודה, או כך נראה לפחות למתבונן מן החוץ, הייתה האחראית על הדיוק הצלילי של כל המתרחש. דמותה הייתה מעין עוגן להתרחשויות הצפופות סביבה. מטלה קשה ביותר, במיוחד בתנאי העבודה בחלל הפתוח מלא הקולות הזרים וההדים של המבואה הנבחרת להופעה במוזיאון.

בין קטע לקטע, שבו ניסו השלושה להפעיל את קסמי הצלילים הגופניים על גופיהם המתחלפים של מתנדבים מן הקהל שהובלו למרכז העניינים, היו מעין קטעי סיכום קצרצרים, בהם התכנסו השלושה (בלי הקהל) למעין קטע מסכם "מוסיקלי טהור" הנשען על הרמוניות קלאסיות, קנטטיות, שנסתיימו בדרך כלל באקורד מז'ורי (אקפלה כמובן – לא היו כלי נגינה בנמצא כלל).

ההרמוניה הקלאסית, הפתאומית, הגרוטסקית, והמאולצת במידה מסויימת בתוך כל הבלאגן היישומי הזה (הנושא ניחוח שמאני מובהק כאמור), שומשה על ידי ענבר כדי ליצור חיץ בין קטע לקטע, כדי לתחום את היצירה לקטעים ממשיים, וכדי ל"גאול" אותה ממעין תעופה בחלל של קטעים בלתי חבורים אלה לאלה, "סכנה" גדולה במיוחד כאשר מבצעים את היצירה בפואיה  פתוח, החשוף לכל צלילי העוברים, ופגיע לכל ההדים שנוצרים בחלל הפתוח של המוזיאון.

חסרון החלל הנבחר הורגש במיוחד לאחר שנסתיימה הופעת ילדים כלשהי במקום אחר, לא רחוק, בבניין המוזיאון, דבר שהוביל, מיד עם פתיחת דלתות האולם בו שהה הקהל, לגל ילדים והוריהם, שנשא עמו רעש רב שלא פסק במשך כעשרים דקות. האנסמבל עמד בנחשול הזה בגבורה.

היצירה הסתיימה עם הזמנתו של ענבר את הקהל להתקבץ במעגל, וליצור יחד עם השלושה מעגל בישיבה על הרצפה. בשלב זה חולקו דפים מצולמים, ששודכו יחדיו, ועליהם תרגומים מן הסונטות של שייקספיר, בתרגום שמעון זנדבנק לעברית.

ענבר כתב לכולן מנגינה רפטיטטיבית אחת, שחזרה על עצמה בכל סונטה וסונטה שנקראה בצוותא מחדש – ענבר מוביל, שפירו וברזילי לצדו, והקהל – שתחילה היסס ולאחר מכן שיתף פעולה – עמם.

היה זה כמובן משחק נוסף, המפלרטט עם המסורת של מוסיקה ומילים – בצירופים מיוחדים המיועדים לכך – כדי ליצור שינוי בעולם. כל הסונטות עוסקות באהבה.

בין יתר הקטעים שנכללו בהופעה, הקטע הקליט ביותר אולי, זה שיש לו פוטנציאל מובהק להיהפך ל"ויראלי" ברשת, הוא  הגרסה הפוכה שכתב ענבר ל"עוף גוזל" (מילים – אריק אינשטיין, לחן – מיקי גבריאלוב). הפוכה גם מבחינה מוסיקאלית, פחות או יותר,  וגם מן הבחינה המילולית. ענבר לא רק הפך את סדר המילים, אלא הפך את סדר האותיות שבתוך המלים, כדי, שוב, ליצור לנו חווית ג'יבריש עילאית.

*

השם "שרים בכיכר" שניתן לסדרת הארועים של ענבר, הוא  כמובן שם אירוני. זהו אותו השם הניתן לארועים המתקיימים מדי שנה  בערב יום הזכרון בתל אביב. הכוונה בכותרת המקורית "שרים בכיכר" היא "שרים שירים להעלאת זכר החיילים הנופלים" בכיכר רבין, בכיכר המרכזית בעיר.

גם הארוע המקורי, המתוחזק, ממומן ומופעל על ידי המדינה, הוא ארוע מעין שמאני, שמגייס את כוחה הייחודי של המוסיקה, ושל המילים המצטרפות בצירופים משונים – לכדי מעין ריפוי לאומי. כביכול. אלא שלא כ"שרים בכיכר", אנחנו, הבאים לצפות ביצירתו של ענבר, התכנסנו ברצון, ולאחר ששילמנו מחיר מלא, כדי להבדיל את עצמנו באמצעות האמנות מן השכחה העצמית.

כאמור, ענבר הוא תופעה מיוחדת אבל בכל זאת, אולי הוא מבטא איזושהי תנועה רחבה יותר של התמסרות מחודשת לאמנות מצידה הבלתי רציונאלי והבלתי מתבייש. לתנועה הזאת שייך גם יונתן לוי (עליו ראו גם כאן), ואולי, במידה שונה, גם תופעת כתב העת הבה להבא, ואפילו, במידה עוד יותר מסוייגת, הפרפורמר המשורר רועי צ'יקי ארד בימי גרילה תרבות העליזים (ראו למשל כאן).

כך או כך, כשרונו של ענבר ניטף מכל דבר שהוא נוגע בו ככל הנראה. נקווה כי ימשיכו לתת לו עוד ועוד הזדמנויות לקיימו בתוך המרחב שלנו, ולא רק בתל אביב.

סמל, מציאות וכל העומד בדרכנו אל חיים טובים יותר

ארבע הערות קצרות 

מאת רונה ברנס


1.

ראש ממשלת ישראל, מר בנימין נתניהו, הציג לאחרונה אבולוציה מסויימת במחשבתו, כאשר דיבר בישיבת "מרכז הרב" בנאום מצולם, שאת חלקו העלה לפייסבוק:

בנאום אמר נתניהו כי "אין קיום לעם היהודי בלי מדינת ישראל בארץ ישראל." והוסיף – "על זה אני מופקד כראש הממשלה, בעזרת השם ובעזרתכם. אני לא שוכח את זה אפילו לשבריר של שנייה."

בכך ממשיך נתניהו מסורת מלכים ארוכה, אשר טענו כי תוקף מלכותם ניתן מכוח האל, שהוא זה שמשח אותם לתפקידם הנאצל, הובלת העם.

לא כוח הזרוע, לא מניפולציות, לא מזל או כשרון בין-אישי ואסטרטגי – לא כל אלה. זהו כוח האל שהניח בראשינו את מנהיגינו, נתניהו ירום הודו. ואמרו אמן, או לפחות – תנו בלייק.

ושימו לב כי נתניהו מכתיר את עצמו מכוח האל לא רק כמלך על ישראל – המדינה גופא, כי אם על ישראל, העם על כל תפוצותיו. שהרי אין קיום לעם היהודי בלי מדינת ישראל – ועל זה (כלומר על הנהגת סלע קיומו של העם היהודי כולו) הוא מופקד, כאמור, "בעזרת השם ובעזרתכם."

bibi-merkaz-harav.png

צילום מסך

2.

עוד בעניין הפייסבוק: הפייסבוק הוא דבר טיפשי מאוד.

משתמשים בו ככל שמתלוננים עליו, ומשתוקקים אליו ככל ששונאים אותו. התרופה הברורה עבורי להיפטר מן העיסוק במה שאומרים אנשים אחרים ברשת החברתית, היא עבודה על מסך גדול בחדר שאני קוראת לו "סטודיו".

אולי גם אתם תסכימו איתי כי הרבה דברים נראים טיפשים מאוד כשהם מרוחים על מסך גדול. במצב דברים זה, עדיף לפתוח דף ריק במעבד התמלילים ולהתחיל לכתוב.

3.

אגב כתיבה ודברים אחרים שעשויים להציל מטימטום מנוון:

אם אתם יכולים, כדאי ללכת להפגנה היום בתל אביב, ולהזכיר לעצמכם ולאזרחי המדינה כי החתירה להסכם עם הפלסטינים היא הדרך היחידה להמשיך לחיות כאן, והדרך היחידה למנוע את המשך צניחתנו המוסרית פנימה.

הפגנה היא איננה פתרון, אבל היא חלק חשוב במארג החיים שלנו כאן בארץ. לכו להפגנה, קראו וכתבו מאמרים, דברו עם חברים על פוליטיקה ועל דרכים לא להיות מטומטמים, ואולי בסוף נביא את השלום.

4.

בכל זאת, שמלתה של מירי רגב:

שמלתה מביעה את ההתבהמות הטוטאלית, האורגזמה המוחלטת עד כדי שיבוש הדעת, החוש, והאנושיות, נוכח הסמל שקם והיה למציאות, הלא הוא הר הבית בירושלים.

השמלה של רגב ביקשה ל"סמל" את השמחה הלאומית האקסטטית המפומפמת לנו, אזרחי ישראל, דרך תקציבי עתק של מליוני שקלים. הדרך שנבחרה כדי לעשות זאת הייתה באמצעות התמונה הפלקטית ביותר בנמצא של עיר הבירה שלנו, זו הכוללת את הנוף עם כיפת הזהב המוסלמית, שקמה כמובן על חורבות מקומו ההיסטורי והאגדי של בית המקדש. אפשר היה לצפות, לאור כל הכסף העומד לרשותה, ליותר מזה.

אנחנו רוצים להזכיר כי ירושלים אינה עיר שמחה. היא העיר הענייה ביותר בישראל, הערבים בה מושפלים בכל מיני דרכים, על בסיס יומיומי, והכוחנות החרדית והדתית זוכה תדיר לתמיכת הממסד על חשבון התרבות ההומאנית, ואין זה משנה כלל כמה פסטיבלים יציג בפנינו לראווה אדון ראש העיר. התרפסותו של ניר ברקת אל מול כוחניות הממסד הדתי האנטי-דמוקרטי והאנטי-מערבי וחוסר נכונותו לחיזוק המעמד החילוני בירושלים ברורה מאוד. גם אנחנו אוהבים את ירושלים – והנה זה פלא, אף גרים בה, אבל לא נוכל להיות שותפים לשמחה הלאומנית, נוטפת הזחיחות והשכרון, שאליה מנסים לדחוף אותנו כמעט כל מנגנוני הכוח של המדינה.

לפני חג השבועות זוהי הזדמנות טובה לומר: דרוש תיקון, ואחרי חמישים שנים, בלי ספק הגיעה השעה.

מעוכבים ערבים ירושלים מאי 2017 .jpg

מחזה שגרתי בשוק מחנה יהודה בירושלים: שלוש שוטרות מג"ב מעכבות ערבים פלסטינים לבדיקה. מאי, 2017 (צילום: ר"ב)

רכבת חמישים שנים ירושלים .jpg

רכבת ההפתעות – החוגגת 50 שנים למלחמת ששת הימים ול"איחוד" העיר, מאי, 2017 (צילום: ר"ב)

- צילום אלי סבתי דרך מעריב - מירי רגב שמלה ירושלים 2017

צילום : אלי סבתי – צילום מסך מאתר מעריב

לנצח נצחים: על תכנית "שנת אחדות ירושלים" של נפתלי בנט במערכת החינוך

 

רונה ברנס

הדברים הבאים פורסמו גם באתר העוקץ, בעברית ובערבית, ובאתר הג'רוזלם פוסט באנגלית


שר החינוך נפתלי בנט הודיע לאחרונה על החלטתו לפיה שנת הלימודים הבאה תוקדש ל"אחדות ירושלים".

איזו החלטה אמיצה! ודוק: השנה לא תוקדש ל"ירושלים בירת ישראל", אלא לאחדותה של ירושלים. מדוע נבחר דווקא ניסוח זה? מה פירושה של הבחירה "אחדות ירושלים"? מדוע לא סתם ירושלים?

ובכן, כפי שוודאי הבנתם בעצמכם, הכוונה היא  לא להתמקד בירושלים "סתם",  אלא להתמקד בשייכותה הפוליטית של ירושלים, בפעולות הצבאיות בזמן מלחמת ששת הימים, שבשנה הבאה, 2017, ימלאו חמישים שנה לפריצתה וסיומה המיתולוגי.

ואמנם כשבנט מספר לעוקביו בפייסבוק מה יעשו התלמידים שיובאו לסיור בעיר כחלק מתכניתו הוא מונה את האתרים הבאים: העיר העתיקה, כנסת ישראל, בית המשפט העליון, אתרי גבורה והנצחה. מתוך כך אנו מבינים את מידת הדגש על ירושלים כעל יציר פוליטי-צבאי דווקא, על המעשה הפוליטי הרוכב על  ירושלים, ושהוא הוא ירושלים.

בתערוכה שעלתה בשנים האחרונות בספרייה הלאומית שנקראה "מכלי אל כלי", הוצב בין יתר המוצגים גם פנקסה של נעמי שמר, שבו היא הוסיפה את הבית הנוסף לשירה המפורסם "ירושלים של זהב" אחרי מלחמת ששת הימים וההשתלטות הצבאית על העיר העתיקה: בהתחלה כותבת שמר: "שלנו הם בורות המים השוק והכיכר", אבל אז היא נמלכה בדעתה ולבסוף תיקנה בפנקסה כך: "חזרנו אל בורות המים…".

דומה כי שמר הבינה כי העניין האמיתי הוא ההיסטוריה של עם ישראל, הקשורה בנימי נפשה (הסימבוליים, האידיאליים, הכיסופיים, הדמיוניים) אל העיר ירושלים (האידיאלית, הסימבולית, הבנויה על כיסופים).

ירושלים הפוליטית מעולם, ולמעשה עדיין אינה מעניינת את רוב הציבור הישראלי, שאינו ממש מבין היכן עובר בה "הקו הירוק", מהו מזרח ומהו מערב, ומה זה אומר בעצם. רוב הציבור הישראלי מבין בכותל, בסמליה של העיר כמו מגדל דוד,  חומות העיר העתיקה,  כנסיותיה, והחלומות שאופפים את כל אלה כערפל חולמני.

נעמי שמר - ירושלים של זהב חתוך

להמשיך לקרוא

נתיב הפחד

רונה ברנס

מאמר זה פורסם לראשונה בשיחה מקומית


המעמד המסוכן ביותר בכל חברה מערבית כנראה הוא מה שאפשר לכנות בדוחק "מעמד הביניים", האמצע, מה שמכונה לאחרונה אצלנו כ"מרכז". בלעדיו לא היו מתאפשרות המהפיכות הפשיסטיות של המאה העשרים, בלעדיו לא היו מתאפשרות זוועות מלחמה רבות.

מדוע זה כך? יותר מדי ספרים וחכמים גדולים עסקו בסוגייה זו מכדי שאנסה בכלל לגשת אליה בכמה מילים מועטות, ועם זאת אולי אפשר לומר בפשטנות מסויימת כי אחת הסיבות היא שמדובר במסה של אנשים עובדים ועמלים למחייתם שאין להם זמן וכוח כדי לחשוב על נושאים גדולים כמו "החברה שלנו לאן?", "מה מנהיגי החברה שלנו עושים בשמנו?" "מה הצבא עושה בשמנו" וכו'.

אפשר לומר כי ציבור זה של אנשים, רוב האנשים, מתאפיין באופן כללי ומובן לגמרי במעין עייפות כללית ותמידית. רוב האנשים (ואין זה משנה כלל אם הם מ"ימין" או מ"שמאל") עובדים קשה מדי מכדי לדאוג בעצמם באופן אישי לענייני הצביון והזהות של החברה בכללותה, והם היו רוצים לחשוב כי הם נמצאים מבחינות אלה בידיים טובות.  הבעיה היא שגם אם הם אינם נמצאים בידיים טובות, הם פשוט, כאמור, עייפים מדי מכדי להתמודד עם זה. אין להם זמן. יש להם ילדים, יש להם חובות, יש להם צרכי פרנסה.

להמשיך לקרוא

העם היהודי ומדינת ישראל

רונה ברנס

האמת היא שבנט וודאי מאמין לעצמו כשהוא אומר לעצמו בבוקר מול הראי שהוא איננו גזען.

כמו שרבים אחרים בישראל (ובמקומות רבים בכל העולם) ממרבית המחנות הפוליטיים, עומדים מול המראה ואומרים לעצמם: אנחנו לא גזענים. אנחנו פשוט מעדיפים לגור עם "שכמותנו".

זה נכון שעבור יהודים הטיעון נגד "יחסים עם בני לאומים אחרים" יכול למצוא טיעונים שאינם כלל כביכול ממין הגזענות: העם היהודי הוא עם קטנטן (מבחינת מספר האנשים), ורוצים לשמור על שורותיו, כדי שלא ייעלם חלילה.

טיעון זה עבד כל עוד העם היהודי לא היה בעמדת ריבונות, וכל עוד עקרונות ההפרדה שלו נשאו מימד הגנתי בעיקר, ולא תוקפני. כלומר- הטיעון עבד כל עוד הוא ביקש להגן על עצם קיומו של העם היהודי ולא פגע דה פקטו ובאופן שיטתי בקבוצות אחרות (פשוט בגלל שלא היה לו כוח לעשות זאת). עכשיו לטיעון הזה – כלומר, הטיעון נגד "עירבוב" – יש את הכוח לפגוע באופן משמעותי בקבוצות חברתיות אחרות, מאחר והעם היהודי זכה לעמדה של עליונות בארץ שבה הוא הרוב הדומיננטי, לאחר אלפי שנים שבהן נאלץ להיות בעמדת מיעוט נרדף. והנה עכשיו חלק גדול מן העם היהודי חי במדינה דמוקרטית בעלת אופי יהודי. עתה העם היהודי מחוקק חוקים, מתווה תוכניות לימוד, מנהיג צבא, שירותי רווחה, תרבות ועוד.

להמשיך לקרוא