על המחזה נפילים של יונתן לוי ובועז לביא

מאת: נדב נוימן

---

לו אני הרב הראשי לישראל, אני שם עין על יונתן לוי. לא מן הנמנע שזה כבר קורה. האיש מסוכן. הוא מחייה כישוף ותיאורגיה ומכניס אותם מהדלת האחורית של המודרניזם, ובכך מתחזה לעוד משורר או מחזאי אקספרסיוניסט או נאו-פוטוריסט.

מתחזה!

המחזה החדש שלו ושל בועז לביא, "נפילים", מהווה המשך של מחזותיו הקודמים, אבל הוא גם הולך בכיוון חדש. גם המחזה הזה עוסק בסמלים ובכוחה של הלשון, אבל אולי בשל מכפיל הכוח בדמותו של לביא, יש משהו נגיש יותר ואיזוטרי פחות במה שמתרחש על הבמה.

"נפילים" מורכב משלוש מערכות, שכביכול אין ביניהן כל קשר. בראשונה מככבים מנחם בגין, בליהוק מבריק של נועם סמל, ואריק שרון על הבופור; בשנייה אנו חוזים בג'ודוקא (ניר שאולוף) ואביו-מאמנו (מנשה נוי) באליפות אסיה, שעה שמדינת ישראל מושמדת על ידי פצצות אטום; ובשלישית – בר רפאלי.

עוד נחזור לשלישית.

אני אומר "כביכול" אין קשר, מפני שאין קו עלילתי שמחבר בין המערכות. אבל הקשר מתגלה מבעד לסמלים, מבעד להתפרקות של מדינת ישראל למושגים ומאורעות קלושים יותר ויותר.

מה קורה ללאום כשכל קיומו תלוי בסמלים? המערכה על הבופור עוד מגלה את הקיום הלאומי הפתטי ב"גדולות", אבל גם ה"גדולות" האלה הן חיקוי גרוטסקי של ארוע טלוויזיוני, שהוא בעצמו חיקוי ושחזור של ארוע במציאות. הג'ודוקא הוא הסמל הלאומי של שנות התשעים, הגאווה הגדולה אחרי המדליות האולימפיות (דז'ה וו, מישהו?). אבל מה קורה כשלסמל הלאומי אין מדינה לייצג? התשובה מצחיקה ביותר במקרה הזה.

ועתה אנו מגיעים למערכה השלישית, לתקופתנו אנו, שבציר הזמן של המחזה מתרחשת, כביכול, לאחר חורבן המדינה. ומה נשאר לאחר חורבן? רק הסמלים. בר רפאלי, והלשון עצמה, שמסתבכת ומתפתלת בעברית-אנגלית-ג'יבריש.

וכאן יונתן לוי במיטבו.

זהו יונתן לוי המסוכן, המכשף של "סדאם חוסין" ו"מלכיטווס", שלא מתבייש להתיך את המיטב שבכנעניות עם תיאורגיה בסגנון קבלה מעשית, דאדא ולטריזם.

עוד לפני שאגע במערכה עצמה, שווה להאיר נקודה שלא מאירים מספיק היום: המודרניזם מיסודו ארכאי. המודרניזם הוא לא רק פוטוריזם, חשמל, מהירות, בו זמניות, קידמה וכו'. לא סתם פיקאסו ובני דורו היו מרותקים ממסיכות וודו אפריקאיות. אחרי עידנים שבהם האמנות ביקשה לתאר במדויק את הטבע, באו המודרניסטים ואמרו: די עם הפסיביות, אנחנו רוצים להשפיע על הטבע!

בכך לוי נאמן למסורת הזו, והחיבור שלו עם נועם ענבר (שמקהלת הג'יבריש שלו ניגשת לתחום הזה מכיוון דומה) מעלה בדמיון את חנוך לוין וזוהר לוי.

המערכה שעוסקת בבר רפאלי ומותג המשקפיים "קרולינה למקה" הוא הטור דה פורס הוירטואוזי של לוי. ואם שתי המערכות הראשונות איזוטריות פחות מרוב החומרים שאיתם לוי מתעסק, המערכה הזו מפצה על כך. בר רפאלי (סמדר יערון), ה-סמל של מדינת ישראל, מתבגרת מול עינינו – מילדות, דרך הנעורים, חתימת החוזה עם "המולך" קרולינה למקה, ועד לרומן עם לאונרדו דיקפריו והריקנות שנשארת בסוף. אבל כל החיים האלה מתגלמים בלשון, במספר תמונות שהן שירים, שמורכבים בתורם מחילופי אותיות במילים שונות, הדומיננטיות ביניהן "קרולינה למקה" ו"בר רפאלי":

בר עומדת מול המראה ומכשפת את עצמה: "ריקה ריקה הקרינולית, הקרינו לי קולית / הקריאה, אוליד עולם מלא / ראי קרולינה למקה";

בבגרותה בר אומרת על עצמה שהיא "קרולינה למקה, ברפאלין. / אני ברולינה רפקה / מגדלנה ברפי // גארולינה ליניקר / בארונסה למפר / רפאלה ברקו / בונספיר רן פקר / קונסטנטינה טרנר // ברכוכבלאדיסטופול / דיונסלינוס בככה / ברבר קוננחאליסי / סתו באנחליאלי / אינגבורגה-גינזבורגר-בנגר";

ושיאו של הכישוף, של הניסיון לקבוע גורלות ומזלות בלשון, הוא השימוש של בר (והלהקה הנהדרת – גרידי אדם – בראשות נועם ענבר) בשם שלה עצמה: "לב פרראי / לפר: איבר / בריר אפל. // ררב פלאי, / ררפא לבי, / לב פרראי, / פר-לאיבר / בריר אפל".

בסוף הסרט "זמנים מודרניים", צ'ארלי צ'פלין, הגיבור הדאדאיסטי הלא מושר, יוצא לזמר בפני האורחים במסעדה, אבל בטעות זורק את החפתים שעליו כתב את מילות השיר. אהובתו מעודדת אותו לשיר בכל זאת, כי "המילים לא חשובות". התוצאה, ג'יבריש מוחלט של השיר "טיטינה", מצחיקה עד דמעות את הקהל ואת הצופים בסרט.

לוי, אני מרשה לעצמי לומר, מושפע עמוקות מהקטע הזה. מבחינתו, השפעה על הקהל באמצעות שימת דגש על צלילי הלשון, היא דבר מהותי בדרמה, לא פחות מהעלילה. בני אדם מרותקים למה שהלשון מסוגלת להפיק, מגיל ינקות ועד זיקנה, ולוי מכיר בזה ויודע לנצל את זה. החכמה העוד יותר גדולה שלו שהוא יודע להכניס לפירוטכניקה הלשונית הזו גם משמעות, ואז זה כבר הופך לכישוף.

מאת: נדב נוימן

---

נשיא ארצות הברית ברק אובמה פרסם אתמול מאמר נלהב ואופטימי ב-CNN שבו שטח את משנתו לגבי חקר החלל והבטיח שארצו תבצע התקדמות משמעותית ב-20 השנים הקרובות שתבטיח מסעות ממושכים ורציניים לחלל, כולל שליחת אסטרונאוטים למאדים והחזרתם.

חלק חשוב מזה, הוא אומר, הוא מה שניקח חזרה לחיים שלנו כאן בכדור הארץ והאופן שבו מסעות המחקר האלה יסייעו לנו כאן.

זה טוב ויפה, אבל בשביל באמת להרשים, נשיא ארה"ב צריך לכתוב מאמר מעין זה שתמצאו להלן, שבועות לפני שהוא עוזב את תפקידו.

וככה זה הולך:

בשנים האחרונות הציוויליזציה המערבית הגיעה להישגים מדעיים, חברתיים ורוחניים גדולים. הגענו לחלל, גילינו את סודות הביקוע הגרעיני, אנחנו ממפים את הגנום האנושי ומתקרבים, אולי, ליום שבו מוות יהיה רק אופציה.

למרות המלחמות והעוני העולם היום אלים פחות ורעב פחות משהיה, וחופש הדת גדל בצורה ניכרת. ולמרות כל זה, נדמה שעם כל שנה שעוברת אנחנו נהיים מנוכרים לעצמנו, זה לזה ולעולם שבו אנחנו מבלים את חיינו. העולם היחיד שלנו, בינתיים.

הניכור הזה גורם לנו לפנות, יותר מאי פעם, לדת, לעזרתם של פסיכולוגים, מטפלים בצורות טיפול שונות, יוגה, מדיטציה, ספרי עזרה מסוגים שונים. אבל יש דבר מה נוסף שנדמה ששכחנו, או מוטב יותר לומר, השכחנו.

בנעורי בהוואי הייתי נער סקרן וחקרן, כמו נערים רבים. אחד הדברים שסיקרנו אותי היה מריחואנה. לא הבנתי איך צמח שגדל באופן טבעי ויכול להשפיע כל כך לטובה אסור לשימוש.

אחר כך התבגרתי, למדתי, והבנתי, או לפחות חשבתי שהבנתי. אבל המחשבה על כך תמיד נשארה בראשי. ולכן אני שמח שהמדינה שלנו מתקדמת באופן בלתי נמנע, יחד עם שאר העולם, לקראת לגליזציה של הצמח הזה.

אבל זה לא נגמר שם. משחר האנושות, בני האדם מקיימים סימביוזה עם עולם הצומח. גילינו שחלק מהצמחים טובים למאכל, חלקם מתאימים לבנייה ולשימושים פרקטיים, וחלקם טובים לרפואה.

היום אנחנו נוטים לשכוח את זה, כי כשאנחנו חושבים על פרמקולוגיה עולה לנו בראש תמונה של חדרים סטריליים ואנשים בחלוקים לבנים וכפפות, אבל הבסיס של כל העניין הזה הוא צמחים. בעולם העתיק, ובחלקים מסוימים של העולם גם כיום (כולל בארה"ב בקרב קהילות ילידיות), תרכובות מסוימות שעשויות מצמחים שונים משמשות לטיפול שאנחנו קוראים לו היום "פסיכיאטרי", אך הוא למעשה רוחני. או שמא, רפואי, תלוי איך מסתכלים על זה.

רק אנחנו, בעולם המערבי, דיכאנו את המסורת הזו במאות השנים האחרונות. אבל זה לא יכול להימשך לעד. מוסדות הכח, ואני ביניהם, לא יכולים להמשיך לקחת מאנשים כלי חשוב ולגיטימי ולרדוף את כל מי שמשתמש בו כפושע.

שימו לב איך ההגדרות של "סמים קלים", "סמים קשים", ו"תרופות מרשם" משתנות לאורך השנים. דברים שהיו פעם לא חוקיים, אפשר להשיג היום מאחורי הדלפק. ודברים שהיום נראים לנו מסוכנים ובלתי סבירים, היו פעם תרופת סבתא.

היום ישנם סוגים רבים של סמים בעולם. רבים מספור. את חלקם אפשר לרכוש בבית המרקחת הקרוב למקום מגוריכם, ואת חלקם אפשר לקנות ברחוב. אפשר להתמכר לאלה כמו גם לאלה. אם לוקחים כמות גדולה מהמומלץ, אלה כמו גם אלה עלולים לגרום לנזק. ההבדל הוא שעל הסמים החוקיים יש לנו פיקוח, ואנחנו מנסים לעזור לאנשים להשתמש בהם כראוי בצורה שתעזור להם. לא כך עם הסמים שאנשים רוכשים ברחוב.

מכיוון שאנחנו, כחברה, כל כך חוששים מהחופש שאנשים נוטלים לעצמם עם סמים, ובגלל הסטיגמות הרבות שהדבקנו להם, המחשבה שגם הסמים הללו צריכים לבוא עם הוראות מוסמכות ותאריך תפוגה נראית לנו בלתי מתקבלת על הדעת. אבל למה, בעצם? מה כל כך מפחיד אותנו באדם בוגר שמחליט בסוף השבוע לקחת מנת LSD כדי להתחבר טוב יותר לעצמו ולסוגיות שמעסיקות אותו? למה אנחנו מתנגדים לזוג שלוקח MDMA כדי לשפר את האינטימיות והזוגיות? למה DMT לא יכול להיות כלי עזר לפילוסופים, אבל מדיטציה כן?

המדינה, כפי שאני מבין את זה היום, לא יכולה, ולא צריכה, למנוע מאינדיבידואלים לעשות מה שמיטיב עימם, כל עוד הם לא פוגעים באחרים. ואני לא מדבר רק על העונג והשעשוע שאנשים מוצאים בחומרים שונים, גם כאמצעי ל"בריחה מהמציאות".

גם את זה, כשנעשה באופן לא פוגעני או מסוכן, צריך לאפשר, אבל לדברים הללו יכולה להיות השפעה חיובית גם על החיים היומיומיים.

אינספור מחקרים מעשרות השנים האחרונות מצביעים על היתרונות הרבים שבשימוש מדוד ואחראי בסמים שונים. בנוסף, ברור היום שהסמים ההרסניים ביותר והקטלניים ביותר הם דווקא אלכוהול ותרופות מרשם.

מספר מדינות, כמו פורטוגל, ביטלו את הסנקציות החוקיות על שימוש בכל סם שהוא, ומדווחות על ירידה בשימוש בהם ובנזקים שנגרמים מהם. תרבויות שונות ברחבי העולם מקיימות עדיין חברות שבהן לשמאן יש תפקיד מרכזי בבריאות הנפשית של חברי הקהילה, והוא משתמש לא פעם בחומרים טבעיים כדי לדאוג לכך. חומרים שאנו מחשיבים כבלתי חוקיים. אנחנו צריכים לעזור, לא לרדוף. לתקן, לא לדכא.

כמובן, זה לא יכול להתבצע בחלל ריק. אי אפשר פשוט לקום מחר בבוקר ולומר לכולם: הכל חופשי. צריך לתכנן את זה בקפידה, ללמוד את האפשרויות השונות שניצבות בפנינו. צריך להבין איך לעזור למכורים, ואיך לחנך לשימוש מיטבי. אני מאמין שבסופו של דבר זה יועיל לחברה שלנו, ולנו כבני אדם אינדיבידואלים. על כן, זה יטיב גם עם כדור הארץ.

אם יש דבר אחד שאני רוצה להשאיר אחרי, זה שבני אדם יהיו כנים עם עצמם ויוכלו לראות את העולם ואת השכנים שלהם באור חדש, ללא משוא פנים, ללא דעות קדומות ופחדים לא מבוססים. כמובן, חומרים פסיכואקטיביים הם לא הפתרון. אבל הם עוד כלי שיש להכיר בקיומו ולא לפחד ממנו. ובעיקר, לא להפחיד.

אני מתכוון לקדם בזמן שעוד נותר לי בתפקיד מדיניות סמים חדשה ופתוחה יותר, ומעודד אתכם להאמין שיש דרך אחרת, טובה יותר, להביט בכל הנושא הזה.

** הדעות המובעות בטור זה הינן של הכותב בלבד, ואין אשפתון אחראי להן או לתוצאות שעשויות לנבוע מהן.

---

*

אֱלֹהִים הִתְרַחֵק לְמַעְלָה

וַאֲנִי נִשְׁאַרְתִּי עַל הַסַּפָּה

הוֹ, אֱלֹהִים, אֵיךְ נָטַשְׁתִּי אוֹתְךָ,

וְכַמָּה נֶעֱלַבְתָּ וְנָקַמְתָּ בִּי עַל זֶה

אֲבָל בּוֹא, לֹא נַעֲשֶׂה עַכְשָׁיו חֶשְׁבּוֹנוֹת

זוֹ אֲנִי, חַיָּה הָרֵיקָה,

וְזֶה אַתָּה, אֱלֹהִים הַמְּכֻבָּד,

בּוֹא, לֹא נַעֲשֶׂה חֶשְׁבּוֹנוֹת עַכְשָׁיו,

אֵיזֶה נֶזֶק קָטָן גָּרַמְתִּי לְךָ

אֵיזֶה נֶזֶק גָּדוֹל גָּרַמְתָּ לִי

וְאֵיזוֹ חֵרוּת הָיְתָה בּבְדִידוּת שֶׁלִּי,

כְּשֶׁלִזְמַן קָצַר,

לֹא הָיִיתָ.

 

איור מאת ה. סטראטון : מתוך 'שירים לאנשים קטנים'  מאת נורמן רוולנד – בריטיש לייבררי

ר"ב ירושלמי 

---

הזמן

איזו אישה מוזרה

בגדיה דוקרים בבשרה

אי אפשר לראות מייד כיצד היא נראית בלעדיהם.

האין זה משונה?

בסך הכל אישה כזאת ודם בעורקים שלה חי

ובגדיה נוגסים בכתפה שנתאדמה בשמש השבת של ההר.

היא סופרת את הימים שנשארו לה בלי שתדע עוד כמה

ואולי היא סופרת סתם.

וגם זה מוזר.

תיקתוק המחוגים שמעל הפסנתר אינו יכול להעיד דבר

על מה שאפשר להגיד עכשיו למשל

מלבד הזהב המעטר את שוליהם

שנראה בשעה זו כמו דבר אחר.

 

 

 

 

ירח מת לפניי הלילה.

בהליכה ערבית נמוכת שמיים

הוא גסס לאיטו

כל הדרך אל הבית.

 

 

מלאתי סיפורים

כמלוא ים אל נהריו

ואין אני עומדת אל מולכם לספר את הידיעות שהכרתי

ואין אני עומדת אל מולכם כלל.

---

.הפרחים לקוחים מתוך האוסף הפתוח של הבריטיש לייבררי