אהבת משה

 בעקבות מותו של אסי דיין

רונה ברנס

במאמרו "שושלת דיין זה אנחנו" (הארץ, 4.5.14), מקצר גדעון לוי את תולדות הציונות כמו שתומס מאן מקצר את תולדות הבורגנות. כמו ברומן בית בונדברוק, על ארבעת הדורות המתוארים בו, שמובילים את הקורא משפע ובטחון כביכול אל ניוון וחידלון, גם לוי משרטט "אותנו" בארבעה דורות לבית דיין.

את פרס הנוֹבּל קיבל מאן על הרומן הזה אולי כי הוא שירטט בדיוק את חששותיה הכבדים ביותר של הבורגנות, של ניוון וקריסה- שעכשיו מנקודת הזמן הזו, נוכל לומר שלא התקיימו באמת. אכן- ייתכן והבורגנות המסויימת הזו, עליה כותב מאן, באמת חדלה להתקיים, אולם ערכיה ממשיכים במידה רבה להכתיב הרבה מדרכי ההתנהלות החברתית במה שעדיין מכונה "החברה המתוקנת" באירופה.

אצל מאן הדור הרביעי והאחרון שמסמן את תום השושלת הבודנברוקית הבורגנית, מגולם בדמותו של האנו המתואר דווקא כ"אמן בפוטנציה". הוא מת צעיר ולכן זה רק פוטנציה. אבל הנטיה ברורה: הנער (הַנוֹ) אינו כאביו, סבו, או אבי סבו, שהיו כולם סוחרים מצליחים, והוא מתואר בעיקר כאנטי-תזה של אביו, המרבֶּה להתכנס בעצמו, ולהתעסק בענייניו הקטנים.

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

ערב יום העצמאות

(כרוניקה של אירועים שאולי התרחשו באמת)

ח. בצלאל
(נכתב  ב- 21.4.2010)

בערב יום העצמאות העביר תייר שוודי שיכור את רגלו אל מעבר למעקה המרפסת ובידו כוס משקה. זבוב אחד נחת על קצה נחירו השמאלי והפילו לקרקע.  חברתו האיטלקייה שלצידו נותרה לבדה עם הסיגריה בפה ולא העיזה אפילו לצרוח.

להמשיך לקרוא

בחיפוש אחר האתוס: על הכנסת ה-19, רות קלדרון ומפלגת "יש עתיד" *

רונה ברנס

בזה אחר זה, עלו  חברי המשכן ביום שלישי, ה-11.3.14, לבימת הנואמים בכנסת, ודנו ב"חוק שירות לאומי ואזרחי" (או : החוק לשילוב החרדים בצה"ל – שאושר ברוב של 65 ח"כ ביום שלמחרת), בדיון שנמשך כמה שעות.  אמנם, "דיון" של ממש לא היה במליאה, שהרי ברוב הנאומים המליאה עמדה ריקה כמעט מאנשים (לעיתים ישבו  באולם רק חבר כנסת אחד או שניים). האופוזיציה, כפי שאולי זכור עדיין, לא נכחה שם בשל המשמעת האופוזיציונית שהונהגה ואף כובדה הפעם, בקרב סיעות האופוזיציה כולן.

לחבר בטלפון, שהתקשר אליי במהלך הדברים (אני צפיתי בנאומים דרך ערוץ השידורים הישירים של אתר הכנסת), אמרתי כי אני לומדת.  אני לומדת תורה, אמרתי לו,  כי די לו לאזרח ישראלי היום לשמוע מעט מהמתרחש מעל במת הכנסת, כדי לזכות במנה מרובה הרבה יותר, בלי ספק הרבה מכפי זו שהוא רגיל בה בשיגרת יומו, של סוגיות הלכתיות, פילפולין וחידודין, בגוון יהודי בטעם של פעם.  הדיון בחוק הנ"ל היווה דוגמא מצויינת (ואמנם גם קלה במיוחד) לעניין זה.

בדיון הספיציפי שהתנהל ב-11.3.14 היה הרמב"ם, שצוטט בעיקר בהקשר לאמירה כי כל תורה בלא מלאכה סופה בטילה,  אחד הכוכבים המרכזיים. לפחות חמש פעמים הועלה שמו על במת הדיונים מעל הפודיום במליאה. כששמו לא הועלה, נשענו הדוברים פעם על הרב קוק,  פעם על הרב סולובייצ'יק, וכשזה לא היה ציוני מספיק אולי- גם על הרב הראשי  לישראל- יצחק הרצוג (כמו במקרה של חה"כ  שמעון סולומון מ'יש עתיד').

*

להמשיך לקרוא